בית שערים אורח חיים רפו

הארכתי בזה בכמה מקומות דבמצוה שאינה חיובית ולא בעי כונת מצוה ל"ש מהב"ע. ולפי האמור א"ש למ"ש תוס' סוכה ט' ד"ה האי דטעמא דמהב"ע לאו דאו' אלא מדרבנן א"כ מהיכי תיתי נימא כאן דלא יצא ועבר על שבות דרבנן כיון דמה"ת יצא מוטב דנימא שיצא וא"צ לתקוע עוד הפעם שלא יעבור על שבות דרבנן אע"כ דמה"ת לא יצא כיון שאפשר לתקן האיסור ולא יצא ולא נהנה ומוטב שיעבור שבות דרבנן משיעבור איסור תורה א"כ גם בחליצה אמרי' הכי

אך מה שהוספת להקשות למ"ש אחרונים דסוגי' קאי ביש לו שופר אחר דאל"כ עדל"ת והרי אמרי' בר"ה ל"ב אין עולין באילן וכו' בשביל שופר של ר"ה משום דאין עשה דשופר דוחה ל"ת ועשה דדבריהם וע"ש בר"ן א"כ אכתי תקשי נימא דיצא ואי דא"כ עביד אי' בהנאתן נימא עדל"ת ואי משום דאיכא שופר אחר מ"מ כיון דאי נימא דלא יצא בתקיעה ראשונה הרי עבר על שבות שהוא עול"ת דרבנן מוטב דנימא שיצא. הוא דבר שאין לו שחר ואין דעתי נוחה בפלפולי' כאלו דכיון דאיכא שופר אחר ואפשר לקיים שניהם אין עדל"ת ועבר איסור תורה אי נימא דיצא ומוטב דנימא דלא יצא ועבר עשה ול"ת דרבנן ואף דמוטב לבטל עשה של תורה מלעבור עשה ול"ת דרבנן היינו משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת והעמידו דבריהם במקום עשה אבל לא לעבור על ל"ת של איה"נ. ועוד דהא דאין עדל"ת ועשה דרבנן היינו בקו"ע לעבור עול"ת דרבנן אבל כאן כבר עברו ודאי מוטב לעבור עול"ת דרבנן מלעבור ל"ת של תורה מה אמרת הרי עובר בקו"ע כשתוקע בשופר אחר זה שיבוש שהרי כשתוקע בשופר אחר תוקע לשם מצוה ואין עובר שום שבות רק שעבר למפרע ע"י דאמרינן דלא יצא וזה הוי שב וא"ת ואפי' אינו תוקע אח"כ בשופר אחר רק דאמרינן דלא יצא בתקיעה ראשונה עבר למפרע על עול"ת דרבנן ועיין גיטין נ"ה גבי חטאת גזולה ורשב"א שם. ויש לכל מ"ש ראיות ועוד יש תשובות הרבה ונלאתי לכותבם לרוב פשיטותם להולך בדרך לימוד הישר ואמיתי

ולפי שיטתך לא הועלת כלום בתי' עפ"י נתה"מ סי' רל"ד דאוכל אי' דרבנן בשוגג אינו נענש וא"צ כפרה ולפי"ז כאן בדיעבד אינו עובר כלל שבות דרבנן דהא כאן הוי כעובר לכתחלה במזיד שהרי אי נימא דיצא לא עביד איסור דרבנן כלל ואם נימא דלא יצא הרי עובר עכשיו למפרע עול"ת דרבנן לכתחלה ובמזיד ע"' דאמרי' דלא יצא וכמוש"כ רמב"ן דע"י דאמרינן דיצא עובר עכשיו למפרע איסור תורה ועיין גיטין פ"ג דאם גירשה ע"מ שלא תינשאי לפלוני וניסת לאחר דאם אח"כ תינשא לפלוני עברה למפרע על אי' א"א דודאי אסורה לינשא לפלוני שעל ידי כן עוברת אי' אשת איש וה"נ כאן כן הוא

אבל גוף דברי נתיבות תמוהי' מדברי חי' הר"ן סנהדרין פ"ד ע"ב שכתב דבאי' לאו דשא"מ מותר משום דא"צ כפרה בשוגג ובאי' סקילה דשא"מ אסור משום כפרה על השוגג וכתב דשגגת לאו מותר מפני שלא מצינו שענש הכתוב כלל, ואפשר שאפי' ביד"ש אינו חייב וכו' וא"כ אפי' בלאו של תורה ליכא עונש כלל על השוגג ואפ"ה אם מכר לו אי' לאו ואכלו מחזיר הדמים ולפי סברתו מ"ל איסור לאו מ"ל איסור דרבנן. ובאמת בירושלמי שהביא הר"ש פ"ו דתרומות מ"ג לא מצינו הך דנפשו של אדם חותה באכילת איסור רק בטבל ותרומה שהוא במיתה בי"ש ויש עונש בי"ש בשוגג ובתרומה צריך כפרה על השוגג לשלם חומש ולדעת תוס' כתובות ל' ע"ב גם תשלומי קרן הוא לכפרה ע"ש

ואמנם בגוף הדבר שהרעישו האחרונים דנימא עדל"ת נראה לפענ"ד דלק"מ דלא אמרינן עדל"ת אלא בשלו אבל אין עדל"ת דלא תגזול דלא חייבה אותו תורה לקיים מצוה בממון של אחרים ועיין תשו' יד אלי' סי' כ"ג ולפי"ז בהקדש לא מיבעי אם הוא עולה ושלמים של אחר ודאי ל"ש עדל"ת בממון של אחרים ושל הקדש אלא אפי' הוא קרבן שלו דאמרי' ב"ק ע"ו מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן מ"מ הרי כתבו תוס' שם דמקרי שינוי רשות והוא של הקדש אלא דקני' לקרבן ומקרי תורא דראובן ול"ד למכרו להדיוט וכיון דאסור להשתמש בו משום שהוא ממון של הקדש ל"ש למימר בי' עדל"ת. ויש ליישב בזה קושי' תוס' שם ד"ה אר"י שהקשו מ"ש משלמי' דלא יצא משום דמצות ליהנות ניתנו ולפמ"ש א"ש דמיירי באין לו שופר אחר ולהכי בע"ז יצא משום עדל"ת אבל בשלמים שהוא ממון של הקדש ל"ש עדל"ת כנ"ל

הן אמת דגם בע"ז י"ל דל"ש בי' עדל"ת לפמ"ש בס' שושנת העמקים כלל ב' דכמו דאמרינן לענין להנל"ע לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ה"נ לענין עדל"ת לא אתי חד עשה ודחי תרי לאוי שהן לאוי' כפולי' במצוה א' ע"ש והרי כתב הלח"מ ריש פי"א ממ"א דבע"ז עצמה יש תרי לאוין א' לא ידבק בידך מאומה מן החרם והשני ולא תביא תועבה אל ביתיך רק בתקרובות ויי"נ ליכא אלא לאו א' וא"כ י"ל דמיירי בשופר של ע"ז עצמה שנעבד ול"ש עדל"ת משום דלא אתי חד עשה ודחי תרי לאוי וא"ש

מיהו בעיקר קושייתך נ"ל דלק"מ דהא דתקיעה ביו"ט הוא שבות היינו משום שמא יתקן כלי שיר וכ"ז בתוקע תקיעה דרשות שייך שישכח שהוא יו"ט ויתקן כלי שיר דאם לא ישכח יו"ט ל"ש לומר שמלאכה זו אסורה דכיון שזוכר יו"ט נותן אל לבו שלא ישכח מלאכה ועיי' תוס' שבת ע' ע"ב ד"ה א"ל דשגגת שבת עיקר דעיקר המצוה הוא משום שבת והיינו כנ"ל דאם זוכר שבת הוי כל מלאכה שגגה בפני עצמה דהו"ל ליתן אל לבו ועיי' ברמב"ם הלכות שגגות חילוק בין שוגג לאונס אבל אם שגג שבת שוב אין לו ליתן לב איזה מלאכה אסורה. ועיי' ברש"י סוכה מ"ב פי' גם כן ושכח שהוא שבת והיינו מטעם הנ"ל דאם אינו שוכח שבת אינו שוכח מלאכה מחמת טרדא דנותן אל לבו שלא ישכח אבל בתוקע לשם מצות שופר אף שבאמת א"י בו מ"מ כיון שהוא תוקע לשם מצות שופר של ר"ה הרי זכור הוא שהוא ר"ה ול"ש כלל שמא יתקן כלי שיר ולא עבר שבות כלל אף אי נימא דלא יצא וא"ש

ויתר הדברים אשר הבאת בשם מהרמ"ש כבר הלכו בו נימושות ואין הזמן מסכים באחרוני אחרונים. ושוכן מעונים. יברכך בברכת כהנים. כנפשך ונפש רבך ידידך הדו"ש באהבה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רפ"א

שיל"ת מאדע יום א' פנחס תר"מ לפ"ק

בין המצרים. יזרח אור לישרים ה"ה ידידי הרבני הוותיק מלא עתיק. חו"ש. וריח לו כלבנון. כמו"ה אברהם ראפאפורט הכהן נ"י ביישוב מיטשקע

יקרת מכתבו הגיעני בזמנו ומחמת ענינים שונים לא היה בידי להשיב עד היום. ואשר שאל אודות בנו הבחור הנחמד נ"י לא אוכל למלאות שאלתו לפי שעה ומזונא לאו בזכותא תלי אלא במזלא ואי"ה כאשר יהיה בידי להטיב עמו לא אמנע הטוב

ועתה באתי עד"ת מ"ש ליישב קושי' תוס' נזיר דכ"ג ד"ה פסח ע"פ דברי המל"מ פ"ה מיסוה"ת דגם דגם אף דבל"ת אינו לוקין שלכדה"נ מ"מ במ"ע י"ל דקיים בשלכדה"נ ואכילה גסה דומה לשלכדה"נ ולהכי מצות אכילת פסח שפיר קיים באכילה גסה. אבל ביוה"כ פטור דנהי דביטול מ"ע דועניתם מ"מ על עשה ליכא כרת רק בפסח ומילה. ולפמ"ש מעלתו הטעם במ"ע משום מללה"נ בלא"ה לא שייך טעם זה רק בקיום מ"ע ולא בביטול מ"ע זה תכ"ד בתוספות ביאור קצת משלי ויפה כתב. אמנם גם התוס' חולין דף ק"ך ד"ה לחם עוני מבואר להדי' דס"ל גם אליבא דר"ל לא קיים מ"ע בשלכדה"נ דאל"כ לא הוי מקשה מידי דהוי מצי למימר אכילה כתיב ביה דשם הקושי' על ר"ל ולכ"ל קיים מ"ע בשלכדה"נ והומחה הוי רק שלכדה"נ כנראה מדברי תוס' שם ד"ה לרבות בתירוצו ועיין חי' רשב"א שם

אבל מה שנתן טעם דבמ"ע יוצא בשלכדה"נ או באכילה גסה משום דמללה"נ לא נראה לי. דרש"י בסוכה דל"א פירש ללה"נ כלומר אין קיום מצות הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו ע"ש יוצא מבואר דרק הנאת קיום המצוה לא נחשב הנאה דאין זה הנאת הגוף רק הנפש ולא אסרת תורה באיה"נ רק הנאת הגוף שהוא הנאה שוה לכל נפש אפילו לנכרי ולא הנאת הנשמה שהוא הנאה רק לנפש הישראלי בזמן חיוב המצוה ולא לשאר בנ"א ולא בזמן שאינו מחוייב בעשיית המצוה. ויש לכווין גם כן כך ברש"י ר"ה דכ"ח. ובחידושי חת"ס שם הקשה דנהי דהקב"ה לא נתן המצוה ליהנות אבל עבד הישראלי יפה לו שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז וכו'. ולפמ"ש לק"מ דגם הנאה שישראל נהנה אינו הנאת הגוף אלא הנאת נשמה ותענוג רוחניי ולא אסרה תורה

ולפ"ז הדבר ברור בסברא דהיכי דהמצוה הוא שיהנה גופו ודאי אסור לקיים המצוה באיה"נ הגע בעצמך וכי מותר לאכול בשבת איה"נ או איסור אכילה משום דמללה"נ. ואף לשיטת הסוברי' דבמצו' דרבנן ליהנות ניתנה מ"מ לדעת הר"ן פ"ב דסוכה כזית פת בשבת וי"ט הוא מה"ת. או באכילת עיו"כ דהוא מה"ת עיין פמ"ג או"ח סי' תר"ד וכי מותר לאכול איסור משום מללה"נ. אלא כיון שזה גופא מצוה שיהנה גופו ל"ש בזה מללה"נ. אם כן ה"נ במצוה דכתיב בה אכילה פירושו אכילה הוא כדרך אכילה והנאה כמ"ש המל"מ שם אם כן מצות אכילת מצה הוא שיהנה גופו ממצה ול"ש כלל תללה"נ. ומכ"ש למ"ש הרמב"ם בסה"מ דלר"א לא תאכלו איסור הנאה נמי משמע משום דפירש לא תאכלו הוא הנאה ולר"א כל הנאות בכלל האיסור כמו הנאת אכילה אם כן ודאי פי' תאכלו מצות הוא שתהנה מאכילת מצה ול"ש בזה מצוה ללה"נ

ומה שהביא ראי' מבלע מצה יצא. ראי' זו אינני מכיר דשם שפיר נהנה גרונו מכזית וגם מיעי'. ומ' הגיד לו כי בלועה הוי שלכד"א רק במרור בעינן שירגיש טעם מרור בפי' זכר למרירות אבל במצה בליעה מקרי אכילה וכמ"ש הטו"ז סי' תע"ה וגם אם בלע כזית איסור חייב וזה פשוט: