בית שערים אורח חיים רצד

בשליחות ולא עשה כלום וניחא לך כיון שהוא רק שליח להקטיר קטורת א"כ לפי דעתו אם עושה כדעת הצדוקי' אין כאן שינוי בשליחות לכן אומרי' לו על דעתינו שאם ישנה מדעתינו יהי' שינוי בשליחות ומיושב קושי' הגאון הנ"ל דבאמת אין השבועה חל רק דמרויחי' שיהי' שינוי בשליחות אם יעשה כדעתו ולא יוכל לעשות כן וממילא לק"מ קושי' הנ"ל דאין כאן עונש שבועה כלל כיון שאינה חלה כלל

הגם שכתבת כן לחדודי, מ"מ לא נ"ל כלל אפי' לחדודי חדא דכיון דאין השבועה חל וודאי יש עונש שבועה שמוציא ש"ש לבטלה בחנם והרי בתמורה ג' ע"ב פריך דאפי' בשבועת אמת לילקי ומשני בהדי' כתי' שבועת ד' תהי' בין שניהם ופריך ואימא הנ"מ לפייס את חבירו פי' כשחבירו משביעו אבל מלקי לילקי שנשבע מעצמו שבועות ביטוי ע"ש בהג"ה ובחת"ס חו"מ סי' צ' הנ"ל עמד בזה ומשני הא כתי' ובשמו תשבע ע"ש וכ"ז כשנשבע ויש תכלית בשבועתו אבל בחנם ודאי איסורא איכא ואולי אפי' מילקא נמי לקי ועיי' רשי' בחומש פ' יתרו בפסוק לא תשא וכו' לשוא ובמזרחי שם, ועוד דאם אין התכלית בשבועה זו רק להתנות שלא יהי' שלוחינו אא"כ יעשה כדעתינו שבועה זו למה הלא תנאי זה אפשר להתנות בלי שבועה. וגם מה שהקשית דהוי שינוי בשליחות נ"ל דזה שייך דוקא בעושה שליח מרצונו אמרי' דאדעתא דהכי לא שוי' שליח אבל כאן התורה חייבה אותנו בע"כ לעשות שליח לכ"ג להקטיר קטורת ולפי דעת הצדוקי' אנו מחוייבי' לעשות אותו שליח לתקן מבחוץ ולהכניס בפנים וא"כ ל"ש לומר דאדעתי' דהכי לא שוינהו שליח דהרי אנו מחויבי' לעשות אותו שליח אדעתא דהכי. ומה"ט לא הועלת כלום במ"ש שאנו אמרי' לו בפירוש שהוא שליח רק על דעתינו כיון שלפי דעתו אנו טועים ואנו מחויבי' לעשות אותו שליח לפי דעתו. ועוד הרי כתבו תוס' ביומא שם ור"ן בנדרים ל"ה דכהנים שלוחי דרחמנא וודאי נינהו וכדר"ה בדר"י משום מי איכא מידי ובנדרי' דל"ה מבע"ל רק אם הוי גם שלוחי דידן קצת וכתבו תוס' שם דאפי' אי שלוחי דידן נמי נינהו מ"מ כיון דעיקרם שלוחי דרחמנא לאו כל כמיני' דליעכב שלא יקריבו קרבנו כהנים שבאותו משמר ע"ש וא"כ ה"נ לפי דעת צדוקי' דרחמנא שוי' שליח לתקן בחוץ ולהכניס בפנים אפי' הוא גם שלוחא דידן אין אנו יכולי' לעכב על ידו שלא יקריב הקטורת באופן זה שהוא לדעתו המשובשת כדת של תורה

אמנם מ"ש ליישב קושי' הנ"ל למ"ש בכור שור שבועות ל"ח אהא דאמרי' ובשבועה נפרעי' ממנו ומכל העולם כולה והק' הנ"ל מה איום הוא זה שנפרעים מכל העולם ותי' למ"ש ב"י בשם התוס' חו"מ סי' פ"ז ד"ה ואם אמר הרני נשבע אהא דאמרי' בגמ' שבועת ד' תהי' בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם דה"פ אם נשבע לשקר עונש שבועה על הנשבע ואם נשבע באמת העונש על המשביעו בחנם ומשמע דכל דין עונש שבועה על המשביעו בחנם ולפי"ז היינו האיום שלא יאמר הנשבע הרי אני נשבע באמת ואין עלי עונש רק על המשביעו והלעיטהו לרשע וימות לכן אומרי' לו שהעונש על כל העולם וגם הוא בכלל ולכן אסור אפי' לישבע באמת כמבואר באו"ח סי' קנ"ו ולפ"ז חדשת דכל זה במשביעו בטענת ברי אבל במשביעו על טענת ספק כשבועת השותפי' אין אי' אם נשבע באמת כיון שאין התובע משביעו בחנם ומעתה י"ל דהא דאין משביעין באלו הימים היינו משום דממנ"פ מביא עונש שבועה אם נשבע לשקר מצד הנשבע ואם נשבע באמת מצד המשביע אבל בכה"ג שמשביעי' אותו מפני ספק וחשד בעלמא אם נשבע באמת ליכא עונש שבועה בעולם שפיר משביעין אותו

