בית שערים אורח חיים רפה

ל"ת דב"ת ותי' מהר"מ חאגיז בתשו' שתי לחם סי' מ"ד דאין עדל"ת אלא אם בדבר עצמו שחוטא הוא מקיים המצוה אבל כאן העשה הוא במתן ד' והל"ת במתן א' ע"ש ולפי"ז במודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה ל"ל עדל"ת דהא כתב ב"י סי' תקפ"ו בשם הכלבו דיש בנ"א נהני' כשהן עצמן תוקעי' וא"כ הל"ת הוא במה שהוא תוקע והמצוה הוא בשמיעת קול שופר ואינו מקיים העשה בדבר שעובר הל"ת וכן בהזאה אמרי' ביומא ח' דאיכא מ"ד טבילה בזמנו מצוה והזאה בזמנו לאו מצוה ועיין תוס' שם וא"כ במודר מן המעין דהוי טבילה בזמנו שפיר י"ל עדל"ת אבל בהזאה דהזאה בזמנו לאו מצוה ל"ש עדל"ת ולפ"ז א"ש דמשופר והזאה ל"ק להו די"ל דמיירי בליכא אחר והוי לא אפשר ולא קמכוין כקושיתו לאמת אבל ממודר הנאה מחבירו ומן המעין שפיר קשי' להו דע"כ מיירי באיכא אחר דאל"כ פשיטא עדל"ת וא"כ הוי אפשר

אבל באמת אני תמה על תמיהתו שהרי תוס' הק' גם מן מודר הנאה מן המעין והרי שם אמרי' דאסור לטבול בימות החמה משום דאיכא הנאת הגוף ומתהני בהדי מצוה ואמאי והא אינו מכוין ופ"ר מותר בהנאה אעכ"ח דרבא ל"ל האי סברא והק' תוס' שפיר ואמת כפי הנראה מתוס' פסחים כ"ה ד"ה לא אפשר ל"ל סברת הר"ן שכתבו דבכל הסוגי' מיירי דליכא פ"ר ע"ש והק' תוס' לשיטתייהו שפיר. אבל איניני יודע למה צריך לדברי הר"ן הא בל"ז פרוטה דר"י לא הוי פ"ר דשמא לא יבא עני באותה שעה. ואולי לזה י"ל כיון דס"ל לר"י שומר אבידה הוי ש"ש אף שלא בא עני כל זמן שמירה חייב בגניבה ואבידה וע"כ משום דספק זה שמא יבא עני ויפגור מליתן לו שוה פרוטה לכן הוי ש"ש וא"כ הוי פ"ר דפרוטה זו שספק זה שווה ודאי מיתהני שהי' נותן פרוטה לא' לפטרו מנתינה לעני אם יבא ולכן דייקי תוס' וכתבו והא מתהני לר"י דחשיב לי' בהכי ש"ש ולא כתבו הא מיתהני פרוטה דר"י

ומה שנ"ל עוד ליישב קושיתו דבאמת כבר עמד טו"א שם על דברי הר"ן דבהנאה מותר דשא"מ אף דהוי פ"ר אמאי אסור לטבול במעין בימות החמה ע"ש ולפענ"ד נראה להסביר סברת הר"ן דכ"מ פ"א משבת הביא מ"כ דהפרש בין משאצל"ג לדשא"מ בפ"ר הוא בדשא"מ אינו מכוין למעשה המלאכה אלא שנעשית בהכרח אבל משאצ"ל מכוין לגוף המלאכה ולא לתכליתה ע"ש ועיין רשב"א שבת קל"ג שהק' אמאן דמתני' לה אדר' יאשי' אמאי קרי לה דשא"מ הא מתכוין לקציצה אלא שאינו מכוין לטהר אלא למול ואין זה דשא"מ אלא משאצ"ל דאסור בשאר אי' חוץ משבת ותי' דלא אמרה תורה בפירוש שלא תקוץ אלא השמר שלא יטהרנו אלא בהוראת כהן וא"כ גם כאן אינו אסור לקוץ רק משום התכלית שמטהר בקציצתו ואם אינו מכוין לתכלית הקציצה לטהרו הוי דשא"מ ע"ש וזה סברת הר"ן כיון דתורה לא אסרה לבישת כלאים אלא לתכליתו להנאת חימום ואם אינו מכוין לתכליתו הוי דשא"מ ושרי וא"כ בשלמא בשאר דבר שא"מ שהמעשה בעצמותה אסור לא בשביל התכלית שפיר אסור פ"ר דאף שחותך ראש הבהמה בשביל תינוק לשחק בו ל"ל דאינו מתכוין לנטילת נשמה כיון דהוי פ"ר ודאי מכוין למעשה נטילת נשמה ולא הוי כמתעסק בעלמא אבל כאן נהי דהוי פ"ר שודאי ינצל מחמה וגשמים מ"מ כיון שעשה המעשה לתכלית אחר אין כאן פ"ר שמכוין ודאי להנאת חימום להנצל מחמה וגשמים וכיון שאינו אסור מצד תכליתה ואין כאן פ"ר שודאי מכוין לתכליתה לכן שרי וכן בבת תיהא כיון דאין איסור להריח רק מצד תכליתה שיהנה מן הריח וכיון דמריח כד' לבדוק היין נהי דהוי פס"ר דודאי יהנה אבל אינו פ"ר שמכוין ליהנות לכן שרי שפיר. ולפ"ז התינח בשאר איה"נ אבל בנדר כיון דאם אמר קונם זריקת צרור עלי נמי אסור אעפ"י שאין לו הנאה כלל כמו"ש ר"ן נדרים ט"ז ע"ב וכן במעין ושופר וחבירו אם אוסר טבילתו ותקיעתו ומעשיו עליו אפי' בלי הנאה אסור רק כיון שנדר רק הנאה מותר בדבר שאינו הנאה אבל מ"מ כל זמן שהוא הנאה אף שאין מכוין לה אסור ועובר בלא יחל דברו שהרי החליף דיבורו ואין בכלל דיבורו שהוא מודר הנאה שיכוין להנאה ועיין פנ"י שבועות כ"א ע"ב ולהכי שפיר נודר הנאה מן המעין אסור לטבול בימות החמה ומיושב קושי' טד"א וגם תוס' שבועות הק' שפיר ולפענ"ד הוא סברא נכונה וקצרתי קצת

ובהכי מתישבת קושי' אחרונים אמאי לא הק' תוס' בשופר של עולה וע"ז הא מיתהני פרוטה דר"י וישיע"ק הק' דבשופר של עולה ל"ש תי' תוס' שיכול לכוין מקום שלא יבא עני שם דהא הוא בשוגג ולפמ"ש לק"מ דדוקא בנודר הנאה קשה קושי' תוס' אבל בשאר איסורי' שפיר י"ל כקושי' טו"א דהוי דשא"מ ופ"ר אינו אסור בהנאה כסברת הר"ן וא"ש

וראיתי באחרונים שהק' לשיטת רשב"א נדרים ט"ו דמיתהני בהדי מצוה שרי א"כ לא הקשו תוס' כלום. ולפענ"ד נראה עפמ"ש שעה"מ הל' לולב ליישב הא דמודר מן המעיין אסור לטבול בימות החמה דמיתהני בהדי מצוה לא שרי אלא בהנאת הגוף שהוא בשעת עשיית המצוה אבל במודר הנאה מן המעיין נהנה אחר עשיית המלצה ע"ש ושעה"מ הבין שהם שפה אחת ודברים אחדים עם דברי רשב"א שהביא קודם לזה דהתם מיד כשהזה וטבל עברה המצוה וא' משהי בתר הכי נמצא נהנה גופו שלא במקום מצוה ע"ש ולפענ"ד לא כן ידמה אלא דסברת הרשב"א והמאירי הוא דוקא בהנאת תשמיש שמאחר התשמיש אינו נשאר מהנאת תשמיש כלל ואין הנאה אלא בשעת עשיית המצוה אז מותר מיתהני בהדי מצוה אבל טובל במעין בימות החמה נשאר הנאתן גם לאחר שעלה מן המים שהוקר עצמו בזה אסור כיון שנהנה אחר עשיית המצוה. ולפי"ז שפיר י"ל דגם התוס' ס"ל כרשב"א בהנאת גוף התשמיש ומ"מ הקשו שפיר דמיתהני פרוטה דר"י דהנאת משתרשי של פרוטה נשאר לו גם אחר עשיית המצוה ובזה מיתהני בהדי מצוה אסור וא"ש

וביישוב קושי' תוס' נ"ל לפמ"ש שעה"מ שם ליישב הא דעירובין ל"א דמתהני בהדי מצוה אינו אוסר אלא בהנאת הגוף מדבר שאסור עליו כמו תק"ש ותשמיש משא"כ בהאי דעירובין שאין הנאת הגוף מדבר האסור בעצמו דהיינו ביה"ק רק שביה"ק גורם לו שיהנה גופו מבית המשתה בכה"ג מתהני גופו בהדי מצוה שרי לכ"ע ע"ש ועיין חידושי רמב"ן ע"ז ר"פ השוכר דכל הנאת משתרשי הוי רק גרם הנאה ואפי' מכירה ועיין חת"ס יו"ד סי' ק"ל ועיין רשב"א סוכה מ' ורש"י פסחים כ"א ע"ב שכל הנאות לידי אכילה הן באות ולפי"ז אף דמתהני בהדי מצוה פרוטה דר"י הוי רק הנאות משתרשי ואינו נהנה הנאות הגוף מדבר שאסור עליו רק גורם לו שיהנה הנאות הגוף ע"י פרוטה דמשתרשי לי' ובכה"ג הנאת הגוף בהדי מצוה שרי וא"ש

ועוד נ"ל ליישב קושי' טו"א לפלפולא עפמ"ש האחרונים בשיטת הרז"ה דבמצוה דרבנן מיתהני בהדי מצוה אסור עיין שעה"מ ולפ"ז מעין דאפי' אדם מטהר בכ"ש מה"ת אם כל גופו עולה בהן עיין ב"י יו"ד רסי' ר"א רק מדרבנן צריך מ' סאה ע"ש ומסברא נראה דטובל בימות החמה במעין נהנה טפי אם המים מרובים מ' סאה מאם הם מועטי' רק שכל גופו עולה בהם ועיין שבועות ח"י דתוספת הנאה אסורה שהי' לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה ולפי"ז מודר הנאה ממעין אסור לטבול בימות החמה דממנ"פ אי ליכא מ' סאה אסור לטבול מדרבנן ואי איכא מ' סאה הרי יש לו הנאות הגוף מרובה וזה רק מצוה דרבנן ומתהני בהדי מצוה אסור אבל במצוה דאו' שפיר י"ל דמתהני בהדי מצוה שרי. ויען אני נחפז לדרכי אסתגר בזה ואי"ה פ"א אשתעשע עמו בארוכה. ומאת ה' ישא ברכה כנפשו ונפש אוהבו מחותנו הדבק באהבתו ודוש"ת

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ר"פ

שיל"ת ב' אויפאלו ה' בראשית תרנ"ד לפ"ק

שוכ"ט לתלמידי אהובי הרבני המופלג ושנון. וריח לו כלבנון. כמו"ה דוד טייטעלבוים נ"י ביישוב ערדא בענע

מכתבך הנעים הגיע עדי בזמנו ורוב טרדותי' בימים האלו דמצוה ודרשות לא הרשני להשיב עד היום והגם כי קשה עלי להשיב על מעשה חידודי' מ"מ לאהבתך פניתי מעט לשעשע עמך על מה שהקשית בר"ה כ"ח דאר"י בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא למ"ש הרמב"ן ורשב"א ביבמות ק"ג גבי סנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה דדעת קצת ראשונים דלכתחלה לא תחלוץ משום שנהנית שמותרת להנשא ובדיעבד חליצתה כשירה נהי דעבדא איסורא חליצתה לא מיפסלא והקשו הרמב"ן ורשב"א מר"ה כ"ח דמוכח דאי מלה"נ לא יצא כיון שאם יצא נהנה ועביד איסורא ואי לא יצא לא עשה ולא כלום ונמצא שלא נהנה אמרי' דלא יצא וה"נ הו"ל למימר דחליצתה פסולה כדי שלא תהנה ולא תעבור ע"ש והרי כתבו תוס' ר"ה כ"ט ד"ה רדיית הפת דבתקיעה עה שלא לשם מצוה יש איסור שבות וכן פסק רמ"א באו"ח סי' תקצ"ו דלא כטו"ז שם ועיין מג"א שם סק"ב א"כ אמאי אמרי' דלא יצא כד' שלא יהי' עבריין אשבות דתקיעה. וזה שיבוש דעדיף טפי למימר דלא יצא ועבר אי' דרבנן משנאמר דיצא ועבר על אי' דאורייתא

ובהכי ניחא מה דהוי ק"ל למ"ש חכ"ץ סי' א' דחליצתה לאו מצוה חיובית הוא ואין כופין עלי' אלא משום לתא דידה וגם כונת חליצה אינה כונת מצוה אפי' אי מצות צריכות כונה רק כונת הקנאה ע"ש באריכות א"כ מה ראי' מייתי רמב"ן ורשב"א מהא דר"ה להך דחליצה דילמא שאני בהך דר"ה דתק"ש היא מצוה חיובית ולא יצא משום דהוי מהב"ע וכ"ש בשופר שהוא להעלות זכרוניהם של ישראל לאביהם שבשמים כמו"ש תוס' ר"ה כ"כ ד"ה אבל ועיין בריטב"א סוכה ט' דבלולב שבא לרצות אמרי' בי' טפי דפסול משום מהב"ע וכ"ש שופר שהוא להעלות זכרוניהם וכו' ואמרי' בר"ה כ"ו כיון דלזכרון קאתי כבפני' דמי' ואמרי' בי' אין קטיגור נעשה סניגור ולהכי א"י במהב"ע אבל בחליצה שאינה מצוה חיובי' ולא בעי' כונת מצוה נהי כיון דהוא בעבירה לא קיים מצוה מ"מ חליצה כשירה הוא תשתרי לעלמא וכבר