בית שערים אורח חיים רפ

הלב על קרובו המת ודאי לא יחם לבבו על אביו שהוא ספק דילמא לאו אבוהי ואף דלענין ד"ת אזלינן בתר רוב מ"מ לדידי' ספק הוא כמו על אמו שהוא אמו בודאי ואם כן שפיר הו"א דלאמו הותרה טומאת כהנים מטעם הרא"ה הנ"ל אבל לאביו כיון שאין נפשו עגומה כ"כ כיון שהוא מסופק אם הוא אביו לא הותרה כיון שאצלינו עפ"י ד"ת הוא כהן וודאי ואינו ממזר דהא לד"ת אזלינן בתר רוב אף שהוא מסופק ולהכי צריך לאביו וא"ש

ומידי עברי בסוגי' זו נ"ל לתרץ קושי' תוס' דהכא קאמר אכילה גסה לאו כלום הוא ובנזיר כ"ג גבי פסח אמרינן נהי דמצוה מן המובחר לא הוי מצוה מיהא הו'. ולענ"ד למה דאמרינן בחולין קל"ב ע"ב דמתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי ובחרדל משום דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ע"ש א"כ דוקא גבי מתנות כהונה כאן שפיר קאמר דאכילה גסה לאו כלום הוא משום דלא הוי למשחה לגדולה אבל גבי פסח דלא כתיב למשחה שפיר הוי מצוה ועיין במל"מ פ"ד מיסוה"ת בשלדכ"א אם מקיי' אכילה לענין מצוה. ובזה מיושב קושי' תוס' מנחות ע"ח ד"ה חטא שהק' יזרוק כדי לאוכלן חי דכה"ג תנן פ' שתי הלחם דף צ"ט ולפמ"ש ניחא כיון דחי הוי שלכד"א עיין פסחים כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה פרט א"כ לא הוי למשחה לגדולה ואין בזה קיום מצוה ולא מקרי כדי שתזכה והא דבדף צ"ט הבבליים היו אוכלין אותו חי היינו כדי שלא יבא לידי נותר: ומה שצל"ע בסוגי' דרש"י כתב ועבודתה ועורה לאנשי משמר דכיון דלא חזי לאכילה לא מצי משו' שליח לאכילה והלא אפי' חזי לאכילה א"י לעשות שליח לאכילה כמו שא"י לעשות שליח לאכול מצה עבורו כמ"ש תוס' רי"ד הנ"ל. שוב מצאתי בהגהות מהרצ"ח שהתעורר בזה וגם התעורר מתוס' סוכה מ"א דאכילת קדשים אינה מצוה דרמי' על כהן פרטי ע"ש. אבל לק"מ דודאי אם כהן העובד חזי לאכילה וזוכה במ"כ מותר ליתנם אח"כ לכל כהן שירצה וא"כ כי נמי משוי שליח לעבוד בשבילו והוי כאלו עבד הוא זוכה לו השליח בעבודתו במ"כ וממילא יכול השליח לאכלם ברצון המשלח אבל כיון דלא חזי לאכילה לא מצי משוי שליח לאכילה היינו שהשליח יזכה לו בעבודתו במתנות לאכילה כדי שיאכלום השליח ואין הכונה שעושה שליח לאכול בעבורו אלא שעושה שליח לזכות במתנות לאכילה ע"י עבודתו וא"ש: וד"ת משיכה קונה ובעיוני בזה נמשכו הדברים למה שאינו נוגע לענין דיני דנ"ד אבל סוף דבר הכל נשמע שאין רשות אם זה שכבדו הקהל אינו ראוי' לש"ץ לכבד אחר תחתיו אם אין הקהל מרוצה. ומי ששמו שלום ישים עליכם ברכה ושלום ואל תפנו אל דברי ריבות. ותפילתכם יעלה לפני בוחן לבבות. להכתב ולהחתם עם שאר ישראל בספרן של צדיקים. לחיים טובים דשנים ורעננים. עדי נעלה לציון ברננים. ידידכם אוהבכם

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רע"ב

שיל"ת ב' אויפאלו ד' לס' והי' ברכה ותר"ם כראם קרני לפ"ק

שוכ"ט לבני אהובי ורחימי הרב המאוה"ג כמו"ה יצחק יעקב נ"י אב"ד דק"י בנס"מ

אחשדה"ט מכתבך הערוך בד"ת קבלתי ע"כ ולא הי' ל' פנאי להשיב י וכו' ומ"ש ליישב סתירת המחבר דבאו"ח סי' תקפ"ו ס"ה כתב דהמודר הנאה משופר אדם אחר תוקע בו וזה יוצא י"ח ומשמע דהוא עצמו אסור לתקוע בו וכדעת הכלבו משום דיש בנ"א שנהנים בתקיעתם ועיין תוס' ר"ה כ"ו ד"ה חוטא וביו"ד סי' דכ"א סי"ג פסק דהוא עצמו מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה וכבר עמדו בזה טו"ז וש"ך שם ועיין מג"א סי' הנ"ל. וכתבת עפ"י שעה"מ הל' שופר דהנאת הגוף בטילה לגבי הנאת מצות דאו' אבל לא לגבי הנאת מצוה דרבנן ולכן בה' ר"ה שהוא עיקר דין שופר כתב דאדם אחר תוקע בו וזה יי"ח אפי' חובת תקיעה דרבנן משא"כ הוא עצמו אסור לתקוע בו תקיעות דרבנן אבל ביו"ד דהוא עיקר דין נדרים כתב מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה היינו תקיעה דאו'. יפה כתבת. אבל מ"ש ליישב דקדוקך עמ"ש המחבר אבל אם אמר קונם לתקיעתו עלי אסור לתקוע בו אפי' תקיעה של מצוה הא גם במודר הנאה הוא עצמו אסור לתקוע בו אינו דקדוק כלל דפשוט דאדלעיל קאי דאפי' אחר אסור לתקוע לו בו אפי' תקיעה של מצוה דאף דמללה"נ מ"מ אסור על עצמו גם בלי הנאה כמו קונם אבן זה לזרוק אותו לים ועיין בר"ן נדרים ט"ז גבי ישיבת סוכה עלי וטו"ז או"ח סי' הנ"ל סק"ה

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש עיין תוס' כתובות ל"ד ד"ה ס"ל דלא חשיב ממון אלא כשהוא ממון ראוי לכל העולם. אבל שור הנסקל אינו ראוי אלא לזה השומר שיפטר עצמו לא חשיב ממון ועיין בר"ן חולין בשם רמב"ן דאין איסור מכירה באיה"נ אלא דאינו דמיהן כיון שאינו ממון לבעלים ולשאר ישראל אף דלנכרי הוי ממון מ"מ אינו דמיהן ואין לאיה"נ בעלים ועיין חת"ס יו"ד סי' ק"ל. ולפ"ז נ"ל דאם אוסר אדם בהנאה שופר שלו על חבירו שפיר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה אפילו הוא עצמו דהרי מללה"נ ואף דיש בנ"א שנהנים בתקיעתם וככל בו ותוס' ר"ה הנ"ל. מ"מ בשלמא גוף שמיעת התקיעה לצאת י"ח או אפילו לשיר שהוא קשור בעצם וגוף השופר הוא קנין של בעליו וממונו ונכסיו ואדם יכול לאסור נכסיו על חבירו אבל האי הנאה שיש לאדם כשתוקע בעצמו אינו דבר הקשור בעצם וגוף השופר ואינו הנאה לכל העולם וגם לבעלים עצמם אם א"י לתקוע או אפילו יכולים לתקוע ואינם מתנאי' בתקיעתם אם כן לענין זה לא חשיב ממון וקנין שלו ואין אדם אוסר נכסי חבירו על חבירו וא"כ א"י לאסור הנאה זו על חבירו. כלל ועיין סוכה ל"ז הדס דלריחא קאי כי אקצי' מריחא אקצי' דלענין זה הוא קנין שלו לאסרו בזה אתרוג דקאי לאכילה מאכילה אקצי' ולא מריחא דלענין זה אינו ממון שלו לאסרו והא דאוסר הכלבו שהמודר בעצמו יתקע בו היינו באוסר הוא בעצמו עליו הנאת השופר דהוא עצמו ודאי יכול לאסור ע"ע גם הנאה זו דאדם אוסר נכסי חבירו על עצמו. ובזה י"ל דברי הרמב"ם פ"א משופר ה"ג שכ' וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה וא"ת והלא נהנה בשמיעת הקול מללה"נ ועיין בלח"מ שם ובכפ"ת ר"ה כ"ח מה שנתקשו בו. ולפמ"ש א"ש דתחילה אמר דמצד מה שהוא נהנה בתקיעת עצמו דע"ז ל"ש מללה"נ אין אי' שאין בקול דין מעילה דמעילה הוא מכח קנין ממון של הקדש ודלא כש"ש ש"ו פ"ד שהוא מצד אי' הקדש ולא מצד ממון והארכתי בזה במק"א וכיון דלענין זה ל"ש קנין ממון כנ"ל לכן אין בו דין מעילה וא"ש שלא כתב אין בו מעילה אלא דין מעילה וע"ז הק' הא נהנה בשמיעת הקול דבזה שפיר יש בו דין מעילה ותי' מללה"נ ומיושבי' כל הקושי' דוק ותשכח. והנה המחבר נקט המודר הנאה משופר ולא הנודר הנאה משופר ויש לפרש בו שני פירושי' או שהוא מודר משופר של חבירו שחבירו אסור שופרו עליו בקונם והוא מודר מפי אחרי' או י"ל שהוא מודר כבר מפי עצמו. ומעתה הוא דבר הלמד מענינו שם בה' נדרים מיירי קודם לזה במודר מחבירו ולכן גם בזה הפי' שמודר מחבירו בשופר שלו ולכן כתב שפיר דמותר לתקוע בו אפי' הוא עצמו תקיעה של מצוה דמה שמתנאה בתקיעת עצמו אין חבירו יכול לאסור עליו כנ"ל אבל כאן כתב אח"כ אבל אם אמר קונם לתקיעתו עלי ומיירי במודר מפי עצמו מכבר דיכול לאסור ע"ע גם מה שמתנאה בתקיעת עצמו שפיר כתב דאחר תוקע לו דוקא ולא הוא עצמו וכשיטת הכלבו וא"ש

ולפי סגנון הנ"ל י"ל עוד בדרך פלפול דהנה דעת הרמב"ם פ"י מנדרים הי"ב דהמדיר את חבירו בהנאתו ומהנה אותו המדיר לוקה דלא יחל דברו אדיבור קאי ולא אדבר וכן כתב המחבר יו"ד סי' ר"כ סכ"ג ור"ן בנדרים ט"ו הקשה עליו מנדרים ל"ה ונדה מ"ו ע"ש. ואף שאינני כדאי מ"מ נ"ל להצדיק הצדיק דמעיקרא הרמב"ם ז"ל דס"ל דודאי אי' בל יחל הוא רק במדיר ולא במודר אבל אי' מעילה אי יש מעילה בקונמות אינו על המדיר דהא לא אסירא עליה כדאמרינן בנדרים ל"ה אלא על המודר ולכן אמרינן בנדה כפי שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור בל יחל דאסור ליספי ליה בידים לכן בהקדיש הוא ואכלו אחרים לוקי' משום לאו דמעילה ולק"מ. ועיי' חי' רשב"א נדרים ט"ז הק' באומר ישיבת סוכה עלי ליתי עשה דסוכה ולידחי ל"ת דלא יחל דברו ותי' דנדרים עשה ול"ת הם עשה ככל היוצא מפיו יעשה ול"ת דלא יחל דברו ע"ש. ולפ"ז במדירו חבירו דליכא על המודר אלא לאו דמעילה שפיר אמרינן עדל"ת. ועיי' באחרוני' שהקשו בהאי דר"ה כ"ח בשופר של עולה ושל שלמים וכן בלולב הגזול נמי נימא עדל"ת ואני אמרתי מאז דבל"ת שהוא מצד שהוא ממון של אחר כמו לולב של חבירו ועולה ושלמים שהוא של הקדש ואפילו בקרבן דידיה דאמרינן ב"ק ע"ז מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן מ"מ כתבו תוס' שם דמקרי שינוי רשות דהוא גם כן של הקדש רק דלא דמי למכירה ע"ש בזה לא אמרינן עדל"ת שוב מצאתי בתשו' יד אלי' סימן כ"ג שהעיר בזה. ולפ"ז בקונמות אפילו יש מעילה בקונמות מ"מ כיון דעושה מדעת חבירו דאל"כ בלא"ה יש בו משום גזל וע"כ באופן דליכא משום גזל שפיר אמרינן עדל"ת. ולפ"ז ביו"ד דמיירי שחבירו מדירו שפיר מותר לתקוע אפילו הוא עצמו אי ליכא אחר דא"א לקיים שניהם משום עדל"ת אבל באו"ח דמיירי שהוא עצמו נדר ואיכא עול"ת הוא עצמו אסור לתקוע אפילו ליכא אחר משום דאין עשה דוחה לתו"ע וכתי' רשב"א הנ"ל

אבל מה שרצית לפשוט דאם עבר ותקע בו הוא עצמו אינו יי"ח משום מהב"ע מר"ח כ"ח דלמ"ד מלה"נ אפילו בד בדיעבד לא יצא בתקע בשופר של עולה או של שלמים. אינו ראיה לפמ"ש טו"א שם ובחי' חת"ס פ' לולב הגזול משום דשם אי אמרינן לא יצא לא עביד איסור כלל דהא לא נהנה [ואפילו תקע הוא עצמו דמתנאה בתקיעתו. כבר כתבתי לעיל דאין בזה דין מעילה] ומשו"ה אמרינן דלא יצא כדי לתקן האיסור אבל כאן אפילו לא יצא מ"מ לא ניתקן האיסור שנהנה ומתנאה בתקיעתו בעצמו שפיר י"ל דעביד מהני ויי"ח