הנה אף שלפום ריהטא נראים דבריך נכוני' ושנונים מ"מ אינו אמת דאי נימא דאם משביעו מספק אין עונש שבועה. על המשביעו א"כ אמאי אם נשבע באמת עונש שבועה על המשביע הא אפשר שלהמשביע הוא ספק וטוען ברי כדי להשביעו לפי שאין נשבעים על טענת שמא וא"כ אין עונש שבועה על המשביע ומ"מ הנשבע נשבע באמת ואין עונש גם על הנשבע ומכש"כ למ"ש תוס' גיטין ל"ה ד"ה לא דבהאי דר"כ ור"א מר משתבע דהכי אמר רב ומר משתבע דהכי אמר רב אף דחד מינייהו וודאי בשיקרא משתבע מ"מ ליכא שום עונש שבועה כלל דהוי שבועת אונסי' ולפי דעתו קושטא קא מישתבע א"כ אפשר דשניהם צדקו יחדיו המשביע והנשבע דמשביע חושב בדעתו בברי שחייב לו ועיי' קצו"ח סי' כ"ח אות ח' ואינו משביעו בחנם ואפי' הי' נשבע אין עליו עונש שבועה ומכש"כ במשביע והנשבע ג"כ נשבע באמת לפי דעתו ברי לו שאינו חייב והוי שבועת אונסי' ואין כאן עונש שבועה כלל וא"כ דברי ב"י בשם תוס' תמוהי' גם בלי סברתך

לכן נ"ל דכונת תוס' הוא כך דאם נשבע לשקר עונש שבועה על הנשבע ועל המשביעו ממנ"פ איכא עונש שבועה אפי' הוא חושב ברי שחייב לו דאם הנשבע מסופק ואפ"ה ישבע הרי גורם להביא עונש שבועה לעולם ועיי' בתשו' מוצל מאש סי' מ"ה הא עובר המשביע על לפ"ע וצריך לבזבז כל ממונו שלא יעבור על ל"ת כמבואר ביו"ד סי' קנ"ז ותי' כיון דעכ"פ גזלן הוא הלעיטהו לרשע ע"ש [ועיי' ב"ש חיו"ד ה' שחיטה] אבל מ"מ מביא עונש שבועה לעולם וא' חושב הנתבע בדעתו שנשבע באמת א"כ ודאי ישבע ומשביעו בחנם כי מה תועלת מגיע לו בשבועתו וא"ש. ולפ"ז ה"ט שייך נמי במשביעו מספק ממנ"פ משביעו בחנם אם הנשבע מסופק וישבע לשקר ודאי יש עונש שבועה ואם יחשוב בדעתו שנשבע באמת ואין עליו עונש שבועת שקר הרי משביעו בחנם כנ"ל

ומה"ט נ"ל הא דנמנעים אפי' משבועת אמת עיין חת"ס חו"מ צ' מה שהאריך ולהנ"ל ניחא דאפשר ניהי שהוא חושב ברי שהוא כדבריו ונשבע באמת מ"מ אפשר שטועה והוא באמת אינו כן ומתחלל שם ואף שכתבו תוס' הנ"ל דהוי שבועות אונסי' ואין בזה עונש כלל היינו דוקא בדר"כ ור"א שנשבעו כדי לידע אמיתות הדין האיך אמר רב אבל בעניני ממון לא הוי אונס גמו' דהי' לו לפש' עצמו דהא אפי' על המשביע כתב סמ"ע ס' פ"ז סקס"א דעבירה הוא בידו משום שהי' לו לפשר ומכ"ש על הנשבע שהי' לו לפשר מטעם הנ"ל

ועוד דהרי אמרינן בשבועות ל"ח דבעון שבועה נפרעי' מכל העולם ומסקי' שם דאפי' אין בידם למחות וא"כ הרי אנוסי' הם ואפ"ה יש עונש א"וו דתוס' לא כתבו דבשבועות אונסי' ליכא עונש אלא דליכא עונש חמור כמו נשבע לשקר עצמו אבל מ"מ איכא עונש קל כמו כל העולם דנידון בדין הקל כדאמרי' בשבועות שם ושאני בהאי דר"כ ור"א דטעו בדבר מצוה להעמיד ד"ת כנ"ל

ובהכי מיושב קושי' בכור שור מה איום הוא זה שנפרעי' מכל העולם ולפמ"ש א"ש שמפחידי' אותו שלא ישבע אפי' סבור לישבע באמת דהוי שבועת אונסי' מ"מ אם הוא שקר נפרעי' ממנו עכ"פ כמו שנפרעי' מכל העולם. מיהו בלאה"נ לק"מ קושי' בכ"ש דהאיום הוא כיון דנפרעים מכל העולם א"כ מה בין דידי' לכ"ע אע"כ איהו בדין דידי' דחמור מאוד וכ"ע בדין ק"ל עיי' בשבועות שם וא"כ היינו האיום שלא יהי' נידון בדין חמור וקשה

