בית שערים אורח חיים רפט

תשובה רפ"ה

שיל"ת ב' אויפאלו ג' בראשית סתר"ה לפ"ק

יברך ד' חילו לאורייתא. ויתנהו לעילא מן כל ברכתא. לאהובי ידינ"פ הגדול ועמל בתורה. מעוטר בתפארה. בדרכו הישרה. כמו"ה משה שמואל נ"י שטערן

מכתבו הנעים בברכת השנים קבלתי בזמנו וכל המברך מתברך ממעמקי לבבי אבל ענינים שונים היו באוחרי מבוא בתשובה עד היום בנעימים. והנה הביא לנו חומרא מתניתא אשר הראה אותו ידידי הרב הגאון אבדק"ק מאד מהרמל"וו נ"י והוא ירושלמי פ"ד דר"ה ה"א על מתני' דיו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעי' אבל לא במדינה ומקשה בירושלמי אין ד"ת הוא אף בגבולי' ידחה אין לית הוא ד"ת אף במקדש לא ידחה ופי' ק"ע דסברי תק"ש מלאכה הוא ומשני כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחד אומר זכרון תרועה הא כיצד בשעה שהוא חל בחול יום תרועה בשעה שהוא בשבת זכרון תרועה מזכירי' אבל לא תוקעי' ופריך מעתה אף במקדש לא ידחה ומשני תנא באחד לחודש ועיין בק"ע פירושו ופריך מעתה אפי' במקום שהן יודעי' שהוא בא' לחודש ידחה ומשני תני רשב"י והקרבתם במקום שהקרבנות קריבים וכו' והוא פלא כיון דמה"ת אין תוקעי' בשבת א"כ איך תיקן ריב"ז לתקוע כל מקום שיש בו ב"ד הא אין ב"ד מתני' לעקור דבר מה"ת בקו"ע כמבואר ביבמות פ"ט וכיון שהתורה אסרה לתקוע בשבת איך תיקן ריב"ז לתקוע לעקור דבר מה"ת בקו"ע

הנה בק"ע שם בד"ה אמר לן פי' על שני מקראות אלו סמכו חכמים לאסור בגבולי' והתירא דמקדש מפרש בסמוך מדבריו למדנו שאף לירושלמי אינו אסור מה"ת רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ולק"מ

ויש ראי' לזה מן הירושלמי גופא דפריך מעתה אפי' במקום שהן יודעי' שהוא בא' לחודש ידחה וכונתו למה שהקשו ראשונים אמאי לא גזרו במילה בשבת שמא יעבירנו ותי' קצת לפי שבמילה הוא ודאי שמיני אין דוחי' מצות מילה משום גזירה דשמא יעבירנו אבל בשופר ולולב הוא ספק אם היום יו"ט דוחי ספק מצוה משום גזירה דשמא יעבירנו וא"כ פריך הירושלמי שפיר נימא במקום שיודעי' שהוא באחד לחודש והוא ודאי מצוה ידחה אבל אי נימא דאסור מה"ת לתקוע בשבת וגזה"כ הוא אין פי' כלל לקושית הירושלמי

ועיי' בק"ע שם ד"ה בא' לחודש כתב שבסוף קס"ד דהק' בא' לחודש יהי' לכם שבתון אבל לגבוה אינו שבתון דהא לפניו גלוי אימתי הוא יום ראשון וה"ה דידעי' אימתי הוא ר"ה תוקעי' אפי' בשבת והנה הך לגבוה אינו שבתון אין לו ביאור ונ"ל עפ"י דברי צל"ח ר"ה כ"ט שהק' על ב"ד של מעלה איך דני' ביו"ט של ר"ה הא לדידהו בין לרש"י ובין לר"ת אסור דהא בדידהו שייך שמא יכתוב דברים המזכי' ודברים המחייבי' וגם איכא דעדיף מינייהו דהא איכא קוב"ה ע"ש אבל לפי הנ"ל לק"מ דהא לפניהם גלוי שהוא יום ראשון אין דוחי' הדין משום גזירה שמא יכתוב כיון דודאי הוא יום הדין וזה לכם שבתון ואין תוקעין בשופר משום גזירה דשמא יעבירנו כיון דהוא ספק מצוה אבל לגבוה אינו שבתון ודן בו כיון דלדידי' הוא ודאי וה"ה במקדש כמ"ש ק"ע ופריך מעתה בכל מקום שיודעי' שהוא ר"ה יהיו תוקעי' ואנן תנן שלא היו תוקעי' במדינה אפי' במקום שיודעי' ע"ש וכל זה סיוע דגם הירושלמי ס"ל דהא דאין תוקעי' בשבת הוא רק משום שבות דשמא יעבירנו או שמא יתקן כלי שיר ולכן יש חילוק בין יודעים שהוא ודאי ר"ה ובין הוא ספק ר"ה וקראי אסמכתא בעלמא נינהו

וזאת שנית אפי' הוא דאורייתא גמור להירושלמי שאסור לתקוע בשבת מ"מ אינו אלא כמו מלאכת חוה"מ לשיטות הסוברים דחוה"מ אסור במלאכה מה"ת דהכתוב מסרו לחכמים לומר איזה מלאכה אסורה ואיזהו מותרת ואיזה יום אסור ואיזה יום מותר כדאמרינן חגיגה ח"י ע"א ועיין בר"ן ריש מו"ק וב"י או"ח סי' תק"ל וה"נ ס"ל לירושלמי דמסק הכתוב לחכמים לומר באיזה יום מותר לתקוע ובאיזה יום אסור ובאיזה מקום אסור ובאיזה מקום מותר ושפיר התקין ריב"ז לתקוע בכל מקום שיש בו ב"ד ולק"מ

ועוד בה שלישי' דהרי מסקינן שם ביבמות צ' ע"ב מיגדר מלתא שאני דלמיגדר מילתא יכולי' חכמים לעקור ד"ת אפי' בקו"ע ועיין חי' רמב"ן שם ורשב"א שם דלאו דוקא לפי שעה אלא אף לדורות יכולי' לעקור בקו"ע משום מיגדר מילתא ולא אמרו לפי שעה אלא להוציא נביא שאמר חזר בו הקב"ה ממצוה פלונית ומבטלה לעולם שאין שומעי' לו ע"ש ועיין בתויו"ט פ"ד דר"ה מ"ג שכתב דה"ט דלא הוצרכו לתקן בלולב שידחה שבת כמו בשופר דשופר כי אתי בשבת ולא יתקע חיישי' לי' שתשכח תורת שופר אבל לולב כי אתי בשבת איתא בשאר יומ' ע"ש וא"כ הוי למיגדר מילתא שלא תשתכח תורת שופר ועיין בלשון רשב"א יבמות צ' דכל תקנות חכמים לפי צורך שעה הם משום גדר דבר ואולי היו מזלזלי' עי"כ במצות שופר ושפיר יכולי' לעקור דבר מה"ת אפי' בקו"ע אמנם לא יתכן תי' זה לדעת ר"ח ורש"י שם עיין חי' רשב"א שם

ועל רבעים לו אשיב סברא ישרה דלכאורה תקשי נהי דתק"ש מלאכה היא אמאי לא דחי שבת ניתי עשה דתק"ש ונדחי ל"ת וצ"ל משום דשבת הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ לא מיבעי לדעת ריב"א שלהי חולין ופסחים מ"ו דהל"ת דוחה וליכא לאו ומלקות רק העשה אינו דוחה וכבר כתב נובי"ק בסופו דמ"מ אם עבר ודחה ל"ה מהב"ע משום דהא דאין עשה דוחה עשה הוא רק משום מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וא"כ כשעבר ודחה אמרינן להיפוך מה אולמא וא"כ ליכא איסור כלל ע"ש ולפ"ז א"ש נהי דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע היינו באם עושה עביד איסור בידים אבל כאן אם עובר ותוקע אין כאן אי' כלל דעשה דוחה ל"ת ומשום העשה אמרינן מה אולמא להיפוך בזה שפיר יש כח לעקור דבר מה"ת אפי' בקו"ע. אלא אפי' לדעת תוס' קידושין ל"ד סוד"ה מעקה וסייעתם דהיכי דאיכא עשה ול"ת הלאו אלים ולא דחי לי' עשה מ"מ נ"ל דאפי' לדעת הירושלמי דתק"ש מלאכה הוא מה"ת מ"מ אינו מט"ל מלאכות ותולדותיהן רק משום שהוא חכמה ומעשה אומן ויש בו טורח יש בו עשה דשבתון כמ"ש רמב"ן בחומש פ' אמור בפסוק יהי' לכם שבתון ע"ש באריכות ועיין במהר"מ חביב בס' יום תרועה רפ"ד דר"ה ד"ה תני דבי ר"י וא"כ ליכא בתק"ש רק אי' עשה ואם עבר ותקע אמרינן מה אולמא להיפוך וליכא שום אי' ושוב י"ל כמו"ש

ובהכי מתישבת קושי' טו"א שהק' לר' לוי דתק"ש מלאכה היא הא תנן לקמן ל"ב שופר של ר"ה אין מעבירי' עליו את התחום וכו' ומפרש בגמ' משום דשופר עשה ויו"ט עשה ול"ת הא לר"ל כיון דתק"ש עצמה מלאכה היא בע"כ גלי קרא דמצות שופר דוחה לעשה ול"ת דיו"ט מדאמר רחמנא יום תרועה יהי' לכם ומה שתי' דהא דגלי קרא היינו משום דהוי בעידנא עשה ול"ת דיו"ט מיקיים עשה דתק"ש אבל בהאי דלקמן לא הו' בעידנא הוא תמוה דהרי שיבולי לקט מביא מג"א סי' תמ"ד הק' שם אמאי צריך להאי טעמא דיו"ט עשה ול"ת ת"ל דלא הוי בעידנא ותי' דשופר עשה דרבים לא בעי' בעידנא. אבל לפמ"ש א"ש דלא גלי קרא דעשה דשופר דחי יו"ט אלא מלאכת תקיעה דהוא רק עשה וגלי קרא דלא אמרינן מאי אולמא אבל לקמן דהוי עול"ת דרבנן שפיר י"ל דלא דחי

ומידי דברי אכתוב מה שנ"ל ליישב עפ"י ירושלמי הנ"ל קושי' פמ"ג או"ח סי' תקפ"ח על מהרמ"פ שכתב דמשו"ה לא אסרו תק"ש בשבת משום שמא יתקן כלי שיר דהאי גזירה שייך נמי ביו"ט אבל גזירה דשמא יעבירנו לא שייך רק בשבת ושפיר גזרו והק' פמ"ג א"כ לב"ש דלית להו מתוך ומעביר ד"א ביו"ט בר"ה אסור כשבת איך שייך למגזר בשבת הא אם כן הגזירה גם ביו"ט ע"ש. ולפי דברי ירושלמי י"ל לפמ"ש הריטב"א בסוכה מ"ג דלהכי לא גזרו במילה שמא יעבירנו כיון שהמילה עצמה מלאכה היא והתורה התירה לחלל שבת משום מצות מילה האיך יגזרו בה חכמים משום גזירה דמלאכה אחריתי ע"ש ולפ"ז י"ל דב"ש ס"ל כשיטת ירושלמי דתק"ש מלאכה היא והתורה התירה ביו"ט אם כן ליכא למיגזר בה שמא יעבירנו: אמנם בשבת אין ראי' דהתירה התורה מדהתירה ביו"ט די"ל שאני יו"ט דר"ה דהכשירו בכך כדאמרינן בכריתות י"ד שאני שעיר המשתלח דהכשירו דיו"כ בכך ומעתה אפי' נאמר דגם בשבת מותר לתקוע מה"ת משום דאתי עשה דשופר ודחי ל"ת דשבת כריב"א הנ"ל ואי דאינו דוחה עשה דשבת הא זה הוא רק משום מאי אולמא ואפשר דעשה דשופר שהוא להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים עדיף ודחי עשה דשבת ועיין בחולין קמ"א ופסחים נ"ט ועיין תוס' שבת ד' ד"ה ואלא או משום דשופר הוי מצות דרבים שהיחיד מוציא הרבים י"ח ועשה דשבת ל"ה מצוה דרבים כמו"ש מג"א סי' תמ"ו מ"מ כיון שלא התירו התורה בפירוש שפיר גזרו חכמים שלא לתקוע בשבת משום גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וא"ש

וחמישיתו אוסיף עליו דהר"ן רפ"ד דסוכה הק' מ"ש דבתר חרבן התקין ריב"ז שיהיו תוקעים בכל מקום שיש בו ב"ד ולא תקנו כן בלולב ותי' משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע ע"י כולן הלכך במקום ב"ד ליכא למיחש משא"כ בלולב דלכל מסור הלכך אפי' במקום ב"ד איכא למיחש בי' משום גזירה דרבה ע"ש ועיין תוס' גיטין מ"א ע"ב סוד"ה כופין שהקשה בחצי' שפחה וחצי' ב"ח דכופין את רבה ועשאה ב"ח בגיטין ל"ח משום דנהגו בה מנהג הפקר והא התם פשעו ואין אומרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבריך והרי המשחרר עבדו עובר בעשה ותי' בתי' הב' דמצוה דרבים שאני וכן כתבו תוס' בשבת ד' וכמה דוכתי ושופר הרי הוא מצוה דרבים. כנ"ל ושפיר התקין ריב"ז שיהי' תוקעים בכ"מ שיש בו ב"ד דהיינו שיהא אחד תוקע ע"י כולם ואף דתקיעה מלאכה הוא מ"מ לא עביד איסור רק התוקע וכל השומעי' יצאו ולא עבדי איסור ואומרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבריך במצוה דרבים משא"כ במקום הקרבה דתורה התירה אפי' כל יחיד ויחיד הי' מותר לתקוע ואף דאמרי' בר"ה ל' לא שמע אינש קל אוני' מקל תקיעתא דיחידאי הירושלמי לא ס"ל כן ואפי' תאמר דדוקא באי' קל