בית שערים אורח חיים רצב

ונ"ל דעיין חי' רמב"ן שבת ד' שהק' אהא דפריך התם וכי אומרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך הא אמר' פסחים נ"ט דכהן עובר על עשה דהשלמה ומקריב קרבן מחוסר כיפורי' בע"פ כד' שלא יבא חבירו לידי אי' כרת ותי' דשאני הדביק פת בתנור בשוגג דלאו אי' הוא שאפשר לו להתכפר בחטאת ואין רדייתה אלא זכות לו שיפטר מקרבן ע"ש מבואר מדבריו דהיכי דיכול להתכפר בקרבן ליכא אי' אבל שוגג שא"י להתכפר בקרבן נשאר האי' עליו. ולפ"ז אני אומר דמשום שמא יעבירנו שפיר בטלה התקיעה דהא אם מעביר פטור מקרבן דהוי טבד"מ דהא בהילות המצוה גרמה לו להעביר ונשאר האי' עליו אבל אם מתקן כלי שיר אינו נובד"מ דלאו המצוה גרמה לו דהא בכל שבת ויו"ט דליכא מצוה נמי חיישינן שמא יתקן כלי שיר והתקיעה גופא גם בלי בהילות מצוה גורם לו לתקן כלי שיר וא"כ חייב קרבן ומתכפר בו ולאו אי' הוא לכן לא בטלו תק"ש בשביל זה ולא העמידו דבריהם במקום עשה וא"ש

אבל מהרמ"פ תי' דמשום שמא יתקן כלי שיר שייך נמי ביו"ט וא"כ לא יתקעו לעולם ונמצא שיעקרו מ"ע מה"ת ולכן לא גזרו גזירה זו בתק"ש אבל גזירה שמא יעבירנו ל"ש אלא בשבת ושפיר גזרו ע"ש במג"א. והן הן דברי הרמב"ם יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעי' בשופר בכ"מ אעפ"י שהתקיעה משום שבות דהיינו שמא יתקן כלי שיר ומן הדין הי' שתוקעי' יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם דהא מה"ט ביו"ט נמי אין תוקעי' ורחמנא אמר תקעו וא"א שיעקרו ויבטלו מ"ע מה"ת לגמרי ומיושב קושי' לח"מ הא יו"ט עשה ול"ת ושופר שהוא מ"ע אינו דוחה עשה ול"ת דרבנן דיו"ט וכמ"ש הרמב"ם פ"א משופר ה"ד דהכא שעוקרי' מ"ע מה"ת לגמרי ולמה אין תוקעי' גזירה שמא יטלנו בידו וכו' ויעבירנו ד"א בר"ה וכו' דזה ל"ש רק בשבת ולא ביו"ט ושפיר צריך לאריכות זה כר ' ליישב קושי' מהר"מ פאדוה וא"ש

ובגליון שו"ע כתבתי ע"ד מהרמ"פ הנ"ל שהביא דא"כ לא יתקעו לעולם דגם ביו"ט שייך שמא יתקן וז"ל פי' וא"כ א"א לגזור בשבת ולא ביו"ט ועיין יבמות קי"ד שבת דאי' סקילה גזרו בה רבנן יו"ט דאי' לאו לא גזרו בה רבנן וצ"ע ולפמ"ש תוס' שם ד"ה שבת דהאי ברייתא פליגא אברייתא דר' מרינוס כתובות ס' וכן כתבו תוס' בכתובות ד"ה גונח ואמרי' בכתובות דהלכה כר' מרינוס יש ליישב דהוא באמת מה"ט דס"ל כסברת מהרמ"פ דכאן עכ"ל

ומ"ש עוד בפי' הרמב"ם כיון דתק"ש אסור משום שבות ויתירו לו משום מצוה יבא עי"ז לידי טעות דמותר להוציאו ד"א בר"ה ולהכי גזרו שמא יעבירנו. תמהני תינח שופר אבל הרי אמרינן בגמ' וה"ט דלולב ומה טעות יש לו בלולב אלא שכתב גם בלולב יטעה לפי שהתירו לו אי' טלטול. אבל לפענ"ד ז"א דהרי כבר הקשה כפ"ת שם הא מוכח בסוכה מ' דלולב הנאתו וביעירו שוה דעיקר הנאתו לכבד את הבית והרי כתב הרמב"ם פכ"ו משבת ה"ב דמכבדו' של תמרה וכו' הן כלי שמלאכתו להיתר שהרי מותר לכבד בשבת ע"ש וא"כ אמאי אסור לטלטלו ותי' האחרונים דהכא כיון שהקצהו למצותו אסור לכבד בו הבית משום ביזוי מצוה או משום הוקצה למצותו ושפיר אסור בטלטול ומשום דחזי למצוה אכתי שייך בי' אי' מוקצה כמ"ש תוס' שם. ולפ"ז עכ"פ בכל השנה מותר לטלטלו ואיך ידע ע"ה שהתירו לו אי' טלטול משום מצוה שיטעה שמותר להעביר ד"א בר"ה משום מצוה הא א"י מאי' טלטול לולב כלל כיון שמותר לטלטלו כל השנה וגם עכשיו ואי בת"ח הא לא יטעה בדין, מיהו לולא דבריהם הייתי אומר דאסור לטלטלו משום ערבה דאינו ראוי לכיבוד הבית וכל השנה אסור בטלטול אבל הדס מותר בטלטול כל השנה דלריחא קאי כדאמרינן בסוכה ל"ז ואפשר דגם ערבה ראוי לכבד הבית והוי מלאכתו להיתר וצ"ע

