בית שערים אורח חיים רצג

צד עבדות שאינו בר חיוב קריאה וצד עבדות דבעי שמיעה ודאי יוצא במה ששומע בין מצד עבדות שהני נשים מוציאות נשים בין מצד חירות שהרי אנשים ודאי מוציאות נשים

אבל מעיקרא לק"מ דגם במגילה אינו יוצא בקריאה בלי שמיעה דהרי המחבר פסק כרמב"ם דחרש המדבר ואינו שומע אינו מוציא בקריאתו משום דלאו בר חיובא הוא לפי שאינו שומע וכתב הב"י הטעם אף דקי"ל כר' יודא מ"מ מגילה שאני דאם אינו משמיע לאזנו ליכא פרסומי ניסא וסוגי' דמגילה י"ט אינה להלכה רק לשקלא וטרי' עיין מחה"ש ורמ"א לא השיג עליו ויהי' היישוב מה שיהי' עכ"פ המחבר ורמ"א פסקו כן וס"ל דמגילה בעי גם שמיעה וא"כ צד חירות צריך שישמע ממי שהוא בר חיוב קריאה ושמיעה וכאן בא השמיעה מצד עבדות שאינו בר חיוב קריאה לכן גם עצמו אינו מוציא ולק"מ

ולפענ"ד נראה עוד דלכ"ע מחיוב בשמיעה אלא דהמקשן במגילה י"ט ס"ל דלר"י שני מצות חלוקות הן הקריאה והשמיעה ואפי' חרש שאינו שומע חייב בקריאה עכ"פ וכן נשים במגילה אעפ"י שאין חייבי' בקריאה חייבי' בשמיעה ולהכי ס"ל לר"י דק"ש ולא השמיע לאזנו יצא ידי קריאה אבל ידי שמיעה לא יצא רק שאין לו תקנה דבעי' שמיעה בשעת קריאה ועיין רשב"א חולין י"ב ולדידי' חרש יכול לקרות דחייב בקריאה ומוציא אחרי' משום שליחות עיין כפ"ת ר"ה כ"ח ועל שמיעה דל"ש שליחות דהוא מידי דממילא עיין פי' הרא"ש נדרים ע"ב הרי הוא שומע ור' יוסי ס"ל דקריי' ושמיעה מצוה א' היא ומי שלא שמע א"י אפי' ידי קריי' וא"כ חרש שאינו בשמיעה אינו בר חיוב קריי' ולכן אינו מוציא בקרייתו. ועיין רשב"ם ב"ב פ"א ע"ב שהסביר הא דאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו הוא משום דכתיב קרא מצות בילה עכ"פ לכתחילה א"כ לא ציותה תורה רק במנחה שיהי' אפשר לקיים בה מצות בילה אבל באינו ראוי לבילה לא ציותה תורה ולהכי פסול אפי' דיעבד ע"ש ולפ"ז כל הנ"ל א"ש רק לס"ד דלא יליף ר"י שמיעה למצוה מקרא אבל למסקנא דיליף מקרא שמע ישראל השמע לאזנך וכו' דבעי' עכ"פ שמיעה למצוה א"כ מי שאינו ראו' לשמיעה לא ציותה תורה בקריי' ולהכי חרש פטור גם מקריי' ולכן השומע ממנו לא יצא וא"ש פסק הרמב"ם ומחבר והוא קרוב למ"ש טו"ז. ולפ"ז שפיר לא אתי צד עבדות שאינו מחויב רק בשמיעה להוציא צד חירות שמחויב בקריי' ושמיעה כמו בשופר

ואמנם אינני צריך לכל זה רק מה דפסק רמ"א דאפי' עצמו אינו מוציא היינו לכתחילה ומשום דלכתחילה ודאי מצוה בשמיעה ולא אתי צד עבדות ומפיק לי'. וכ"ת א"כ אמאי לא אישתמיט בשום מקום לומר דלכתחילה צריך לשמוע ק"ש מפי אחרים. נ"ל לחדש דבר דמעיקרא לק"מ דרמב"ם פ"ח מעבדי' הח"י כתבו אסור לאדם ללמוד לעבדו תורה ונראה שהוא נובע ממ"ש פ"י ממלכי' ה"ט דעכו"ם שעסק בתורה ח"מ ויליף לה בסנהדרין נ"ט מדכתיב לנו מורשה ולא להם וזה שייך נמי גבי עבד ואעפ"י שחייב במצות שאשה חייבת מ"מ מה"ת גם אשה פטורה. ולפ"ז ק"ש שהוא לימוד תורה אסור לעבד לקרות ועיין שג"א סי' א' וממילא דאפי' חצי' עבד וחצי' ב"ח אעפ"י שחייב בכל מצות כישראל לדעת המ"מ מ"מ מק"ש פטור משום דצד עבדות אסור לקרות ק"ש. ואל תשיבני ליתי עשה דצד חירות ולדחי ל"ת דצד עבדות דנ"ל סברא ישרה דלא אמרינן עדל"ת אלא אם אותו הצד שעובר הל"ת מקיים העשה אבל כאן צד עבדות עובר ל"ת וצד חירות מקיים העשה לא אמרינן עדל"ת. וכעין זה כתב בתשו' שתי לחם סי' מ"ד ליישב קושי' תוס' בעירובין ק' ליתי עשה דמתן ד' ולדחי ל"ת דבל תוסיף ותי' בס' הנ"ל דלא אמרינן עדל"ת אלא אם באותו דבר עצמו שחוטא הוא מקיים עשה כמו מילה בצרעת וסדין בציצית ואשת אח אבל כאן העשה הוא בדם השלמי' שהוא במתן ד' והל"ת דבל תוסיף הוא בדם העולה שהוא במתן א' ע"ש וה"נ כאן כמ"ש ומשו"ה לא הוזכר דין זה לגבי ק"ש. והי' זה שלום וברכה כנפשו ונפש ידידו דוש"ת

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רפ"ח

שיל"ת ב' אויפאלו ה' לס' השקיפה ממעון קדשך תר"ס לפ"ק

כשמוע קול שופר, תכתב ותחתם לחיים בספר. אהובי תלמידי הרבני החריף ובקי וכו' כמו"ה שאול נ"י ר"ב בק"ק מאקעווע

מכתבך קבלתי בזמנו וכו' ומה שעמדת על דברי תוס' ר"ה ט' ד"ה כ"מ שנאמר בו שבות שכתבו ואתא לרבות שביעית שהוא נגד דברי תוס' דלעיל ד"ה ור"י שכתבו דלשביעית ל"צ קרא דילפי' מהלכה, הנה הפי' הפשוט בתוס' ואתא לרבות שביעית לא קאי אקרא דקרא אתא לרבות שביעית דהרי קרא איצטריך לרבות יו"ט אלא קאי אתנא דברייתא דתני הא כיצד כ"מ שיש בו שבות מוסיפי' מחול על הקודש דהתנא אתא לרבות בזה שביעית אבל באמת בשביעית אינו מקרא רק מהלכה ואין כאן סתירה

וראיתי סיום ברייתא זו בתו"כ בזה"ל הא כל שבות שאתה שובת אתה מוסיף לה מחול על הקודש בין מלפני' ובין מלאחרי' ופי' קרבן אהרן לרבות שביעית דנאמר בו בחריש ובקציר תשבות ע"ש והרי לר"י האי בחריש ובקציר מיירי בשבת כמ"ש רש"י ר"ה ט' ולר"ע דמיירי בשביעית התם יליף תוספת שביעית וע"כ אין הפי' דקרא דועניתם אתי לרבות שביעית רק התנא אתי לרבות שביעית דילפי' תוס' דידי' מקרא אחרינא וה"נ דכוותי' התנא אתי לרבות שביעית דידעי' תוס' דידי' מהלכה

אבל בלאה"נ אפי' אי כונת תוס' דקרא אתי לרבות שביעית נמי לק"מ דהרי בד"ה פי' קושיתם דמהלכה לא ידעי' רק תוס' שלפניו מדאיצטריך למשרי ילדה ל' יום קודם ר"ה ש"מ דזקינה אסורה ופריך מנ"ל תוס' לאחריו וגם בתי' השני לא נחלקו ע"ז רק מתרצי' ברוחה יותר וא"כ שפיר כתבו תוס' דאתי לרבות שביעית והיינו לאחריו. וגם לתי' הב' דפריך מנ"ל תוס' בשבת ויו"ט דאין למידי' מהלכה נמי כתבו שפיר דמקרא דשבתכם דמרבי' יו"ט מרבי' נמי שביעית ול"ק ל"ל קרא הא ידעי' מהלכה דהא צריכי' קרא ליו"ט וכ"ת כיון דמרבי' גם שביעית מקרא דשבתכם הלכתא ל"ל ז"א דהא הלכתא היא למשרי ילדה ואדרבה כיון דזקינה אסורה מקרא דשבתכם איצטריך הלכתא למשרי ילדה וכ"ז פשוט ומבואר. ובזה הנני חותם בברכת השנים רבך

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רפ"ט

שיל"ת ב' אויפאלא יום ה' לסדר שופטים תרמ"ז לפ"ק

יצו ד' אתך את הברכה ברכת השנים. בחיים טובים ארוכים ומתוקנים. לבני אהובי יקירי הרב המאוה"ג חריף ובקי. כעמר נקי. כש"ת מו"ה יצחק יעקב ני' בלוהם רב דקהל יראים בנס"מ

שמחתני בדבריך הטובים אין טוב אלא תורה ועל דבר הרמ"א או"ח סי' תר"ב והוא ממהרי"ל הלכות עשי"ת דאין משביעי' אדם בב"ד עד אחר יו"כ וכתב טו"ז שם הטעם שחוששי' ביותר להביא עונש שבועה לעולם ותמה רב א' הא קתני במתני' דיומא ח"י ע"ב דהשביעו את הכ"ג בעיו"כ שלא ישנה דבר ע"ש וציינת לעיין במג"א סוסי' תכ"ט שכתב מ"כ ליתן חרם בביה"כ לאיזה צורך גדול מותר בניסן אף אם תאמר שאסור בתשרי משום שתלוי' בדין, הנה מה שציינת מג"א הנ"ל עיי' חת"ס חו"מ סי' ע"ז שאין זה ענין לדברי מהרי"ל דמהרי"ל מיירי רק בעשי"ת עד אחר יו"כ והאי מ"כ מיירי מכל חודש תשרי לפי שכל החודש נתונים בדין קצת אפי' אחר סוכות והו' סד"א דהטעם משום שהוא כמו יו"ט ואין נותני' חרם בשבת ויו"ט וא"כ ינהגו כן גם בניסן קמ"ל יעיי"ש

אבל גוף הקושי' לק"מ מכמה טעמים חדא דהרואה במהרי"ל בפנים שכתב וגם אם אדם חייב שבועה בב"ד לחבירו ממתין עד אחר ימי הנוראים להשביעו אז ע"ש נראה דוקא משום דאפשר להמתין עד אחר יו"כ לכן צריך להמתין אבל אם אי אפשר להמתין משביעו גם בעשי"ת והרי שם בכה"ג אי אפשר להמתין עד אחר יו"כ לכן שפיר משביעי' אותו

ושנית דאפי' נאמר דגם אם אי אפשר להשביעו אח"כ אין משביעי' אותו בעשי"ת מ"מ זה דוקא בעניני ממון ושאני ממון דאיתיהיב למחילה וצריך לוותר משלו כדי שלא ישבע בימים אלו ועיי' חת"ס חו"מ סי' צ' אבל כאן הרי נשבע לדבר מצוה וכפרת כל ישראל תלוי בו וא"א לוותר משביעין אותו גם בימים אלו ומכש"כ דבלא זה נמי נשבעין לקיים את המצוה כדאמרי' בנדרי' ח' ועיי' בר"ן שם דדבר הגון נמי הוא

ושלישית יש לחלק דדוקא בשבועה דלשעבר שבשעה שיצאה מפיו יצתה לשקר בזה נמנעים בימים אלו אבל בשבועה דלהבא אין נמנעים כלל וכמ"ש הרבה פוסקי' בחו"מ סי' ל"ד לענין פסול עדות לחלק בין שבועה דלשעבר לשבועה דלהבא

ואין להאריך בזה בלא"ה כי גוף הדברים של מהרי"ל ורמ"א אינו אלא חומרא ומנהג שהנהיגו בדורות אחרונים ולא מדינא ולא נהגו במנהג זה בזמן המשנה וגמרא ומכש"כ בזמן שביהמ"ק קיים. ועוד דלפי הנראה מדברי פמ"ג שם באו"ח אם רוצה הבע"ד לישבע בימים אלו מניחין אותו לישבע רק שאין כח בתובע לכופו ע"ז ולהעמידו בסכנת הדין וכן משמע מלשון מהרי"ל הנ"ל דעל התובע קאי שא"י לכופו לשבע אז וא"כ לק"מ מכה"ג שהי' מרוצה לשבע

אבל מ"ש ליישב קושי' הנ"ל עפ"מ שסק' הגאון מו"ה בונם איגר זצ"ל בתשו' חת"ס או"ח סי' קע"ו מה מהני שבועת כה"ג הא לפי דעת הצדוקי' הוי נשבע לבטל את המצוה ואין השבועה חל וע"ז כתבת דק' ל"ל שבועה כלל הא אם יעשה כדעתו המושבשת הוי שינוי