ומ"ש ליישב בזה קושי' תומים סוסי' צ"ו על רמ"א דאין משביעי' אשה מעוברת עד שתלד הא ילפי' גלגול שבועה מסוטה ובסוטה אין ממתינים עד שתלד כמ"ש רמב"ם פ"ב מסוטה ה"ז ותוס' סוטה כ"ו ע"א. גם בחת"ס חו"מ סי' ע"ז האריך בזה איניני יודע למה הוצרכת כל הקדמות ואריכות הזה הלא פשוט דגם שבועות אמת הוא עבירה כמבואר באו"ח סי' קנ"ו יהי' מאיזה טעם שיהי' וכבר כתבו תוס' כתובות פ"ג דרוב פעמים מסתכנת בלידה והשטן מקטרג בשעת הסכנה לכן אין משביעי' אותה כמו שאין משביעין בעשי"ת אבל בסוטה ממנ"פ אם נטמאה ונשבעת לשקר הלעיטהו לרשע ואם נשבעת באמת לא תאונה אלי' רעה רק אדרבה יולדת בריוח ושפיר משקי' ומשביעי' אותה

ומ"ש ליישב קושי' רב"א הנ"ל דאם הוא צדוקי ולפי דעתו הוי נשבע לבטל את המצוה לא ישבע כלל דהוי שבועת שוא גם אני כתבתי כן בתשו' אחת [עיין לעיל תשו' רע"ח] אמנם כן עכשיו נתישבתי דהא ליתא דבלא"ה קשה אמאי חושדי' אותו ולא מוקמי' לי' אחזקתו דרוב ישראל בחזקת כשרות שאינם צדוקי' אך לק"מ דהרי קי"ל שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן וא"כ אין אנו חושדי' אותו שמא כבר נעשה צדוקי דמוקמי' לי' בחזקת כשרות אך חיישינן שמא יעשה צדוקי עד למחר בשעת עבודת הקטורת ויתהפך למינות דשמא ימות חיישינן ולפי"ז הדק"ל דבשעת שבועה שפיר ישבע דהא אינו צדוקי ולא הוי נשבע לבטל את המצוה גם לפי דעתו ואינו שבועת שוא ועד למחר יהי' צדוקי ולפי דעתו יהי' נשבע לבטל את המצוה ולא חלה השבועה למפרע ויעשה כמו שלבו חפץ ואי דא"כ הוי שבועת שוא מאי אית לי' למיעבד הלא כבר נשבע ועוד דנ"ל דאפי' איסור שבועת שוא לא הוי עלי' לפי דעתו כיון דבשעת שבועה חשב שהמצוה כך כמצוות עלינו לא הוי האדם בשבועה וא"כ מה הועלנו בשבועה זו

אבל לפענ"ד נראה סברא ישרה הנה זה פשוט דקטורת יו"כ הוא קרבן צבור ובא משל צבור ואם ב"ד וכל ישראל ירצו לבטל מצוה ולא יתנו לכהן קטורת להקריב משל צבור ואפי' ירצה הוא להביא משלו ולמסרו לצבור ואינם רוצים לזכות בו בודאי לא נקרא הוא מבטל מצות קטורת ועיין מל"מ פ"ד דשקלים ה"ג ד"ה והנה דלאו מצוה דילי' אלא של צבור ואם מקריב לא עשה מצוה ולא כלום רק עביד' איסורא שחילל יו"כ ולפ"ז שפיר משביעי' אותו שלא יקריב קטורת לתקן מבחוץ ולהכניס בפני' דכיון שב"ד וכל ישראל אינם רוצים להקטיר קטורת בכה"ג אף שלפי דעתו המשובשת כך הוא המצוה מ"מ אין הוא מבטל את המצוה רק ב"ד וכל ישראל מבטלי' המצוה כיון דלאו מצוה דילי' הוא אלא שלהם ול"ש נשבע לבטל את המצוה אלא במצוה דילי' שבידו לקיימה ולבטלה אבל במצוה של צבור ל"ש נשבע לבטל את המצוה אם אינם רוצים לקיימה בשום אופן וא"ש דאמרו לי' אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחינו ושליח ב"ד וכו' ולאו מצוה דילך הוא ושפיר משביעי' וכו'

תשובה ר"צ עוד להנ"ל

מ"ש על קושי' עט"צ ברמב"ם פ"ב מעביו"כ דמלבנין עששיות לכ"ג וביו"כ מטילי' למים משום דאין שבות במקדש והא טבילה ראשונה הי' בחול כמו"ש רמב"ם שם דטבילה ראשונה באמת לא הטילו עששיות