וריטב"א בסוכה תי' דמשו"ה לא גזרו במילה משום דהוא ודאי יום ח' אבל בשופר ולולב אינו ודאי יו"ט ולהכי דחי' לי' משום שמא יעבירנו ומקשי' משבת קל"ו דפריך לרשב"ג הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלי' לי' ומשני מלי' אותו ממנ"פ וכו' ולריטב"א קשי' כיון דהוי רק ס' מצוה נגזר שמא יעבירנו וחת"ס תי' עפ"י תוס' נדה מ"ד ע"ב ד"ה דקי"ל לרשב"ג נפלי' הוי רק מיעוט דשכיח ודבר ההוה ולכך החמירו חכמים וא"כ מה"ת ודאי מצוה הוא ולא גזרי' שמא יעבירנו וכת"ס סי' נ"ח הק' דאכתי מה פריך מהא דס' בן ז' ס' בן ח' אין מחללי' עליו את השבת נימהלי' ממנ"פ הא התם ודאי הוי ספק מצוה וגזרינן שמא יעבירנו ותי' ידידי דס' בן ז' ס' בן ח' הוי רק מיעוט ולחוש שמאותו מיעוט ישכח א' ויוציא להא לא חיישי' ולהכי קאמר רבה הכל חייבי' וכו' משום דבכל העולם אפשר שישכח א' ויוציא. ואני אומר אפי' אם כנים דבריו בשופר ולולב ומגילה ומילה מ"מ מה יענה להא דפסחים ס"ט דגזרו בהזאה שמא יעבירנו והלא הוא רק מיעוט טמא מת שחל ז' שלו בע"פ שחל בשבת וניחוש עוד שמאותו מיעוט ימצא א' שיעביר ד"א בר"ה וכ"ש דתוס' הק' שם ואמאי חיישינן להכי הלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את הידים ותי' דמעביר בכלי אבני' ובכלי גללי' דלא מקבלי טומאה וא"כ הוי מיעוט יותר ומ"מ גזרו וה"נ לגזור בס' בן ז' ס' בן ח' דבכל העולם שכיחי טובא. ולפענ"ד גם ר"ה וסוכות ופורים בשבת הוא מיעוט ובפרט בזמן שמקדשי' עפ"י ראי' הי' רק חלק א' מז' ימים ואפ"ה גזרו ואפשר דגזרו בפ"א בכל המצות דשייך שמא יעבירנו שלא יהי' נעשי' בשבת וזה שפיר שכיח פעם בשופר בשבת פעם בלולב בשבת ופעם במגילה בשבת ופעם בהזאה בשבת וא"כ גם בס' בן ח' שייך גזירה זה דהוא בכלל כל ס' מצוה דשייך בי' שמא יעבירנו שלא יהי' נעשה בשבת. ובהכי ניחא לשון הגמ' דקאמר וה"ט דלולב וה"ט דמגילה שהוא ללא צורך אלא שבא ליישב האיך גזרו במילתא דלא שכיח ותי' וה"ט דלולב ומגילה שגזרו כנ"ל בין הכל שכיח

ואם נפשו לומר דשאני גבי הזאה דבלא"ה אסור משום שבות רק שהי' ראוי להתיר משום מ"ע דפסח והעמידו דבריהם משום שמא יעבירנו אף שהוא מיעוט משא"כ לגזור מתחילה משום ס' בן ח' דהוי מיעוט ולא גזרי'. אף אני אומר בשופר ולולב דהוי רק מיעוט בשבת ולא היינו גוזרי' משום שמא יעבירנו אלא כיון דבלא"ה תקיעה וטלטול לולב שבות אלא שהי' ראוי להתיר משום מצוה והעמידו דבריהם במקום עשה משום שמא יעבירנו וצדקו דברי רמב"ם הנ"ל באריכתו ודברי תוס' רפ"ג דסוכה ד"ה אינהו דידעי וכו' דמשמע דבאמת בתקיעה הטעם משום שבות עיין מג"א סוסי' תפק"ח

אבל קושי' כת"ס בלא"ה לק"מ דאי הוי תני ס' בן ז' ס' בן ח' אין מלי' אותו בשבת הי' אפשר לומר כי קושי' אבל קתני אין מחללי' עליו את השבת והמקשן הוי ס"ל דהמילה גופא הוא חילול שבת וע"ז פריך מה חילול שבת יש במילה גופא נימהלי' ממנ"פ ומה שייטא לגזירה דשמא יעבירנו לכאן

ועל קושי' העולם רגיל אני לומר דלכאורה ל"ק כלל במילה נגזור שמא יעבירנו דא"כ עקרת לגמרי ביום אפי' בשבת וכמ"ש טו"ז סי' תפק"ח אלא דק"ל לראשונים הא יש לקיים קרא בקי"ל דכלו לו חדשיו כדאמרינן בנדה מ"ד אבל בלא קי"ל דכלו לו חדשיו רק דנימהלי' אותו ממנ"פ נגזור שמא יעבירנו וע"ז תי' כיון דמוהלי' אותו ממנ"פ א"כ גם ע"ז אמרה תורה וביום אפי' בשבת והוי ודאי מצוה כיון שהיום ח' ודאי ולא גזרינן שמא יעבירנו לדחות מצוה ודאי. וד' יעביר ממשלת זדון ויאיר עינינו בתורתו כנפש ידידו

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רפ"ז

שיל"ת ב' אויפאלו יע"א

שוכ"ט לידידי מחו' הרב הגדול. מעוז ומגדול. מעוטר בתפארה כמו"ה יוסף ליב נ"י סופר אבדק"ק דערעטשקע. וכעת הגאב"ד דפאקש

מכתבו קבלתי וכו' ומה שנתקשה לדעת מל"מ פ"ו מסוכה דחצי' עבד וחצי' ב"ח חייב בכל מ"ע שהז"ג והרי מבואר בסימן תקפ"ט ס"ה דאפילו עצמו אינו מוציא בתק"ש לפי שצריך לשמוע מבר חיובא וכיון דצד עבדות ג"כ תוקע ואינו בר חיובא אין צד חירות יוצא בשמיעתו ממנו ואמאי לא מצינו מפורש שאינו יוצא בק"ש של עצמו רק אחרים צריכין להוציא וניחא לי' כיון דפסקינן בסימן ס"ב דאם לא השמיע לאזנו יצא א"כ המצוה הקריאה ולא השמיעה ושפיר יוצא בקריאת עצמו דאתי צד חירות ומפיק צד חירות. אך ק"ל ממגילה דפסק רמ"א סימן תפ"ט דאף עצמו אינו מוציא ושם עיקר המצוה. הקריאה ויש להקשות יותר לשיטת הסוברים דאפילו עבדים שאינם משוחררים חייבין בקריאת מגילה כיון דגם נשים חייבין ועיין ב"י רס"י תרפ"ח א"כ חצי' עבד וחצי' ב"ח כולו בר חיובא ואמאי אינו מוציא את עצמו

ושוב מצאתי בב"י שכתב באמת דהא דאינו מוציא את עצמו היינו רק לשיטת הסוברי' דאפי' אם נשים חייבות במ"מ היינו משום שגם הם היו באותו הנס שנעשה הנס ע"י אשה אבל עבדים פטורי' משום דהוי מ"ע שהז"ג אבל להסוברי' דכיון דאשה חייבות לפי שהיו באותו הנס פי' בסכנה דלהשמיד עבדים נמי חייבים שגם הם היו בסכנה באמת מוציא את עצמו ע"ש. מיהו לפענ"ד נראה דזה דוקא לדעת המחבר דפסק כהפוסקים דנשים חייבות גם בקריאה אבל לדעת רמ"א שפוסק כבה"ג דנשים אינם חייבות בקריאה רק בשמיעה ולהכי מברכות לשמוע מגילה א"כ גם עבדי' אינם חייבים בקריאה רק בשמיעה וא"כ צד עבדות אינו חייב בקריאה וצד חירות חייב בקריאה שפיר לא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות והיינו שכתב מג"א סק"ט עצמו אינו מוציא היינו למ"ד דנשים אין מוציאות אנשים ועיין מחה"ש שם. והא דכ' מג"א סק"ה דנשים אינם מוציאות אנשים הוא רק מפני כבוד ציבור ע"ש היינו רק לדעת המחבר דס"ל דנשים חייבות בקריאה אבל לדעת רמ"א דנשים אינם חייבות בקריאה רק בשמיעה מדינא אין מוציאות אנשים. אבל עדיין אינו מיושב מ"ש מק"ש כיון דקורא בעצמו הרי צד חירות יוצא בקריאתו דלא בעי שמיעה דנימא שהשמיעה באה ג"כ מדיבור