בית שערים אורח חיים רפא

וכבר כתב הדר הוא סבראתו בחי' רמב"ן ורשב"א יבמות ק"ג והארכתי בזה במק"א ואכ"מ

ומה שפקפקת על סברת טו"א בר"ה כ"ח שכתב דמשו"ה בתקע בשופר של עולה ושלמים לא יצא כיון דאם אינו יוצא ניתקן האיסור דלא נהנה. וקשיא לך הא עכ"פ נהנה בשעת תקיעה במה שהוא טועה וחושב שיוצא בזה. דע בני אהובי כ' שמחה והנאה זו שחשב שיוכל ליהנות מאיה"נ אם באמת אינו נהנה לא מקרי נהנה מאיה"נ כלל. וראיה ממ"ש תוס' שבת ק"ו ד"ה בחובל דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהוי צריכה לגופה כגון חובל ומבעיר באיה"נ שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדירה וכו' אלמא דלא חשיב הנאה מה שהוא סבור שיכול ליהנות אם באמת אינו נהנה דאל"כ אמאי מקרי מקלקל גמור. וטעמא דמילתא דלא נאסר ליהנות מאיה"נ רק הנאת הגוף או הנאת משתרשי כמו מכירה ומתנה ואכילת בהמתו ופועליו אבל זה הוא רק הנאת הנפש אינו אסור באיה"נ ועיי' רש"י סוכה ל"א ד"ה ואם נטל. וראיה לדבר ממ"ש המג"א סי' שמ"ג סק"ג דאם התינוק קצת חולה מותר לומר לעכו"ם להאכילם איסור וכן נוהגים בפסח שמצווים לעכו"ם לישא התינוק לביתו ולהשקותו חמץ ע"ש והרי ודאי שמח ויש לו הנאה במה שהתינוק שותה חמץ ואי נימא דזה מקרי הנאה באיה"נ הרי האב עובר איסור תורה שנהנה מחמץ בפסח ואיך מותר בליכא סכנה לתינוק אע"כ דזה לא מקרי הנאה כלל וכמ"ש. והיינו טעמא דמ"ד מללה"נ וכמ"ש רש"י הנ"ל ובחי' חת"ס סוכה ל"א ד"ה ואם נטל לא עמד בזה ולכן הק' מה שהקשה. ולק"מ וגם מ"ד ליהנות ניתנו מודה בזה רק טעמו משום דכבר הקשו ראשונים למ"ד מללה"נ הא יש לו שכר מצוה בעוה"ז ובעוה"ב ותי' דזה הוי רק גרם הנאה אבל מ"ד ליהנות ניתנו ס"ל דגם גרם הנאה אסור כמו מכירה דהוא רק גרם הנאה ועיי' חת"ס יו"ד סי' ק"ל באורך, ולפ"ז אם אמרינן דאינו יוצא ואינו מקבל שכר אא"כ תוקע פ"א בשופר אחר אף שבשעת תקיעה סבור שיי"ח לא מקרי הנאה ושפיר כתב טו"א שניתקן האיסור

תשובה רע"ג עוד להנ"ל נ"י

ומ"ש בדברי אגדה הם דברים נעימים וגם מ"ש ליישב הדקדוק בגמ' ר"ה כ"ט אלא אמר רבא מדאורייתא משרי שרי ורבנן הוא דגזור ביה וכו' דהנך תיבות מדאו' משרי שרי הוא שפת יתר הוא דבר חכמה ושכל טוב. אך מ"ש בתוך הדברים ליישב קושי' אחרונים אמאי גזרינן שמא יעבירנו וכו' הא קי"ל כר"י שבת קל"ז דמבד"מ ועשה מצוה פטור ויישבת דבזה שהולך אצל בקי ללמוד ליכא קיום עשיית מצוה עדיין דהא המתעסק בתק"ש להתלמד אינו יי"ח כמבואר סי' תקפ"ט ס"ח. יש לפקפק כיון דמ"מ אחר הלימוד יתקע לשם מצוה ויי"ח מקרי עביד מצוה ועוד דאכתי תקשי לר"י בסוכה מ"ב ולר"ל בפסחים ע"ב דס"ל דטבד"מ אפילו לא עשה מצוה פטור

ולי נראה ליישב קושי' אחרונים עפמ"ש לפרש דברי תוי"ט רפ"ק דשבת ומצאתיו אח"כ בכח"ס או"ח מ"ח שכתב דל"א טבד"מ פטור אלא כשניתן שבת לדחות כמו בתינוקות ולולב והוא תמוה הא מצות לולב גופא אין בו דיחוי שבת ומכשירי' אינו דוחה שבת ופירשתי כן. דהא דבעי' ניתן שבת לדחות ה"ט דעל ידי שעושה מלאכה שאסורה בשבת רק דמצוה דוחה אותה בא לטעות שישכח שהיום שבת ואם כן מצוה גרם לו השוגג ולכן פטור ואם כן בלולב נמי כיון דיש איסור טלטול בשבת ויו"ט כמבואר בסוכה מ"ב רק בלולב מצוה שרי שפיר יבא לידי טעות שישכח שהיום שבת אף דטלטול רק איסור דרבנן מ"מ יכול לבא עי"ז לשכחת שבת ושפיר הוי טבד"מ ולפי זה לא מקרי טבד"מ אלא אם שכח שהיום שבת וכמ"ש רש"י במשנה סוכה מ"א אבל בשגגת מלאכה ששכח שאסור להעביר ד"א ברה"ר או כסבור על ד"א שהוא רק ג' אמות שטעות זה לא בא לו מחמת דיחוי אי' טלטול שוב לא מקרי טבד"מ ושפיר גזרינן שמא יעבירנו בכה"ג

וביישוב דקדוק הנ"ל אמאי קאמר מדאורייתא משרי שרי נ"ל דעיי' כת"ס או"ח ק"ד שדקדק בר"ה כ"ט דמעיקרא רמי קראי אהדדי כתוב א' אומר יום תרועה וכתוב א' אומר זכרון תרועה ומשני כאן בחול כאן בשבת ודחי זה ומסיק מדאו' משרי שרי ורבנן הוא דגזור ואם כן מה יענה לרומי' דקראי. ונ"ל דהנה האחרוני' הקשו איך גזרינן שמא יעבירנו הא הוי טבד"מ כנ"ל. והנה במגילה ל"ק דהוי רק דרבנן ובמצוה דרבנן ל"א טבד"מ פטור כמ"ש מג"א מסוכה מ"ב ע"א ועיי' כפ"ת שם וגם בלולב לק"מ דהרי פריך בסוכה הא מדאגבהי' נפיק ביה ומשני בהפכו או הוציאו בכלי ואם כן שפיר גזרינן שמא יעבירנו דרך גדילתו בלא כלי ואם כן מדאגבהי' נפק ביה ולא הוי טבד"מ ואף שכתבו תוס' שם דקושי' הגמ' אינו אלא אי מצות אין צריכות כונה אבל אי מצ"כ אינו יי"ח מדאגבהי' מ"ע כבר כתב פנ"י שם דאינו דוקא אלא אפילו אי מצ"כ היינו דוקא בלא תכווין לצאת כלל אינו יי"ח אבל במוציא לולב בר"ה דכונתו לצאת בו אח"כ יוצא בו לכ"ע מדאגבהי' ע"ש ואם כן שפיר גזרינן שמא יעבירנו דל"ה טבד"מ כנ"ל אך בשופר קשיא. ונ"ל דתוס' שם הק' מאי פריך הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא למעוטי אדרבה אי מלאכה היא ל"צ קרא דמלא תעשה כל מלאכה נפקא ומשום דלאו מלאכה היא צריך קרא. ולפענ"ד נראה דבאמת ק"ל מה פריך הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא למעוטי דילמא קרא לא אתי לאסור תק"ש בשבת אלא דרומי' דקרא הכי מיתרצא כאן בחול מחויב לתקוע כאן בשבת גלי קרא זכרון תרועה דאינו מחויב לתקוע רק די בזכרון פסוקי תרועה אבל לעולם דמותר לתקוע גם בשבת. ומה"ט תקשי מאי פריך במקדש היכי תקעי' שוב מצאתי שכבר התעורר כעין זה מהר"מ חביב [ועיי' לקמן סי' רפ"ה]. אך ז"א דאם כן כ"ש דקשה ממנ"פ אי מיעטי' קרא דליכא מצוה כלל בתק"ש בשבת במקדש אמאי תקפי' בשלמא אי אמרינן דאיכא חיוב מצוה גם בשבת אלא דאסור בשבת י"ל במקדש כיון דמותר לתקוע בחצוצרות על הקרבן דמקרא מלא הוא וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וכיון דשרי ביו"ט שרי נמי בשבת דהתם ליכא קרא לאסור בשבת ועוד כיון דהוא צורך קרבן כמו דקרבן דחי שבת ה"נ תקיעה על הקרבן ולכן האי נמ' שר' אבל אי ליכא מצוה כלל אמאי תוקעי' במקדש ואי לא מיעטי' קרא רק דאינו מחויב בשבת ואינו עובר בעשה אם לא תקע אבל מצוה דרשות מיהא איכא כמו מצות ומשו"ה תוקעי' במקדש אם כן במדינה נמי נתקע. ולפ"ז אני אומר דה"פ בגמ' אי מדאו' היא דאסור בשבת במקדש היכי תקעי' ועוד אפילו את"ל דאף דגלי קרא דאסור בשבת מ"מ במקדש שר' משום דהותרה תקיעה על הקרבן מ"מ תקשי במקדש היכי תקעינן והוא לחזק קושי' ראשונה ועיי' תוס' יומא ב' ד"ה הנ"מ הא לאו מלאכה היא פי' הא לא גלי קרא דזכרון תרועה כלל דזה אסור משום מלאכה בשבת דאיצטריך קרא למעוטי פי' דהא איצטריך קרא למעט מחיוב תק"ש בשבת וכנ"ל ואם כן ודאי קשה במקדש היכי תקעינן וכמ"ש. וע"ז משני אלא אמר רבא מדאו' משרי שרי. פי' דלא אתי קרא כלל לאסור תק"ש בשבת ורומי' דקראי מיתרצא דאין חיוב לתקוע בשבת. ומתורץ דקדוק כת"ס ואי דאם כן במקדש היכי תקעינן משום דמצוה דרשות מיהא איכא וא' דא"כ במדינה אמאי אין תוקעי'. ורבנן הוא דגזור בי' וכו' משום דבחול הכל חייבי' ואין הכל בקיאי' ויסברו דבשבת נמי חיובא איכא אם יתקעו בשבת ויהיה בהול על המצוה ושמא יעבירנו וכו'. ולפ"ז ל"ק הא הוי טבד"מ דל"א טבד"מ פטור אלא במצוה חיובית דרמי' עליה אבל כאן דל"ה רק מצוה דרשות לא אמרינן טבד"מ פטור ועיין סוכה מ"ב בתוס' ד"ה מהו דתימא ואחרונים שם. ומעתה שפיר הוצרך לומר מדאו' משרי שרי ורומי' דקרא דחיובא ליכא ומשו"ה שפיר גזרינן שמא יעבירנו אבל אי הו' חיובא בשבת ל"ש למיגזר שמא יעבירנו משום דהוי טבד"מ וכקושי' אחרונים

