בית שערים אורח חיים רפז

ויעיין בנמ"י נדרים ט"ז שכתב והרי זה כשופר של עולה שמותר לתקוע בו משום דמללה"נ דמסתמא לא אסור הכתוב הקדש אלא כדה"נ. מבואר מדבריו כעין דברינו לעיל. אלא שהוסיף דהנאת מצוה מקרי שלכדה"נ. ונ"ל שהוא מטעם שכתבתי שאינו הנאה אצל כל אדם ובכל הזמנים רק לישראל בשעת חיוב המצוה. ועכ"פ פ מבואר מדבריו דהא דמללה"נ הוא מטעם דשלכדה"נ מותר. ואם כן איך יאמר מעלתו להיפוך דמשו"ה יוצא מצוה בשלכדה"נ משום מללה"נ ותלה תניא בדלא תני' ויש להאריך בזה גם כן במחלוקת הר"ן והרשב"א נדרים הנ"ל אם מתהני הנאת הגוף בהדי מצוה האם שייך מצוה ללה"נ יע"ש

ובגוף סברת מל"מ הנ"ל נ"ל עפמ"ש האשר"י בשבועות דף כ"ב בשם הר"ח דבנשבע שיאכל ואכיל עפר קיים שבועתו דכיון שאכלה כדי לקיים שבועתו אחשבי' ומקרי אכילה אבל בנשבע שלא יאכל ואכיל עפר פטור דלי" אחשבי' כדי לעבור על שבועתו יע"ש. [ועיין בלח"מ פ"ה מהל' שבועות ה"ה] וה"נ בשלכד"א דמותר באיסורין דל"ש אחשבי' כדי לעבור על ד"ת. אבל במצוה שפיר נסתפק המל"מ דכיון שאכלו כדי לקיים המצוה י"ל דאחשבי' לאכילה ויוצא בו י"ח

ולפ"ז י"ל דהיינו טעמא דר"י בנזיר כ"ג שם דקרי לי' רשע משום כיון דאכלו לשם אכילה גסה ולא לשם מצוה לצאת בו ידי אכילת פסחים שוב אכילה גסה לא מקרי אכילה גם גבי מצוה דל"ש אחשבי' וממילא לא קיים מצות אכילת פסח כלל ובדיוק נקט לשם אכילה גסה ולא נקט אכילה גסה משום דאם אכלו לשם פסח אפילו אכלו אכילה גסה יי"ח גבי מצוה וכצד זה של מל"מ וכנ"ל רק משום דאכלו לשם אכילה גסה ולא לשם פסח משו"ה לא יצא בו

ועיין בספר אוהל דוד על מס' שבועות דף כ"א שחידש אף דבכ"ש ע"י תערובת ל"ש אחשבי' אבל בערבו בידים כגון ששרה פתו ביין שייך אחשבי'. ולפ"ז נ"ל דהכא כיון שצלו מתחילה לשם פסח כדין פסח בכל הלכותיו א"כ גם אח"כ כשאכלו מסתמא על דעת הראשונה עושה לצאת י"ח א"כ אחשבי' גם אכילה גסה לאכילה כיון שאכלו כדי לצאת בו י"ח וסתמא לשמה קאי שלא יקרא רשע ודוקא מפסח זה דאינו נאכל אלא למנוייו. ועיין תוס' זבחים דף א' ע"ב לענין סתם אשה לאו לגירושין קיימא. ולכן ס"ל לר"ל דיוצא גם באכילה גסה ולהכי קאמר נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהו קעביד. והלשון תמוה דהו"ל לומר פסח מיהא קאכיל. ולהנ"ל א"ש דאכילה גסה באמת לא הי' מקרי אכילה כיון שלא אכלו לצאת בו ל"ש אחשבי'. אלא כיון דפסח מיהו קעביד א"כ סתמא לשמה קאי ועל דעת ראשונה אוכל ושייך שפיר אחשבי' ועיין שמ"ק שם. ובזה הנני דו"ש ידידו

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רפ"ב

שיל"ת ב' אויפאלו יום ב' עשי"ת תרס"ג לפ"ק

שוכן רומה. יגמור בעדו החתימה לטובה, ברה כחמה. וביום הכיפורים. יפקד בדבר ישועה ורחמים גמורים. תנחהו תומת ישרים. וימצא מאה שערים. כבוד ידידי מחותני. עסיס רימוני. הרב הגדול בתורה מעוטר בתפארה מו"ה משה שמואל שטערן נ"י ויזהיר ככוכבים. וזרעו במים רבים

שורת דודים. קולו מחמדי' ושפתותיו שושנים. בברכת השנים. לחיים טובים ארוכים ומתוקני'. מעמקי לב נובעי' ונכוני'. שפרו עלי כמעין גנים. וכמים פנים אל פנים. אתן לו מעין ברכותיו. יחדש ד' עלינו שנה טובה בנחת ושובה. וברכה מרובה. כנפשו ונפש החותם באהבה וחיבה. מצפה לישועה. ומלאה הארץ דעה

ועתה באתי על ד"ת אשר אמר עם הספר על דברת בעל טורי אבן באבני מילואים ר"ה כ"ח שדייק מדברי רשב"א ר"ה י"ז ד"ה למה שכתב וה"ה לבל תגרע לצורך כגון יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אע"ג דאמרה תורה תקעו גזרו שלא לתקוע וכל זה לצורך וכו' ומשמע מדבריו דאם אינו תוקע בר"ה שחל בחול או שלא עשה א' משאר מ"ע מלבד שעובר בעשה עובר נמי בלאו דבל תגרע וא"כ למ"ד לאשב"מ לוקי' עליו ילקו על כל ביטול מ"ע דהא יש בביטולה לאו דבת"ג וזה לא שמענו ע"ש. ותי' ידידי נ"י כי' דדוקא אם כל ישראל אינם עושי' מצוה אחת כמו תק"ש בר"ה שחל להיות בשבת עוברי' בבל תגרע ולכן הוצרך רשב"א לומר דליכא בת"ג משום שהוא לצורך אבל ביחיד שמבטל מ"ע ליכא בל תגרע כיון שאחרי' מקיימי' אותה והביא דברי מהר"ל מפראג אהא דאחכז"ל שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו דה"ט דנהי דדוד עבר מה שעבר אבל לא ביטל המצוה לגמרי ואחרי' קיימות אבל שאול שביטל מצות המלך נתבטלה המצוה לגמרי לכן עלתה לו והאריך קצת בזה לפרש דברי המדרש

כבר הגיד לי דבר זה בשמו תלמידי הרבני מו"ה חיים נ"י ראטה והוטב בעיני אך כעת נ"ל שאינו מעלה ארוכה שהרי גם בשופר לא נתבטלה המצוה לגמרי דהא במקדש היו תוקעי' ומשחרב ביהמ"ק התקין ר"י בן זכאי' שיהו תוקעי' בכ"מ שיש בו ב"ד עיין ר"ה כ"ט ודף ל'

אבל לפענ"ד לק"מ דהרי אמרי' ביבמות ז' אטו עדל"ת לאו ל"ת חמיר מיני' וכו' ופירש"י שהרי לוקי' עליו ומבואר דאין לוקין על עשה משום דקיל וא"כ לא יהי' לאו דבל תגרע דאתי מחמת עשה חמיר מעשה גופא וקילי לאוי' ולהכ' אין לוקין עליו אפי' למ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו. ועיין רש"י בחומש פ' ראה פ' י"ג פסוק א' שכתב תשמרו לעשות ליתן ל"ת על עשה האמורי' בפרשה שכל השמר לשון ל"ת הוא אלא שאין לוקין על השמר של עשה והוא פלא הרי אמרינן ביומא פ"א השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה. וכבר טען הרמב"ן פ' משפטים בפסוק וכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דפירש"י לעשות כל מ"ע באזהרה שכל שמירה שבתורה אזהרה הוא במקום לאו וכ' הרמב"ן ולפי דבריו יצטרך הרב לומר שיהי' לאו שבכללות שאל"כ הי' לוקי' על כל עשה ועשה שבתורה אבל בזה הלאו שיכלול דברי' רבים ולא יזכיר שם העבירה כלל הכל מודי' שאין לוקין בו [ובזה ג"כ מיושב קושי' בעל טו"א הנ"ל] אבל כבר אמרו השמר דעשה עשה וא"כ לא הוסיף בכאן אלא עשה וכו' ע"ש. ולפמ"ש כונת רש"י דמה שאמרו השמר דעשה עשה היינו דהשמר שהיא לאו על ביטול עשה הוא רק כעשה שאין לוקין עליו דלא עדיף מעשה גופא הבא מחמתו וא"ש הכל בס"ד

ועוד נ"ל דהא קי"ל מצות צריכות כונה וא"כ באינו מכוין לצאת ג"כ ביטל מ"ע ועכ"פ בהיפך כונה שמכוין שלא לצאת ודאי ביטל מ"ע אפי' למ"ד מצות אצ"כ ולרשב"א הנ"ל עבר גם על לאו דבל תגרע ובזה ודאי אין לוקין על מחשבה אפי' למ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו ועיין רש"י גיטין נ"ג ד"ה וחידוש והא דאמרי' בזבחים כ"ט ע"ב מנין למחשב בקדשי' שהוא לוקה וכו' למ"ד לשאב"מ לוקין עליו הך מחשב היינו דיבור עיין תוס' ב"מ מ"ג ע"ב ד"ה החושב ותוס' יו"ט שם ולפ"ז למ"ש הרא"ה בחינוך פ' בהר מצוה דש"מ בסופו שכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אעפ"י שנעשה בו שום מעשה אין לחייבו מלקות עליו דלשאב"מ מקרי וכו' ע"ש ה"נ י"ל כאן דלאו שאפשר לעבור במחשבה אעפ"י שעובר בפועל לכ"ע אין לוקין עליו אפי' למ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו

ושלישים על כולו נ"ל סברא ישרה דאפי' למ"ד לשאב"מ לוקין עליו ל היינו דוקא אם העבירה ניכרת ונשאר איזה רושם ממנה ורישומה ניכר כגון המותיר בטהור שניכר שיש כאן נותר או בב"י שרישומה ניכר שיש כאן חמץ או בשבועה שאוכל ולא אכל שהככר שנשבע עליו בעין או שעובר אפי' אין רישומו ניכר אבל בביטול מ"ע שאין כאן שום מעשה או דיבור רק יושב ובטל וליכא שום רושם ניכר מן העבירה רק שלילה והעדר בזה לכ"ע אין לוקין דהא דלשאב"מ לוקי' ילפי' במכות ד' ממוש"ר ועדי' זוממי' במה הצד ובעי' דומי' דהתם וא"ש. ומעין פתיחה סמוך לחתימה חיים וברכה למשמרת שלום כנפשו ונפש ידידו מחו' דושו"ט

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רפ"ג עוד להנ"ל

שיל"ת ב' אויפאלו יום ב' לס' ויניקהו דבש מסלע עשי"ת תרס"ל

כששונה בין החוכים לישועה. ביום תרועה. הריחו בריח חן שפותיו בברכת השנים. לבושים שנה עם עידנים. בברכת שלום ואמת. יוצאי' מן הלב וזאת הברכה אשר ברכני ידידי נ"י יקום ד' אם דברו ויצו ד' גם אתו את הברכה חיים עד העולם. ויראה בשכלול היכל ואולם. יראה זרע יאריך ימים. ללין בין החכמים. יברכהו ד' משמי ארץ. וירכיבהו על במתי ארץ. ויהי ביתו כבית פרץ. כנפשו ונפש תדרשנו לטובה. בנחת ושובה

ועתה באתי בשביל מה שהעיר על דברת פר"ח בילקוט"ו או"ח סי' ר"ד שכתב עמ"ש ב"י שם בשם אוה"מ שכל אכילה שע"י אונס אע"ג דלא סגי דלא מתהני ל"ש לברך עלי' והרי הוא כדין אשה שנאנסה דאעפ"י שסופה ברצון חשבי' לי' אונס ופסקוהו רמ"א שם בשו"ע וכתב ע"ז פר"ח ואינו מחוור בעינ' דבפ' ראוהו ב"ד גבי אי כפאוהו פרסיים אמרי' דיצא אלמא דחשבי' לה אכילה וכיון דכן ודאי צריך לברך וכו' והוקשה למעלתו דאדרבה משם ראי' לדברי אוה"מ דהרי פריך שם ארבא דאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך ומשני מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל ופירש"י ונהנה מאכילתו הלכך לאו מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרי' המתעסק בחלבי' ועריות חייב שכן נהנה אבל הכא זכרון תרועה כתי' וכו' קמ"ל פי' דקמ"ל דמוכח מכאן דתוקע לשיר יצא דמצות א"צ כונה ואין הטעם בכפאו ואכל מצה דיצא משום דנהנה באכילה באונס לא מקרי נהנה אלא דיוצא משום דמאצ"כ והוא כדברי אוה"מ באכילה באונס לא מקרי הנאה וא"צ לברך: