בית שערים אורח חיים רפח

ואני תמה על תמיהתו הלא האוה"מ עצמו כ' אע"ג דלא סגי דלא מתהני והרי ודאי נהנה אלא כיון שבע"כ נהנה א"צ לברך וא"כ התם נמי נימא כיון שבע"כ נהנה לא יצא ומה בכך דמצות א"צ כונה מ"מ כיון שבע"כ נהנה לא מקרי נהנה וכיון דלא מקרי נהנה לא חשיב אכילה והרי אפי' באוכל שלכד"א וה"נ מסיק המל"מ פ"ה מיסוה"ת דאינו יוצא ידי חובת מצות אכילה אעפ"י שהוא נהנה כיון שאינו דרך הנאה לכ"ע בטלה דעתו מכ"ש בזה דלא חשיב הנאה אפי' לגבי דידי'. והרי דברי פר"ח שפתיו ברור מיללו דמוכח משם דחשיבא אכילה דאי לא חשיב אכילה איך יוצא ידי אכילת מצה וכיון דחשיב אכילה ודאי צריך לברך וסיים ואפי' למאן דפליג התם היינו משום דמצ"כ הא לאו הכי אכילה חשבי' לה וא"כ מה קושי' הא א"א לפרש קמ"ל דלא חשיבא אכילה דא"כ איך יי"ח אכילה

אבל פי' הסוגי' דר"ה כ"ח נלפע"ד עפ"מ שאני רגיל להסביר הא דאמרינן בכריתות י"ט ע"ב מתעסק בחלבי' ועריות חייב שכן נהנה עפמ"ש מקו"ח סי' תל"א ליישב דברי מג"א סי' תל"ד סק"ה דאם לא ביטל החמץ עובר עליו בב"י אעפ"י שלא ידע מידי דהוי אמי שאכל חלב בשוגג ע"ש והקשו עליו כיון שלא ידע שיש חמץ בביתו הרי אינו מכווין להשהות חמץ ודשא"מ מותר ותי' מקו"ח דדוקא בדבר שאסרה תורה לעשות מעשה אמרי' דשא"מ מותר משום דבעושה בלא מתכווין הוי כאילו נעשה ממילא ואין הוא העושה אבל בדבר שאסרה תורה בלי מעשה כמו בב"י דאם יש לו חמץ ממילא נמי עובר אסור דשא"מ ע"ש. ולפ"ז בעריות דאסרה תורה גם על הלשי' דלא עבדי מעשה כדאמרינן סנהדרי' ע"ד אסתר קרקע עולם היתה רק דהנאת ביאה אסרה תורה כדאמרי' ב"ק ל"ב הנאה לתרווייהו אית להו מעשה הוא דקעביד וגם הוא חייב על הנאת ביאה כדאמרי' שבועות ח"י שהי' לו לפרוש שהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה והנאה אין בו מעשה דמה"ט כ' הרא"ה בס' החינוך דאין לוקין על הנאה משום דהוי לאו שאב"מ א"כ גם דשא"מ אסור. וכן במאכלות אסורות כ' הרמב"ם בסה"מ מל"ת קפ"ז שלא יקשה למה מנה אי' אכילת בב"ח ובישולו שתי מצות ולמה לא מנה אי' הנאת בב"ח מצוה בפ"ע כי אי' הנאה אין ראוי למנותו מצוה בפ"ע מפני שהוא ואכילה ענין א' כי האכילה מין ממיני הנאה והכונה שלא יהנה בו לא באכילה ולא בזולתו מן ההנאות והוא אמרו כ"מ שנ' לא תאכלו לא יאכל א' אי' אכילה וא' איה"נ במשמע וכו' מבואר ג"כ דאין האי' משום מעשה האכילה רק משום הנאת אכילה והנאה אין בו מעשה וא"כ גם דשא"מ אסור. והיינו דאמרי' מתעסק בחלבי' ועריות חייב שכן נהנה שהחיוב הוא על הנאה וא"כ נהי דאין מתכווין והוי כאלו בא ממילא ג"כ חייב משום דנהנה

ולפ"ז באכילה שהוא מ"ע אי אמרי' דאין המצוה במעשה האכילה רק בהנאת אכילה א"כ אפי' אוכל בלא מתכווין נמי יוצא דנהי דלא הוי כאלו עשה הוא רק כאלו נעשה ממילא נמי יוצא דהא נהנה אבל א"א לומר כן דא"כ אין מצוה באכילה אלא לפי שהוא מין ממיני הנאות ואם כן בשאר הנאות נמי יי"ח כמ"ש בסה"מ הנ"ל דמה"ט לא תאכל איסור הנאה נמי משמע וה"ה תאכל נמי הנאה משמע וזה וודאי אינו דאינו יוצא ידי חובתו בשאר הנאות רק דוקא באכילה. וע"כ אנו צריכים לחלק דהיכ' דכתבה תורה לא תאכל הכונה שלא יהיה שום חלק אכילה לא מעשה אכילה ולא הנאות אכילה אפי' בלי מעשה ואפי' תחב לו חבירו בבית הבליעה במקום דא"א לאהדורי ברצונו נמי חייב כמ"ש תוס' כתובות ל' ע"ב ד"ה ואי ולהכי מתעסק בחלבי' ועריות חייב כנ"ל אבל היכי דכתבה תורה תאכל חייב בכל צדדי אכילה הן במעשה אכילה והן בהנאות אכילה ולפ"ז אי מצ"כ אינו יוצא באינו מתכווין דלא הוי כאלו עשה הוא מעשה אכילה ואם אוכל שלכדה"נ אינו יוצא משום דאין לו הנאת אכילה והיינו דאמרי' בגמרא מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל ונהנה באכילתו והו"א דהמצוה הוא בהנאת אכילה גרידא כמו בל"ת ול"ש דשא"מ קמ"ל דבמ"ע בעי' נמי מעשה אכילה ושייך ביה דשא"מ ואי מצ"כ אינו יוצא בכפאוהו אע"כ ש"מ מאצ"כ והתוקע לשיר יצא אבל עכ"פ הנאת אכילה נמי בעי' במ"ע אלא דלא סגי בלי מעשה אכילה ושפיר הוכיח פר"ח דבכפאוהו לאכול צריך לברך דמקרי נהנה דאל"כ איך יוצא בכפאו ואכל מצה נהי דמאצ"כ והוי מעשה אכילה מ"מ הא ליכא הנאת אכילה וא"ש

מיהו לפענ"ד קושי' פר"ח לק"מ שהרי הרא"ה למד דין זה מדין אשה שתחילתה באונס וסופה ברצון והתם בין שתחילת ביאה היה באונס שבא עליה בע"כ ובין באונס שאמר להרגה אם לא תיבעל לו בתחילת ביאה אין לה הנאה כיון שאינה נבעלת ברצון יש לה צער כדאמרינן בכתובות ט"ל וברוצה להרוג אותה בלא"ה היא אנוסה גם על הנאה משום וחי בהם כיון שאינה מחויבת למסור נפש כמ"ש תוס' סנהדרין ע"ד וכמה דוכתי ובסוף ביאה שיש לה הנאה היא אנוסה על הנאה כדאמרינן בכתובות נ"א ע"ב משום דיצר אלבשי' ופירש"י וגם זה אונס וכו' וה"נ באנסוהו לאכול דהיינו שתחב לו חבירו בבית הבליעה במקום דא"א לאהדורי אעפ"י שנהנה החיך א"צ לברך דהנאה גופא היא באונס דלא סגי שלא יהנה וכן אם אמרו להרוג אותו אם לא יאכל שהוא מחויב לאכול משום וחי בהם ואם כן הוא אונס על הנאה זו א"צ לברך אבל אם חבטו אותו פרסיים כדי לאכול והי' בידו לסבול החבטה ושלא לאכול רק הוא בירר לו יותר לאכול מלסבול הכאות אם כן אינו אנוס על הנאתו מודה הרא"ה דצריך לברך דבאשה כה"ג אם חבטו אותה הכאות שיש להם קצבה כדי שתיבעל והיא ביררה להבעל כדי שלא יחבטו אותה ודאי מקרי רצון ולא אונס ובהכי מייר' האי דר"ה כ"ח שכפאוהו פרסיים ולק"מ ובהכי מיושב נמי סתירת השו"ע מסי' ר"ד לסי' תע"ה שעמד עליו מג"א סי' ר"ד סק"כ כמובן ואף שברמ"א לא נזכר מהא דאשה שתחילתה באונס וכו' מ"מ כיון שציין ב"י בשם אוה"מ והרא"ה סמך עמ"ש שם והיינו דוקא דומיא דהאי וכמ"ש. ושלום תנין