ומה שהקשית על טו"ז או"ח סי' תקפ"ח שתי' קושי' מזרחי אמאי לא גזרו בתק"ש ביו"ט נמי שמא יתקן כלי שיר. ותי' דקול השופר לא ניתן לשיר אלא לתקיעה של מצוה ע"ש. וק"ל מר"ה כ"ז דאמרינן סבר ר"פ ב"ש למיעבד עובדא כמהני' שיהי' שני חצוצרות מן הצדדים א"ל רבא לא אמרו אלא במקדש וכו' והא חצוצרות ניתן לשיר ותקשי לר"פ ב"ש הא גזרינן שמא יעבירנו. ולפענ"ד למה דקי"ל באו"ח סי' ער"ה בהא דאין קורי' לאור הנר בשבת שמא יטה דשנים מיתרי' לקרות ביחד שאם יבא הא' להטות יזכירנו השני ועיין במג"א סק"ה שמישב קושי' מהרי"ל דדוקא במצוה התירו בכה"ג וא"כ ה"נ כיון דהוי ג' אנשים שנים בחצוצרות וא' בשופר לא גזרי' במצוה שמא יתקן כלי שיר דחבירו יזכרנו ואף דאסרי' התם בשני ענינים ולי"א בשני ספרים אפי' בענין א' מ"מ הכא כיון דחצוצרות ושופר מצוה א' הם ושייכו להדדי הוי כענין א' בספר א' ומזרחי לא הק' אלא לפי האמת דאמר רבא לא אמרו אלא במקדש וא"כ במדינה דרק א' תוקע בשופר נגזר שמא יתקן כלי ואתי שפיר

ועוד נ"ל דבאמת דברי טו"ז תמוהי' דנהי דלא ניתן לשיר ואינו בכלל גזירת תקיעה בכלי שיר מ"מ כאן גופא נגזור משום שמא יתקן השופר למצוה כמו דגזרינן שמא יעבירנו משום בהילות המצוה. לכן נ"ל כונה אחרת בדבריו דודאי ל"ש לומר משום בהילות וטרדות מצוה או טרדות תקיעות ישכח לגמרי שהיום שבת או יו"ט או שמלאכה זו אסורה דמה ענין זה לזה אלא חיישינן לשכחה לפי שעה שמתוך טרדות לבו לא ישים על לב שהיום שבת או יו"ט או שמלאכה זו אסורה ועיין בר"ן שבועות ר"פ שבועות העדות ותבין. ולפ"ז אין חשש אלא שמא ישכח שהיום שבת או יו"ט אבל אם יזכור שהוא שבת או יו"ט אין חשש שלא ישים על לב איסור מלאכה דכיון שיודע שהוא שבת או יו"ט הרי יודע שצריך לשים כל לב איזה מלאכה אסורה ועיין תוס' שבת דף ע' ע"ב ד"ה א"ל שכתבו דשגגת שבת עיקר וכו' וביארתים במק"א ולפ"ז ל"ש כלל בתק"ש שמא יתקן כלי שיר דכיון שתוקע בשופר עכ"ח יזכור שהוא יו"ט של ר"ה ושוב ליכא חשש כלל שיתקן כלי שיר וכנ"ל וכמו דאמרי' בפסחים די"א הוא מחזיר עליו לשרפו מיכל אכיל מיני'