בית שערים אורח חיים רעט

שלוחי דידן דבמצוה שבגוף ל"ש שליחות רק או כמ"ש דתחילת המצוה כך הי' דש"ץ יתפלל בעד כל הצבור או דרחמנא שוי' שלוחא דידן ככהנים וא"כ אין עדיפות כלל במה שמתפלל בעצמו ושפיר הקשו למה צבור מתפללים. וכ"ז לר"ג אבל לרבנן שפיר י"ל דבשמעו מש"ץ מודו דיוצאי' י"ח משום דשומע כעונה ול"ק למה צבור מתפללי' משום דעונה עדיף וכקו' הנ"ל

ועונ"ל דהרי אמרינן שם בגמ' לא פטור ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי במלאכה אבל דעיר לא, ולפ"ז לפי' הנ"ל פלוגתא דר"ג ורבנן בלא שמעו מש"ץ אבל בשמעו גם רבנן מודו דיוצאי' בתפילת הש"ץ בגונא דפלוגתיהו בעם שבשדות דאניסי וא"י להסדיר תפילתן אבל בדעיר אינם מודי' אפי' שמעו מש"ץ וא"כ ל"ק למה צבור מתפללי' דהרי עם שבעיר א"י אפי' בשמיעה מש"ץ אבל לר"ג דעם שבשדות יוצאי' אפי' לא שמעו א"כ עם שבעיר אף דא"י בלי שמיעה מ"מ אם שמעו מש"ץ יוצאי' לדידי' וכמ"ש הרי"ף שם שפיר הקשו למה צבור מתפללי' וא"ש וזה נראה דעת הטור אשר עמד עליהם בכפ"ת שם דסוס"י קכ"ד כתב מי ששכח וכו' וישמע מש"ץ וכו' אע"ג דאמרינן בפ"ב דר"ה דש"ץ אינו פוטר אלא האנוסי' שא"י לבא לביה"כ שאני הכא שכבר התפלל וכו' ומדלא תי' שאני דאינן שומעי' מש"ץ מוכח דס"ל כפי' השני שבתוס' דפלוגתא דר"ג ורבנן הוא בשמעו מש"ץ ובסי' תקצ"א כתב דש"ץ מוציא בר"ה למי שהוא אנוס וא"י לבא לביהכ"נ וא"כ דברי הטור סתרי אהדדי ע"ש מה שתי' והוא תמוה שהרי גם בסי' קכ"ד כתב האנוסי' שא"י לבא לביה"כ ולא כתב האנוסי' שא"י להסדיר תפילתם מבואר דגם כאן ס"ל דפלוגתיהו בלא שמעו ולפמ"ש א"ש דגם על הטור ק' קושי' כפ"ת הנ"ל דהוא קאי בכל השנה ובזה קי"ל כרבנן דאין הש"ץ מוציא ומה מהני שישמע מש"ץ אך לק"מ כתי' הנ"ל דרבנן לא פליגי אלא בלא שמעו אבל בשמעו מודו וע"ז ק"ל הא אמרינן לר"ג דש"ץ אינו פוטר אלא האנוסי' שא"י לבא לביה"כ וא"כ דוקא בהני מודו רבנן בשמעו אבל באינם אנוסי' אינם מודי' אפי' בשמעו וכנ"ל. ותי' שאני הכא שכבר התפלל אבל לר"ג מודה הטור דמוציא אפי' בלא שמעו וכיון דבר"ה ויו"כ קי"ל כר"ג שפיר כתב בסי' תקצ"א דאנוסי' יוצאי' אפי' לא שמעו כלל מש"ץ ואין כאן סתירה

והרמב"ם פ"ח מתפילה ה"ט פסק דש"ץ מוציא את השומעי' ועוני' אמן אבל רק שאינו בקי ולא את הבקי ובה"י פסק דבר"ה ויו"כ של יובל מוציא גם את הבקי וחמה לח"מ וכ"מ שם למה לא חילק דאינו מוציא רק עם שבשדה ולא דעיר וכדאמרינן בגמ'. ולפענ"ד נראה למ"ש הרמב"ם שם הטעם משום שהם ברכות ארוכות ואין רוב היודעי' אותן יכולי' לכווין דעתם כש"ץ וכו' ע"ש. ולפ"ז תקשי למה לר"ג אינו מוציא רק עם שבשדות משום דאניסי אבל דעיר לא הא דעיר נמי אניסי שאין יכולי' לכווין דעתם אלא דז"א דר"ג דלא מחלק בין ר"ה ויו"כ של יובל ובין כל השנה ע"כ לית לי' האי טעמא דמפני שהן ארוכות א"י לכווין דעתם ושפיר עם שבעיר אינו מוציאן אפי' בר"ה אבל להלכתא דקי"ל בכל השנה כרבנן רק בר"ה ויו"כ כר"ג מפני שהן ארוכות וא"י לכווין דעתם א"כ שפיר עם שבעיר אניסי כמו עם שבשדות ויוצאי' בתפילת ש"ץ וא"ש. ועיין בכ"מ שתי' דהא דמחלק בגמ' בין עם שבשדות לדעיר היינו דוקא בכל השנה ולא בר"ה ויו"כ. ולפמ"ש יש טעם נכון בדבר דבר"ה ויו"כ הני דעיר אניסי כמו עם שבשדות בכל השנה וכמ"ש הרמב"ם

ולפי דברי כ"מ יש ליישב מה שנתקשה בכפ"ת מאי הקשו למה צבור מתפללי' הא מסקי' דלא פוטר ר"ג אלא עם שבשדות אבל דעיר לא ולפי' שני שבתוס' היינו אפי' שמעו מש"ץ וא"כ עם שבעיר שפיר צריכי' להתפלל. ולהנ"ל א"ש דמג"א סי' קכ"ד סק"ג הק' לכלבו דש"ץ נמי צריך להתפלל בלחש וא"י להתפלל מיד בקו"ר אלא מתוך הדחק א"כ מאי ק"ל למה צבור מתפללי' הי' לו לש"ץ להתפלל מיד בקו"ר ולהוציאם הא מחויב להתפלל בלחש. ותי' א"ר שם דודאי מכל השנה ל"ק להו כקושי' מג"א רק מר"ה ויו"כ דמותר להתפלל בקול רם כמבואר בסי' ק"א ע"ש. ולפ"ז לדברי כ"מ דבר"ה ויו"כ אין חילוק בין עם שבעיר לעם שבשדה שפיר ק"ל למה צבור מתפללי' ולק"מ

ומה שנ"ל עוד ליישב דעת הרמב"ם משום דבאמת ק"ל לפי' שני שבתוס' ואשר"י דפלוגתתם הוא בשמעו מש"ץ וכן פי' כ"מ בדעת הרמב"ם א"כ הא דפוטר ר"ג בעם שבשדות משום דאניסי במלאכה הפי' שאינם יכולי' להסדיר תפילתם ועיין בלח"מ שם א"כ אמאי פוטרם ר"ג בכל השנה והא קי"ל בסי' ק' דבכל השנה א"צ להסדיר תפילתו רק בשל פרקי' דהיינו ר"ה ויו"כ ומועדות ובר"ח יש שני דיעות עיין בב"י שם ומכ"ש דקשה טפי לדעת כ"מ דהאי חילוק בין עם דשדות לדעיר ליתא כלל בר"ה ויו"כ. ודוחק לומר דבאמת לא פוטר ר"ג אלא בשל מועדות ור"ה ויו"כ אי לא ס"ל ככ"מ דהא כל הסוגי' משמע דבברכות דכל השנה נמי פוטר ר"ג. לכן נ"ל דהא ר"א אמר התם לעולם יסדיר אדם תפילתו ואח"כ יתפלל וע"ז אר"א דמסתברא מילתי' בשל פרקי' אבל דכל השנה לא אבל רבין משום ר"ש חסידא אפשר דס"ל דר"א בכל השנה קאמר דצריך לסדר. ועיין א"ר הנ"ל שביקש לצדד דלר"ג באמת כל השנה צריך לסדר ע"ש ומשו"ה שפיר מחלק בין עם שבשדות לדעיר אבל למאי דקי"ל כר' אבא דבכל השנה א"צ לסדר ע"כ ליתא לדר"ש חסידא כקושי' הנ"ל ושפיר לא הביא הרמב"ם חילוק זה וא"ש

ויש לי קצת תימא על א"ר הנ"ל שכתב דמה שהקשו רבנן למה צבור מתפללי' קאי רק אר"ה ויו"כ והלא כתב הר"ן דמה שהק' ר"ג למה ש"ץ יורד לפני התיבה קאי רק אכל השנה דבר"ה ויו"כ צריך לירד כדי שיתקעו על סדר הברכות שלא אמרו אלא בצבור ע"ש ואם כן רחוק הוא דרבנן קאי דוקא אר"ה ויו"כ ור"ג קאי דוקא אכל השנה וצ"ע

ועוד יש לי עיון קצת אי פלוגתא דר"ג ורבנן קאי בשמעו מש"ץ אם כן לדעת הרי"ץ גיאת שהביא הטור סי' תקצ"ד דהא דאמרינן סופר מברך ובור יוצא היינו דוקא בבהמ"ז וכל המצות שנהגו להשמיען אפילו ליחיד משא"כ בתפילה שלא נתקנה אלא בלחש ע"ש אם כן מ"ט לא אמרינן בגמ' דמשו"ה בכל השנה אין הש"ץ מוציא את הבקי משום דתפילה צריך להיות בלחש ולא עדיף הש"ץ מאלו הוא עצמו מתפלל בקו"ר ועיי' מג"א וא"ר סי' קכ"ד סק"ג רק לאינו בקי מוציא משום דא"א בענין אחר אבל בר"ה ויו"כ דמותר להתפלל בקו"ר כמבוא' בסי' ק"א שפיר מוציא אפילו הבקי. ואולי לפמ"ש הב"י סי' הנ"ל בשם פסקי תוס' דמשו"ה משמיעי' קול בר"ה ויו"כ לפי שאין רגילין בהם והם ברכות ארוכות ומטעות ולכן משמיעי' קול כדי שיוכלו לכוין יותר וילמדו זל"ז ואם כן אפשר היינו דאמרו בגמ' משום דאשוי ברכות ומתפללי' בקו"ר ולכן שפיר מוציא גם את הבקי וצ"ע

ובטור סי' תקצ"א הביא בשם בהע"ט דש"ץ אינו מוציא אלא לשאינו בקי אבל בקי צריך להתפלל בעצמו אפילו בר"ה ותמה ב"י שהוא נגד הגמ' דהלכה כר"ג בר"ה ע"ש. ולפענ"ד דס"ל דיש שני מצות בתפילה. הדיבור והשמיעה ועיי' באו"ח סי' ק"א וכפ"ת ר"ה כ"ט ד"ה חש"ו. ולפי"ז בשומע תפילה מש"ץ מסתברא דיוצא מצות שמיעה דהרי שמע אמנם מצות הדיבור לא יצא דל"ש כאן שומע כעונה מטעם שכתב הר"ן בשם ירושלמי ולא מסתברא בתפילה שיהא כ"א מבקש רחמים על עצמו ע"ש ופליגי רבנן ור"ג דלרבנן ש"ץ יורד לפני התיבה רק להוציא שאינו בקי מצות שמיעה אבל מצות דיבור באמת אינו מוציאו אבל לבקי אפילו יד' שמיעה אינו מוציאו כיון דאפשר לו להתפלל בעצמו ויהיה הדיבור והשמיעה כא' ור"ג ס"ל דאינו בקי יוצא גם חיוב הדיבור דבצבור עשאוהו כברכות של חובה שאעפ"י שיצא מוציא ולהכי מוציא גם הבקי לגמרי וכמ"ש הר"ן דכיון שהוא מוציא את שאינו בקי הא עבדי' ליה לתפילה כברכות של חובה שאפי' יצא מוציא וכיון שכן בדין הוא שיוציא אף את הבקי ע"ש. וע"ז א"ל ר"ג בברייתא כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי. והיינו אודו לי מיהת שכשם שמוציא לדבריכם שאינו בן מצות שמיעה כך מוציא את הבקי עכ"פ מצות שמיעה ובזה הודו חכמים לר"ג בר"ה ויו"כ דמוציא את הבקי מצות שמיעה ולא מצות דיבור ושפיר כתב בהע"ט דבקי צריך להתפלל בעצמו כדי לקיים מצות תפילה גם בדיבור וא"ש

ומה שהביא מעלתו ראי' מב"ק ק"י דקאמר סד"א כי חס רחמנא עליה דכה"ג לקרובי הוא אבל לשוי' שליח לא מצי משוי' קמ"ל אינו ראי' כלל דשם הפי' עפמ"ש הרמב"ם פ"ב מאבל ה"ו כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחה לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהם ויתאבל עליהם שנ' כ' אם לשארו הקרוב אליו וכו' ועיי' בכ"מ ריש הל' אבל ולפ"ז על כה"ג חס רחמנא שלא ינהג אבילות רק יטרד בקודש ועיין רמב"ן פ' שמיני ופ' אמור ובחינוך שם וכ"ז אם הוא מקריב בעצמו אז הוא שוכח אבלו אבל אם משוי שליח אם כן הוא עדיין טרוד באבלו אם כן לא התירה לו תורה כלל וזה דומה למ"ש בית מאיר אה"ע סי' ה' דלענין מלאכת שבת ל"ש יש שליחות לנכרי לחומרא כיון דעכ"פ גופו של ישראל שובת וה"נ גופו מ"מ מתאבל ובזה לא התירה לו תורה להקריב אונן וא"י לעשות שליח וזה פשוט

ובזה אמרתי דבר אמתי לפענ"ד ליישב דברי תו"כ פ' אמור דאיתא שם יאמר לאמו ומה ת"ל לאביו וכו' אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין ת"ל ולאביו ובק"א שם מביא שבתשו' רשב"א תמה ע"ז הא מטמא ממנ"פ אם אביו הוא שפיר מטמא ואי לאו אביו הוא הרי הוא ממזר ואינו מוזהר על הטומאה ע"ש. ולדברי הרמב"ם הנ"ל דטומאה הותרה רק משום מצות אבילות וביאר הדבר יותר הרא"ה בחינוך ר"פ אמור כאשר כתב טעם בטומאת המת ואי' הכהנים לטמאות למת כתב ראוי באמת למשרתי הש"י להתרחק ממנו זולתי בקרובים שהותר להם כ' אחיהם בשרם הוא וכל דרכי הסורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום ולא רצתה לצערם כ"כ כ' יחם לבבם על הקרוב המת שלא יוכלו להתקרב תוך האוהל אשר הוא בתוכו ולשפוך את רוחם ולהשביע נפשם בבכי עליו ע"ש מבואר שהותר להם הטומאה כד' שינהגו אבילות ויקל צערם הגדול ולפ"ז אני אומר סברא ישרה דכבר כתב ש"מ דרוב אינו רק ספק אלא דתורה החשיב ספק זה כודאי אם כן כ"ז מה שנוגע לד"ת אבל בענין חום