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רפ"ד

שיל"ת ב' אויפאלו יום ב' דעשי"ת תרמ"ט לפ"ק

יגמור ד' החתימה לטובה. בהצלחה והרוחה. לאחי אהובי הרבני החו"ש כמו"ה משה נ"י בלוהם

מה שהערת בפיוט שחרית דיום א' של ר"ה המתחיל נעלה בדין על לשון בשופר אפתנו הא כתב טו"ז סוף הלכות תפילה דאין לומר ומתפתה בתחנוני' משום דכתב הרמב"ן בפ' משפטים בפסוק כי יפתה דפיתוי הוה על דברי שקר [וכבר העיר כן בס' כרם שלמה או"ח סי' קכ"ז] אין זה חידוש שהרי רש"י שם לא פי' כן רק פי' יפתה מדבר על לבו עד ששומעות לו תרגומו ארי ישדל שרול בלשון ארמי כפיתוי בלשון עברי ורמב"ן שם השיג וחולק על רש"י עיי' בפני' ברמב"ן וא"כ אין פלא אם הפייטן הזה ס"ל כרש"י

אבל לפענ"ד גם לרמב"ן ניחא דהרואה שם ברמב"ן בפנים שכתב ובעבור כי פיתוי הבתולות בענינים רבים פעם בדברים פעם בממון פעם בשקר שיטעה אותה פעם באמת שרצונו לישא אותה וכו' עיי"ש מבואר דשייך לשון פיתוי גם באמת ופירושו שהמפתה מטה רצון הנפתה לחפצו בין באמת ובין בשקר. ובהכי ניחא מה שהקשה שם בספר פנים יפות על הרמב"ן הלא איכא מ"ד בקידושין מ"ו דמוקי לקרא בפיתוי לשם קידושין ואם הוא בשקר הו"ל קידושי' טעות ואינם כלום ע"ש. ולפי הנ"ל לק"מ דרמב"ן לא כתב רק דנקט קרא לשון מפתה יען שלשון זה כולל גם פיתוי בשקר כדרך המפתים הבתולות אבל מ"מ האי מ"ד מוקי לה בפיתוה באמת כיון דהלשון כולל גם פיתוי באמת. ומ"מ כתב טו"ז שפיר דאין לומר ומתפתה בתחנונים דאם כן משמע שמתפתה גם בשקר וז"א לגבי המקום אבל הפייטן שכתב בשופר אפתנו הרי כתב במה מפתה אותו במצות שופר וא"כ מפרש שמפתה אותו באמת ואין בכך כלום

ואולי לפי הנ"ל יש לחלק עוד דדוקא אם נקט הלשון על המתפתה הקפיד הטו"ז לפי שיש במשמעות הלשון גם בשקר ונראה כאלו אמר שהמקום מתפתה בין באמת בין בשקר אבל הפייטן נקט הלשון על המפתה אין קפידא אם משמע שהוא מפתה בין באמת בין בשקר דמ"מ המקום אינו מתפתה אלא באמת כיון דמשמע גם פיתוי באמת

ועיין פמ"ג שם במש"ז שהק' הא מצינו במקרא פיתוי הסתה ירמי' כ' ז' מ"מ עפ"י הרוב הוא נמהרות וסכלות וכדומה ואם כן ודאי ניחא מש"ל כיון דמפורש במה מפתה אותו בשופר, א"כ מפורש שהוא מהמיעוט שאינו נמהרות וסכלות. ועוד תי' דבתפילה ראוי לומר לשון מבורר טפי ופתה לפעמים על דברי שקר לכן טוב לומר ומתפייס ויהיה ארמית ע"ש. ולפ"ז פיוט הזה שאינו לשון תפילה רק דרך שבח והודאה ותדע דהא קי"ל באו"ח סי' קי"ב לא ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות והאי פיוט בג' ראשונות הוא ואף דמתפללי' זכרינו לחיים כבר כתב הטור או"ח סי' תקפ"ב בשם רב האי משום דהוי צרכי רבים אבל בשופר אפתנו שלשון יחיד הוא אם איתא דהוי תפילה אין לאמרו בג' ראשונות ועכ"ח דהוי הלל והודאה לכן אין קפידא אם אומר אפתנו לשון שאינו מבורר

ולולי דמסתפינא הייתי אומר פי' חדש בתיבת אפתנו דלא כמ"ש בפי' המחזור שפירושו אפייסנו וקאי על הקב"ה. ולפענ"ד לפ' מה שראיתי בקונקורדאנסיא בשורש פתה שפירושו גם כן לשון הסרה י"ל שגם כאן פירושו הסרה וקאי על הדין שבשופר יסור הדין ממנו ולכן אין קפידא אם אומר לשון שאינו מבורר או אפשר שהוא מבורר כיון דקאי על הדין א"א לפרשו רק לשון הסרה ולא בשאר לשונות של פתה אבל בהאי דטו"ז דקאי על המקום ב"ה שפיר צ"ל לשון מבורר. ומתפייס בתחנונים יברכנו בברכת השנים. דשנים ורעננים. ויחהמנו בספר החיים מתוקנים. כנפשך ונפש אחיך הנאמן החותם בברכה שלימה

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל.