בית שערים אורח חיים רעח

השליח רק על מעשה השליחות אבל בש"ץ שיש קפידא על גוף השליח שיהיה בו המדות המבואר' באו"ח סי' נ"ג וסי' תקפ"א ויש קפידא למשלחי' דהיינו הצבור בגוף השליח מ' הוא ודאי אין שליח עושה שליח אפילו איהי מצי עביד ועיין בגיטין כ"ט דבכתיבה אין שליח עושה שליח משום בזיון דבעל. ב) ממנ"פ אם הקהל מרוצים עם אותו שמינה תחתיו הרי הוא שלוחם ושפיר יוכל להוציאם ואם הקהל מוחי' הלא בכ"מ אין שליח עושה שליח אם המשלח מוחה וכדאמרינן בגיטין שם ע"ב כולהי מכח בעל קאתי וכיון שגם שליח השני הוא שלוחו של משלח אינו נעשה שלוחו בעכ"ח והרי אפי' שליח הראשון יכול לבטל ולחזור בו אלא דבש"ץ צ"ע בזה כיון דכבר זכה במצוה ועיי' או"ח סי' נ"ג וביו"ד סי' רס"ד אבל להעמיד אחר במקומו ודאי לא זכה בזה נגד רצון הצבור. ג) הרי הביא מג"א סי' נ"ג סק"כ חבל נביאי' דבכל המינוים אפילו יחיד יכול למחות ואפי' במרביץ תורה דל"ש שליחות ומכ"ש דאין מ' שנתמנה למרביץ תורה וכדומה יכול למנות אחר תחתיו בלי רצון הצבור ועיי' ברכות נ"ה אין ממני' פרנס על הצבור אא"כ נמלכים בציבור וכו' וש"ץ נמי מינוי הוא כמבואר סי' נ"ג ואם כן אפי' ל"ש בזה תורת שליחות מ"מ אינו יכול למנות אחר במקומו בלי המלכה עם הצבור תחילה. אלא דמטעם שליחות אין נ"מ בזה עכשיו שכולם בקיאים וכ"א מתפלל בעצמו ואין הש"ץ מוציאם בתפילתו והוא רק לומר קדיש וקדושה ופיוטים וכמ"ש מג"א שם ועיי' ברכי יוסף רס"י קכ"ד

אבל מ"ש מע"כ הרב נ"י משום דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי אני אומר ולטעמו אם כן איך ש"ץ שממני' הצבור מוציאו וכן איך מוציא כל הפסולים להיות ש"ץ הא כלמילתא דאינהו לא מצי עבדי שליח לא מצי משוי'. אך הדבר ברור דדוקא אם המשלח אינו יכול לעשות המעשה שעליה עושה שליח בזה אמרינן מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא לא משוי אבל כאן המשלח יכול לעשות המעשה שעלי' עושה שליח דהיינו להתפלל בעצמו והוא בתורת אותו דבר רק א"י להעשות שליח להוציא אחרים בזה שפיר יכול לעשות שליח אחר להוציא אחרים כמו בחלה שליח ראשון דעושה שליח שני אף דאיהי לא מצי עביד השתא השליחות עיין גיטין כ"ט ונזיר די"ב. וראיה לזה מגיטין דכ"ד דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבלי את גיטך מיניה ע"ש. אלמא אע"ג דאיהי לא מצית למיהוי השתא שליח להולכה מ"מ יכולה לעשות שליח הולכה אחר. ויש לחלק קצת ועיי' באשר"י גיטין סימן כ"ז ובשאר ראשונים שם וצ"ע ועיין כעין סברא זו בנוב"י תנינא אה"ע סימן קי"א

ואמנם בגוף הדבר מה דפשיטא ליה דמה שהשליח ציבור מוציא רבים י"ח הוא מטעם שליחות אף שהרב אומר כן במג"א סי' נ"ג סק"כ דמשו"ה יחיד יכול למחות בש"ץ משום דהא דש"ץ מוציא רבים י"ח הוא מצד שליחות ואין נעשה שלוחו בעכ"ח ע"ש מ"מ לפעוט כמוני הדבר צריך תלמוד וכבר תמה עליו הפמ"ג באשל אברהם שם אם כן ברב וכדומה אמאי יחיד יכול למחות ע"ש. ואני תמה עוד הלא מבואר שם בשו"ע דאם הסכים עליו מתחילה א"י למחות ולדברי מג"א תקשי כיון שעתה חוזר בו והלא כל משלח יכול לבטל השליחות כמבואר בריש השולח ואם כן אינו נעשה שלוחו בע"כ ואיך יכול להוציאו ועוד דאם כן אמאי אם אין ליחיד טעם הגון עפ"י טובי העיר א"י למחות וכמ"ש רמ"א שם בשם מהרי"ו הא אינו נעשה שלוחו בע"כ וא"י להוציאו ושם סעי' כ"ה כתב רמ"א דש"ץ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקי' אעפ"י שאין קול בנו ערב כקולו אם ממלא מקומו בשאר דברים בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכולים למחות בידו ע"ש ותקשי איך נעשה שלוחם בע"כ ואיך יכול להוציאם. ועוד ק"ל בר"ה ל"ד ע"ב א"ל לר"ג לדבריך דש"ץ מוציא את הרבים יי"ח למה צבור מתפללים ומאי קושי' הא אמרי' בריש האיש מקדש מצוה בו יותר מבשלוחו וכיון דש"ץ אינו מוציאם רק מכח שליחות שפיר מתפללים כדי שיעשו המצוה בעצמם

אבל האמת יורה דרכו דל"ש בזה שליחות כלל למ"ש תוס' רי"ד בקידושין מ"ב דבמצות שבגוף ל"ש שליחות והסביר הקצוה"ח בסי' קפ"ב דוקא אם הוא עושה מעשה בד"א שהוא הנפעל אמרינן מה שנפעל על ידי שליח הוי כנפעל על ידי משלח אבל אם המשלח צריך להיות הנפעל שיונחו התפילין ע"י או שיהיה גופו מסובב בסוכה אין הנפעל בשליח כאלו נפעל במשלח ובסי' שפ"ב הסביר דוקא במעשה שפעולתה נשאר אחר המעשה כגט וקידושין ותרומה שהאשה מקודשת או מגורשת והתרומה קדושה שייך שליחות אבל במעשה שאין שום פעולה נצמח ממנה אחר המעשה רק בשעת מעשה ל"ש שליחות ע"ש. וה"נ אם הוא מחויב לדבר התפילה בפיו לא נעשה מעשה בד"א וגם ליכא פעולה נמשכת אחר הדיבור הוי כמצות שבגוף ול"ש שליחות ועיין בכפית ר"ה דף כ"ט בתק"ש דאם התקיעה ג"כ מצוה על האדם עצמו אין אחר יכול להוציאו בתקיעתו משום שליחות משום דהו' כמצות שבגוף כמו שא"י לעשות שליח שישמע תק"ש בעבורו עיי"ש שהאריך

ומתחילה עלה בדעתי דבאמת הא דש"ץ מוציא רבים י"ח אינו נוגע לענין שליחות כלל אלא שכך היתה מצות תפילה מעיקרא דבצבור א' מתפלל בעד כולם וכמ"ש תת"ס ח"ו בסוכה מ"א דבעי קרא שיהי' לקיחה לכאו"א אף דהוי מצוה שבגוף ואין א' יכול להוציא חבירו בתורת שליחות וכמו שעמד בזה בכפ"ת שם מ"מ הו"א דעיקר המצוה כך הוא מתחילה שהב"ד יקחו ד' מינים בשביל כל ישראל כמו בספירת יובל ולהכי בעי קרא ע"ש וה"נ דכוותי'. ולזה נתכווין ג"כ כפ"ת בר"ה הנ"ל די"ל דלעולם ג"כ התקיעה מצוה רק מדכתיב יום תרועה יהי' משמע שכל ישראל יוצאי' בתרועה א' וכו' ע"ש והיינו שעיקר המצוה מתחילה כך הוא שרק א' מכל ישראל צריך לתקוע רק השמיעה מצוה על כאו"א ואינו מוציא בתקיעתו בתורת שליחות כלל

אלא שראיתי לאחד קדוש מדבר מהרי"ק שורש ל' הביאו ב"י סי' נ"ג שהתפילה היא של הקהל והיא במקום קרבן צבור דהיינו התמידי' שהיו באי' משל צבור ואין ראוי שיהי' אדם שלוחם להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם ומטעם זה פסק רבינו שמחה דאפי' יחיד יכול לעכב את החזנות ולומר איני חפץ שפלוני יהי' חזון אם לא שכבר הסכים עליו מתחילה ע"ש והרי מפורש יוצא מדבריו דמטעם שליחות נגעו בה וכדברי מג"א הנ"ל

לכן נ"ל דהענין הוא כמ"ש תוס' יומא י"ט ד"ה מ' דאע"ג דהתם פשיטא לי' לר"ה בדר"י דכהני שלוחי דרחמנא משום מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוי מ"מ שפיר מיבע"ל בנדרים ל"ה אם הוי נמי שלוחי דידן או הוי רק שלוחי דרחמנא ע"ש. וכונתם די"ל אף דודאי הוי שלוחי דרחמנא מ"מ רחמנא שוי' שלוחי' לדידן או רחמנא שוי' שלוחי' דרחמנא והארכתי בזה במק"א. וה"נ ש"ץ בתפילה שהוא במקום קרבן כמ"ש מהרי"ק הנ"ל רחמנא או חכמים שויוהו שליח דידן להוציא אותנו בתפילה ועיין כפ"ת ר"ה כ"ט אהא דאר"ה דחצי' עבד וחב"ח לעצמו מוציא שכתב ג"כ אף דהוא אינו מוציא עצמו מ"מ שליח יכול להוציאו דלאו מדין שליחות גמור אתאי' עלה אלא כמו כהני שלוחי דרחמנא ע"ש אלא דבכהנים כתבו תוס' ביומא שם דאפי' הוי נמי שלוחי דידן מ"מ כיון דעיקרם שלוחי דרחמנא אי אמר בעל הקרבן לא בעינא דליקרבי' כהן שבמשמר א"י לעכב ע"ש וכ"ז בכהן שאינו נעשה כהן בבחירתינו בו רק הוא לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וד' בחר בזרעו של אהרן אבל בש"ץ נהי דאם כבר הוא ש"ץ רחמנא שוי' שלוחינו אבל רחמנא לא בירר מי יהי' הש"ץ והברירה בידינו לבחור ולמנות מי שנרצה וזה דמי לכה"ג שכתבו תוס' ביומא י"ב ע"ב ד"ה כהן בשם ירושלמי דמתמנה בפה ומסתלק בפה ומ"מ אם נתמנה ע"כ הוא שלוחא דרחמנא להקריב קרבנות דאל"כ מי איכא מידי וכו' וכדר"ה ברי' דר"י הנ"ל ואין בעל הקרבן יכול לעכב עליו מלהקריב וה"נ ש"ץ כיון שאם יתמנה לש"ץ יהי' ע"כ שליח להוציא אותנו בתפילה דהוא שליח דרחמנא או דחכמים לכן אפי' יחיד יכול לעכב שלא יתמנה לש"ץ. ולפ"ז א"ש הכל דהא דבמצות שבגוף א"י לעשות שליח היינו האדם עצמו אבל רחמנא שפיר שוי' שליח אפי' במצות שבגוף. ומהרי"ק כתב שפיר שאין ראוי שיהי' שליח להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם ור"ש ס"ל דאפי' א' יכול למחות היינו בתחילת המינוי שלא ימנו אותו כיון שאח"כ יהי' שלוחו בע"כ אבל אם הסכים פ"א עליו א"י לחזור מן המינוי והוי ככה"ג דהוא שלוחא דרחמנא ושפיר יכול להוציאו בע"כ ומה"ט אם אין לו טעם הגון עפ"י טובי עיר א"י לעכב בעיקר המינוי וכיון דמהני המינוי מוציאו בע"כ וכן בהזקין וממנה בנו כיון שא"י לעכב בעיקר המינוי מדינא ממילא שפיר מוציאם בע"כ. וניחא נמי מה שהקשו למה צבור מתפללי' דל"ש מצוה בו יותר מבשלוחו אלא במשוי איהו שליח בחרקאי אבל ש"ץ שליחא דרחמנא ל"ש מצוה בו כנלענ"ד ברור ואמת. ולפ"ז אין לדון כאן כלל מצד כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי דזה שייך רק אם איהו משוי שליח דידי' אבל כאן ש"ץ שליחא דרחמנא יכול רחמנא לשוי' שליח דידן אף דאנן לא מצינו למיעבד וכדאמרינן בריש האיש מקדש מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנ' נשיא א' ואף דזכי' מטעם שליחות וקטנים לאו בני שליחות נינהו מ"מ כיון דרחמנא שוי' שליח לזכות לאדם אף דאיהו לא מצי עביד כמו קטן מ"מ שפיר הוי שלוחא דרחמנא ועיין בראשונים שם

ולפמ"ש יש ליישב קושי' כפ"ת בר"ה ל"ד ע"ב בתוס' ד"ה כך שכתבו מכאן פסק בה"ג וכו' בקו' משמע לקמן וכו' ולפי' זה מ"ל דבצבור אם שמעו יוצאי' ע"ש והק' הנ"ל הא בה"ג קאי בכל השנה ובזה לא קי"ל כר"ג רק בר"ה ויו"כ ואם תאמר לפי' זה לא פליגי ר"ג ורבנן אלא בלא שמעו משני ובהא פסקינן כר"ג בר"ה ויו"כ וכרבנן בכל השנה אבל בשמעו גם רבנן מודו דיוצאי' בתפילת הש"ץ א"כ מה הקשו רבנן לר"ג לדבריך למה צבור מתפללי' ליקשו לנפשיהו אמאי מתפללי' הא יוצאי' בשמיעה מהש"ץ ע"ש ונ"ל דלכאורה קשה למ"ש תוס' בסוכה ל"ח ע"ב ד"ה שמע דאף דילפינן שם מקרא דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר ע"ש א"כ מה הקשו רבנן לר"ג למה צבור מתפללים הא נהי דיוצאים בתפילת הש"ץ מ"מ עונה עדיף. אמנם לפמ"ש הא ליתא דהא לר"ג יוצאי' לפי' זה אע"ג דלא שמעו וע"כ אינו משום