בית שערים אורח חיים רצא

עלי' וצ"ע. ובזה אתן החותמת. וד' ינחנו בדרך אמת. ויאיר עינינו בתורת אמת. וחיי עולם. עדי ישכלל הכל ואולם. כנפש ידידו החותם בברכה שלימה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רפ"ו עוד להנ"ל

שיל"ת ב' אויפאלו יום ג' עשי"ת תרנ"ט לפ"ק

מכתבו היקר קבלתי להניח ברכה אל ביתי ברכת השנים, וכל המברך יתברך מאלקי אמן. בכל עת ובכל זמן. ברכת הבית ברובה וירבה ישיבה, על התורה ועל העבודה במלוא כף נחת ישבע מבנים. יראה זרע בירך ד' יאריך ימים בטוב ובנעימים, כנפשו ונפש תדרשנו לטובה החותם בגמר חתימה טובה

ואשר הביא לנו מעט צרי על דברי הרמב"ם פ"ב משופר ה"ו הנה בסוגי' זו כבר הלכו נימושות וגם אני תלי"ת חזון הרביתי ומיגמר בעתיקא קשה ולא באתי רק לפלפל ולסלסל בדבריו הנעימים מפני כבודו ההוא אמר עמ"ש הרמב"ם יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעי' בשופר בכ"מ אע"פ שהתקיעה משום שבות ומן הדין הי' שתוקעי' יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם ולמה אין תוקעי' גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו וכו' והדבר מתמיה כל העובר מה צורך לכל האריכות הזה אעפ"י וכו' ולא כתב בפשיטות דאין תוקעי' גזירה שמא יטלנו וכו' וכתב ידידי נ"י דריטב"א הק' אמאי לא גזרו במילה בשבת שמא יעבירנו ותי' כיון דמילה גופא מלאכה הוא ודחאה תורה לחלל שבת משום מצות מילה ואיך יגזרו חכמים משום גזירת הוצאה היא גופא לא דחי' מילה וגזירה דמלאכה אחריתא ידחה לה משא"כ שופר ולולב ולכן כד' לתרץ הקושי' ממילה הקדי' הרמב"ם דשופר הוי רק שבות והנה לשון אעפ"י אינו נכון והי' לו לומר בנו"ט שהתקיעה רק משום שבות וכו' ועוד למה לא כתב כן גבי לולב ועוד דאפי' הוי דאו' רק שאין בה סקילה וכרת וחטאת כתחומי' ולאו דמחמר ומצוה דוחה אי' זה שייך לגזור שמא יעבירנו שהוא אי' סקילה וכרת ויבא לידי חיוב חטאת והכי דייק לשון הריטב"א שכתב המילה עצמה מלאכה גמורה ועכ"פ עיקר התי' הוא לפי שמילה עצמה מלאכה גמורה וזה העיקר חסר מן הספר שאין רמז ברמב"ם מזה ועוד דהנך תיבות משא"כ שופר ולולב שאינו אלא משום שבות הוסיף משה מדעתו ואינו כן אלא אפי' הוי שופר ולולב מלאכה גמורה נמי שפיר גזרו שמא יעבירנו דהיכן מצינו שהתורה דחאה מלאכה זו בשבת מפני מצות שופר הרי לא מצינו שדחאה רק יו"ט שהיא אי' לאו ועשה ולא שבת שיש בו כרת והרי מצינו לענין עדל"ת חילוק בין לאו שיש בו כרת ללאו שא"ב כרת וא"כ א"צ הרמב"ם לתת טעם מפני שתקיעה רק שבות

ובפרט לפ"מ דמשמע לכאורה דסברת הריטב"א הוא כעין סברת טו"ז והרבה מן הקדמוני' דדבר שהתירה התורה בפירוש ומכ"ש אם התורה אמרה שהוא מצוה אין כח ביד חכמי' לאסור וה"נ במילה שהתירה התורה בפירוש מלאכה גמורה וגם כתבה שהוא מצוה אין כח ביד חכמי' לאסור מילה בשבת משום שמא יבא לידי מלאכת הוצאה וא"כ וודאי דל"ש לומר כן במצות תק"ש אפי' הוי תקיעה מלאכה גמורה והתירה תורה ביו"ט שאין כח ביד חכמי' לאסור בשבת

אלא דא"א לומר כן בכונת הריטב"א דנהי דהתירה תורה מלאכה גמורה במילה עצמה מ"מ אם א"א לו לקיים מצות מילה בשבת בלי מלאכת הוצאה נדחה המילה לדידן דלא קי"ל כר"א דמכשירי מילה דוחי' שבת וא"כ אמאי אין כח ביד חכמי' לאסור מילה בשבת משום שמא יבא לידי מלאכת הוצאה הא מלאכת הוצאה שהוא מכשירי מילה באיסורו עומד

לכן נ"ל כונה אחרת בדבריו דכבר הקשו תוס' חדשי' רפ"ד דסוכה והרבה אחרוני' אמאי גזרי' כלל שמא יעבירנו הא אפי' יעבירנו הו"ל טבד"מ ופטור כמו בשני תינוקות בשבת קל"ז אך י"ל דהא דטבד"מ פטור היינו דוקא היכי שנתנה שבת לדחות אצלו כדאמרי' פסחי' ע"ב ועיי' בתוס' שם ד"ה לר"י שכתבו דל"ד לתינוקות דהתם וודאי חייב כשמל של אחר השבת בשבת לפי שלא עשה מצוה וגם לא נתנה שבת לדחות אצל אותו תינוק אבל פסח ששינה לדבר המותר פטור כיון שניתן שבת לדחות אצל אותו פסח אם הי' שחטו לשמו ע"ש ולפ"ז בשופר ולולב דלא ניתן שבת לדחות אצלם ל"ש טבד"מ ואף דבעביד מצוה משמע מתוס' הנ"ל דלא בעי' ניתן שבת לדחות אצלו היינו רק דלא בעי' ניתן לדחות לגבי גוף זה אבל עכ"פ בעי' ניתן לדחות בעולם ועיי' פסחי' שם ע"ב ואולי חיישי' נמי שמא לא ימצא בקי ויהי' לא עביד מצוה ושפי' גזרי' שמא יעבירנו ולפ"ז שפיר כתב הריטב"א דבמילה כיון שהתירה התורה מלאכה גמורה וא"כ ניתן שבת לדחות שוב לא גזרי' שמא יעבירנו דהא הוי טבד"מ

אבל לא הוכח לי בזה שהרי בהדי' קתני במתני' דסוכה מ"א דאם הוציא הלולב בשבת פטור דהוי טבד"מ ובגמ' שם מ"ב אמרי' דהוי עביד מצוה עיי' בתוס' יו"ט רפ"ק דשבת ד"ה פשט שהק' אמאי בעה"ב חייב הא הוי טבד"מ צדקה ותי' דלא ניתנה שבת לדחות אצל מצות צדקה כלל משא"כ במילה ולולב שניתן לדחות הרי דגם לולב ניתן שבת לדחות וליתא למ"ש בכונת הריטב"א

אמנם באמת דברי תוס' יום טוב תמוהי' דמה ניתן שבת לדחות שייך בלולב וכבר התפלאו עליו כל האחרונים [וע"ל סי' רע"ג ולקמן שמ"ט ושע"א] ובפשוט נ"ל עפמ"ש הרמב"ם פ"ה משגגות ה"ו הבא על אשתו שלא בשעת ווסתה וראתה דם בשעת תשמיש הרי אלו מפטורי' מקרבן חטאת מפני שזה כאונס הוא ולא שוגג שהשוגג הי' לו לבדוק ולדקדק ואלו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא הי' בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדו"ח ואח"כ יעשה צריך כפרה אבל זה מה לו לעשות וכו' מבואר מזה דחייב קרבן בשוגג היא לפי שפנה לבו לדברי' אחרי' ולא שם לב לבדוק ולדקדק שלא יבא לידי שגגה ולפ"ז יובן דה"ט דטבד"מ פטור דהרי הוא מחויב במצוה וע"י שפנה לבו ומחשבתו למצוה לא נתן לבדוק ולדקדק שלא יבא לידי שגגה והרי יש לו רשות ואפי' חיובא איכא לפנות לבו ומחשבתו למצוה והוי כמו אנוס ופטור והיינו דקתני בסוכה מפני שהוציאו ברשות ופירש"י ברשות מצוה שהי' טרוד במצות ומחשב ועסוק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שהוא שבת וכו' והיינו שהי' לו רשות לדחות ממחשבתו לבדוק ולדקדק בענין שבת ולפנות מחשבתו למצות לולב. ולפ"ז דוקא התם בתינוקות שהי' א' של שבת ובשבילו ניתן שבת לדחות והי' לו רשות להטריד מחשבתו במצוה ועי"ז שכח שבת והוי כמו אנוס ופטור וה"נ בלולב אף דאין כאן שום מלאכה ואין בו דיחוי שבת אבל מותר ומצוה ליטלו וניתן לדחות שבת ממחשבתו ולפנות למצות לולב ועי"ז בא השגגה הוי טבד"מ ופטור אבל בפשט היוני את ידו דלא ניתן שבת לדחות מפני מצות צדקה שידחה מצות צדקה אי' הוצאה מרה"י לר"ה ולא חל עלי' מצות צדקה כלל להוציא ולתת לעני א"כ לא הי' לו לפנות מחשבתו ממצות שבת ולהטריד עצמו במצות צדקה רק הי' לו לבדוק ולדקדק אם מחויב במצות צדקה כלל מפני חיוב שבת והוי רק שוגג ולכן חייב וזה כונת תוס' יו"ט דלא ניתנה שבת לדחות אצל מצות צדקה כלל לא במעשה ולא במחשבה משא"כ בלולב ומילה שניתן לדחות במילה בין במעשה ובין במחשבה ובלולב אין דיחוי במעשה רק כיון שהמעשה מותר ומצוה ניתן שבת לדחות במחשבתו והוי כאונס ופטור

וכעת נ"ל עוד דיש לעורר דמעביר לולב ושופר ד"א בר"ה או מוציא מרה"י לר"ה או במל של ע"ש בשבת יהי' מותר משום עדל"ת אך זה שיבוש דהא אין עשה דוחה לתו"ע ובשופר ולולב איכא עוד טעם דלא הוי בעידנא ולפ"ז בעבר ועשה אפי' לדעת תוס' קידושי' ל"ד סד"ה מעקה דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי לי' עשה ודלא כריב"א שבתוס' חולי' קמ"א מ"מ כיון דהל"ת הוי דחי אלא משום דפתיך בי' עשה חלי' ולא דחי לי' שוב אינו חייב קרבן כיון דלא מצינו חיוב קרבן בעבירת עשה ה"נ ליכא חיוב קרבן כיון דפתיך בי' עשה וה"ט דטבד"מ ועשה מצוה פטור. ואי משום דלא הו' בעידנא נ"ל עפ"מ שראיתי בא' מקדמונים דלהכי אמרינן דאין עשה דל"ת אלא אם בעידנא דמיעקר לאו מיקיים עשה דאל"כ יש לחוש שמא יעבור הלאו ולא יקיים העשה אח"כ. ובזה הסברתי לנכון מה שהביא מג"א סי' תמ"ו בשם שיבולי לקט דעשה דרבי' דוחה ל"ת אע"ג דלא הו' בעידנא משום דברבי' יהי' ודאי אנשים ם שיקיימו העשה וכמו דאיתא באו"ח סי' תקס"ה ס"ג דיחיד אינו אומר ענינו בשחרית שמא יאחזנה בולמוס ונמצא שקרן בתפילתו אבל ש"ץ אומר גם בתפילת שחרית כשהוא מתפלל בקו"ר שא"א שלא יתענו קצת מהקהל. ולפ"ז שפיר טבד"מ ועשה מצוה פטור דכיון דכבר קיים המצוה שפיר אמרינן עדל"ת אעפ"י שלא הי' בעידנא. ומעתה שפיר כתב תוס' יו"ט דבמילה ולולב ניתן שבת לדחות היינו דעדל"ת רק דלכתחילה אינו רשאי משום דאין עדל"ת ועשה משום דאינו בעידנא אבל בטעה ועביד בדיעבד פטור מחטאת מה"ט שכתבתי אבל לגבי מצות צדקה לא ניתנה שבת לדחות כלל דהרי אפשר לקיים שניהם ולתת לעני בלי חילול שבת ול"ש עדל"ת כלל ולהכי אפי' בדיעבד חייב קרבן וא"ש ועיין בירושלמי שלהי פ"ג דסוכה הלכה י"א ויש להאריך שם במ"ש

ולפי דברינו דטבד"מ פטור רק משום דפתיך בי' עשה א"כ אינו פטור רק מקרבן אבל אי' דאו' עביד ושפיר גזרינן שמא יעבירנו ומיושב קושי' תוס' חדשים ואחרונים

וביישוב דברי ריטב"א הנ"ל נראה כמ"ש תוס' רפ"ק דפסחים דשאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בב"י וב"י החמירו חכמים לבדוק ולבערו וכו' ה"נ כיון שהחמירו תורה במילה לדחות שבת במלאכה גמורה החמירו נמי חכמים דלא ליגזור בי' שמא יעבירנו

ובמ"ש דטבד"מ פטור רק מקרבן אבל אי' דאו' איכא נ"ל ליישב קושי' מהרמ"פ שהביא מג"א סי' תקפ"ח סק"ד ל"ל טעמא דשמא יעבירנו בשופר ת"ל דתקיעה שבות נמי גזירה שמא יתקן כלי שיר וא"כ דאסור משום האי גזירה והעמידו דבריהם במקום עשה