בית שערים אורח חיים כח

ועוד מטעם אחר נ"ל דבגר תושב אין חשש על שלא לשמה בס"ת דהנה הקשו התוס' ד"ה עיבוד מה פריך מעיבוד אכתיבה הא כתיבה סתמא לשמן קאי אבל עיבוד סתמא לאו לתפילין קאי ולפענ"ד י"ל דבישראל ודאי כתיבה סתמא לשמה קאי אבל בגוי נהי דל"א סתם מחשבתו לע"ז מ"מ מידי ספיקא לא נפקא שמא כותב לע"ז וא"כ סתמא לאו לשמה ופריך שפיר ועיי' יריעות שלמה יו"ד סי' ב' סק"ב וא"כ בגר תושב שאינו עע"ז שוב סתמא לשמה קאי וכשר למ"ד דלא בעי בר קשירה, ומעתה אני אומר דהא דמוקי לה בגר שחזר לסורו מחמת יראה אין הפי' בגר צדק דזה ישראל גמור הוא והוי בר קשירה כקושי' בני יונה והאיך קרי לי' נכרי וכמו שהקשה באמת הפנ"י רק בגר תושב שחזר לסורו ושפיר קרי לי' נכרי דהוא נכרי גמור ואפי"ה כיון דרק מחמת יראה חזר וב"נ אינו מצווה על קידוש השם עדיין בתומתו ונאמנותו עומד ומשמר ז' מצות בצנעה ואין חשש משום שלא לשמה והא דמוקי בחזר לסורו דאי לא חזר ל"ה קרי לי' נכרי אלא. גר תושב והיינו כונת מהרש"א דבקושי' ס"ל דמוקי בגר צדק שחזר לסורו ודוחק לאוקמי' ברייתא דקורין בכה"ג דמשמע דבגוי ממש מיירי וע"ז דלרשב"ג נמי בגוי דידעי' בי' שכתבו לשמה קורין בו והיינו גר תושב וזה פי' בגר שחזר לסורו כמו"ש דהא לית לי' הך דרשא דכל שאינו בקשירה וא"כ אין דוחק אם גם ברייתא דקורין מיירי בכה"ג דהא גוי ממש הוא אפשר דכל ג' ברייתות מיירי בכה"ג דהא דתני ישרף כר"א דאמר סתם מחשבתו לע"ז וכיון שחזר לסורו אפי' מחמת יראה אמרינן כן דכל זמן שאין אנו יודעי' בודאי שאינו עע"ז מחזקי' לי' בעובד ע"ז ודאי דאין ס' מוציא מידי ודאי וא"כ לק"מ קושי' פנ"י וממילא דלק"מ גם קושי' כתר כהונה הנ"ל דכאן בגמ' קאי בגר תושב וזה ודאי אינו בר קשירה דגוי הוא אבל המחבר מיירי בגר צדק שחזר לסורו וזה ודאי הוי בר קשירה כיון דמחמת יראה חזר ומ"ש ב"י שם על הטור ברייתא ומימרא דרב אשי שם היינו דמזה יש ללמוד כן ומה בג"ת שחזר לסורו מחמת יראה נשאר בנאמנותו לענין לשמה כ"ש בישראל אם מחמת יראה חזר שיש לו עדיין דין ישראל וכשר לכתוב ס"ת ומתורץ הכל בס"ד

ועל סגנון זה נ"ל באופן אחר למאי דקיי"ל ביו"ד סי' רס"ח ס"ז דגר שנתגייר בקטנותו בין שגיירו אביו בין שגיירוהו ב"ד יכול למחות כשיגדל ואין דינו כישראל מומר אלא עכו"ם ועיי' תוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב סד"ה קטן דצריכי' קבלת מצות כשיגדלו והנה כ' הרמב"ם פי"ד מא"ב ה"ח שכ' אבל בזה"ז אפי' קיבל עליו כה"ת כולה חוץ מדקדוק א' אין מקבלי' אותו ולפ"ז נ"ל דגר שחזר לסורו מחמת יראה פירושו בגר שנתגייר כשהוא קטן וכשהגדיל חזר לסורו מחמת יראה וא"כ עכ"פ לא קיבל עליו מ"ע דונקדשתי ול"ת דולא תחללו וכיון שלא קיבל אפי' דקדוק א' היינו מחאה שלו ודינו כנכרי ולהכי קרי לי' נכרי וגם אינו בר קשירה ומיושב קושי' בני יונה וגם קושי' פנ"י שהקשה הא פשטא דלישנא נכרי גמור משמע דהא באמת הוא נכרי גמור ומ"מ כיון שרוצה להיות ישראל רק שלא רצה למסור נפש סמכינן עלי' שכותב לשמה וממילא ל"ק קושי' כתר כהונה דמחבר מיירי בגר גמור שנתגייר בגדלותו ואעפ"י שחזר לסורו מחמת יראה הו' כישראל שאינו מקיים מ"ע ול"ת דקידוש השם והוי שפיר בר קשירה וכשר לכתוב ס"ת

ומה שנ"ל עוד ביישוב קושי' כתר כהונה הנ"ל למאי דאמרינן בר"ה כ"ט כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא וכו' וק"ל לר"ן שם הא אמרי' שם כל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח ותי' שכל ישראל ערבים זב"ז וכיון שלא יצא חבירו כמי שלא יצא הוא דמי עיי"ש, והנה לפי"מ שכתבו לעיל בפי' אחד דהא דפסלינן לכתיבת ס"ת מי שאינו בקשירה היינו דמי שאינו מחויב לכתוב ס"ת לעצמו פסול לכתוב גם לאחרי' והנה לדעת בני יונה סי' ע"ר אם כתב ס"ת אפי' נקרעה או נשרפה אח"כ א"צ לכתוב אחרת דכבר קיים מצוה זו וכן הביא בפ"ת שם בשם פרדס דוד א"כ תיקשי מי שכבר כתב ס"ת לעצמו ותו אינו מחויב במצוה זו האיך יכול לכתוב לאחרי' הלא מי שאינו מחויב בדבר פסול לכתיבה ועיי' חת"ס יו"ד סי' רע"א אלא דהוא ליתא דהא אעפ"י שיצא מוציא משום ערבות והנה כ' רש"י בנדה דף י"ג ע"ב ד"ה כספחת דלא נתערבו בשביל הגרים ועיי' תוס' יבמות מ"ז וקידושין ט' ומסתמא דגם הגרים אינם ערבים בשביל ישראל עיי' צל"ח ברכות כ' ודג"מ סי' רע"א באו"ח ולפי"ז גם שכבר קיים מצות כתיבת ס"ת אינו יכול לכתוב בשביל ישראל דהא אינו מחויב בדבר ואינו בקשירה, ולפי"ז במעשה דצידן שהי' כותב ספרי' הרבה א"כ כבר קיים איהו מצות כתיבת ס"ת אעפ"י שמוכרן ושפיר ל"ה בר קשירה ושפיר מוכח מדהתיר רשב"ג ליקח ממנו לקיים בי' מצות כתיבת ס"ת דלא בעי בס"ת ישנו בקשירה אבל המחבר מיירי בגר שלא קיים עדיין מצות כתיבת ס"ת והוא מחויב בדבר ושפיר מקרי בר קשירה ויכול לכתוב ס"ת לאחרי' או אפי' כתב כבר לעצמו יכול לכתוב כדי לקרות בו בציבור דלענין לקרות בציבור גם הוא עדיין בר חיובא ומהני כתיבתו שהי' בו קדושת ס"ת לקרות בציבור אבל לא להוציא אחר במצות כתיבת ס"ת והא דמוקי לה בגר שחזר לסורו והלא אפי' לא חזר לסורו נמי ל"ה בר קשירה לפי הנ"ל היינו משום דאם לא חזר לסורו ל"ש לקרותו נכרי וא"ש

אלא דיש לעיין קצת למ"ש מהרש"ל הובא בס' בנ"י סי' ע"ר דאף דלדעת הסוברי' בקונה ס"ת א"י י"ח מצות כתיבת ס"ת מ"מ בקונה מן הגוי הוי הלוקח כאילו כתבה כיון שהיתה ביד מי שאינו במצות ע"ש א"כ מה הביא מעשה דרשב"ג להם דלוקחי' ספרי' מן הנכרי' בשלמא בנכרי נהי דא"י י"ח כתיבת ס"ת בכתיבת הנכרי מ"מ יוצא בלקיחתה כיון שהיתה ביד מי שאינו במצות אבל בגר שחזר לסורו מחמת יראה אפשר דאינו יוצא י"ח דבכתיבתו אינו יוצא דבעי בר קשירה והוא אינו בר קשירה כנ"ל ובלקיחה אינו יוצא שהרי היתה ביד מי שישנו במצות וצ"ע

שבתי וראיתי דקושי' כתר כהונה מעיקרא לק"מ דהנה רש"י פי' בגר שחזר לסורו רע והאי דצידן גר הוי וחזר לסורו ויודע דבעי לשמן עכ"ל נראה מדבריו דדוקא מעשה דרשב"ג דלוקחי' ספרי' מן הנכרי' מיירי בנכרי גמור ולא בעי כתיבה לשמה ולא בר קשירה וא"כ בריית' דקורין כת"ק דרשב"ג ולהכי קאמר כי האי תנא הוא ול"ק רשב"ג הוא דר"ש ב"ג אפשר דס"ל דבעי' בר קשירה דגר שחזר לסורו בר קשירה הוא וכפסק המחבר וא"ש

אמנם לפי"ז תיקשי מה מייתי הך מעשה דרשב"ג אהך דינא דלוקחי' ספרים מן הנכרי' הא בהך דלוקחי' אינו לשמה ולא בר קשירה ובהך דרשב"ג הוי לשמה ובר קשירה וא"כ מהאי מעשה אינו לא סייעתא ולא סתירה לדברי ת"ק ומה שיאטי' לכאן ונ"ל דודאי אי בעי לשמה בס"ת שיפרש בהדי' שכותב לשמה וכתוס' ע"ז שהבאנו לעיל גם גר שחזר לסורו מחמת יראה אינו נאמן שכתב לשמה ואף דמבואר ביו"ד סי' קי"ט ס"ט דגר שחזר והמיר מחמת יראה וכו' ישראל גמור הוא ושחיטתו מותרת וכו' מ"מ שם לא מיירי בחזר לסורו רק חזר והמיר לפי שעה מחמת יראה אבל חזר לסורו נראה אף שמתחילתו עשה מחמת יראה שלא יהרגוהו מ"מ גם אח"כ מעשיו מקולקלי' גם כשאין לו ממה לירא ועי' טו"ז סי' רס"ח סק"ו פי' תיבת סודו או אפשר דבסי' קי"ט מיירי שאמרו לו שיהרגוהו אם לא ימיר וחזר לסורו מיירי שהוא חושש רק פן יהרגוהו וכן משמע קצת לשון רש"י וירא לנפשו שלא יהרגוהו ולא שירא פן יהרגוהו אלא שרוצה להיות בטוח שלא יהרגוהו ועי' בריב"ש שהביא ב"י סי' קי"ט האנוסי' וכו' כבר יצאו מחזקת כשרות וצריכי' חקירת חכם שיחקור עליהם אם הם מתנהגי' בכשרות בינם לבין עצמם וכו' אלא דכבר כתבנו לעיל ביישוב קושי' התוס' ד"ה עיבוד דלעולם סתמא לשמה רק דבגוי חיישי' דילמא כתב לשם ע"ז ובגר שחזר לסורו מחמת יראה כיון דאין חשש שכתב לשם ע"ז ועי' סי' קי"ט סי"א דע"ז מילת' דמסתבר שהוא שקר יעו"ש א"כ הו' סתמא לשמה וכשר דלא חיישינן שעשה להכעיס שלא לשמה וכן נראה מדברי רש"י ד"ה קורין בו שכ' ולא חיישי' שמא הוא כתבו לשם ע"ז ולא כתב שמא כתבו שלא לשמה אלא דאין לנו חשש שלא לשמה אחר רק שכתבו לשם ע"ז

ועיין במהרש"א בתוד"ה אמרי שכ' ואי הוה ידע תלמודא לפרש אדר"נ בכתבו יגנז בענין אחר משום דבעי כתיבה לשמה וכו' והוא פלא הא לדעת רש"י הטעם דיגנז משום שמא כתבו לשם ע"ז ורחוק בעיני שכונתו למ"ש רמב"ן בסוגיין בהשמטות דאי לא בעי לשמה אינו פוסל מחשבת ע"ז דהו"ל לפרש דאי בעי פוסל מחשבת ע"ז אלא דס"ל דכאן אינו מזיק כלל מחשבת ע"ז וכתבו מין ישרף אין חיוב רק מותר לשרוף אלא דאין לנו שלא לשמה אחר אלא לשם ע"ז ולכן כ' רש"י שמא כתבו לשם ע"ז דאז הוי שלא לשמה, ולפי"ז י"ל דגם ת"ק דרשב"ג ס"ל דבעי לשמה ומ"מ לוקחי' מן העכו"ם דאיכא ס"ס כמו"ש רש"י בנמצא ביד נכרי שמא ישראל כתבו ואת"ל גוי כתבו שמא למכור לישראל ולא לשם ע"ז אך התינח אם סתמא כשר אבל אי סתמא פסול אין ספק שמא כתבו הגוי בהדי' לשם קדושת ס"ת לפי שאין בקיאי' לשמה ועי' פנ"י ריש גיטין וע"ז שפיר הביא ראי' מרשב"ג בגר שחזר לסורו שכתב בעצמו והתיר משום סתמא לשמה וכמו שביארנו לעיל

אמנם יש לי מקום עיון קצת דלכאורה ק"ל מה פריך ורשב"ג וכו' כתיבה לשמה לא בעי דילמא באמת לא התיר רשב"ג ליקח ממנו לקיים בו מצות כתיבת ס"ת או לקרות בו בציבור רק ללמוד בו בתורת חומשי' ואי דג"ז אסור שמא כתבו לשם ע"ז א"כ לא תלי' במה דבעי עיבוד וכתיבה לשמה והי' נראה מזה ראי' למ"ש טו"ז סי' רפ"א סק"א דס"ת שפסול לקרות בו בציבור בפסול שאינו ניכר כגון שנכתב שלא לשמה פסול לקרות בו גם ביחידות אבל לדעת הש"ך בנה"כ שם שחולק עליו קשי', ואולם י"ל עפ"י דברי רמב"ן בהשמטות הנ"ל דדוקא בדבר דבעי לשמה וחזי' דמחשבה מועלת במעשה זו אז מחשבת ע"ז נמי מועלת ופוסלת אבל בדבר דלא בעי לשמה ואין למחשבה מבוא ופעולה במעשה זו אין מחשבת ע"ז פוסלת והביא ראי' מע"ז כ"ז וכי היכן מצינו מילה לשמה עי"ש א"כ פריך שפיר בשלמא אי לא בעי לשמה אין פוסל מחשבת ע"ז רק בד' עבודות או כעין ד' עבודות או