בית שערים אורח חיים רעה

א"כ מתחילה כשקנו בשותפות הי' אדעתא לטרוח ולצמצם ולחלוק בשווה בחול ולא שיטול א' חלק יותר גדול וכשחלקו ביו"ט אסור לצמצם משום מדה ומשקל ונטל א' חלק יותר גדול וא"כ ל"ש ברירה שהוברר הדבר שזה חלקו מתחילה דהרי מתחילה לא הי' עומד שיטול א' חלק יותר גדול רק שיטרחו ויצמצו ויטלו בשוה ויחלקו בחול ודומה למ"ש תוס' בכמה דוכתי דבשני מינים ל"ש ברירה כיון דמתחילה לא הי' עומד שיטול שותף זה מין א' והשני מן אחר רק לחלוק בשני המי' וע"ז תי' דמשו"ה פרש"י שלקחו ע"מ לחלוק בי"ט א"כ מערב יו"ט קנוהו אדעתא דהכי שלא יצמצמו ויטול א' חלק יותר ושפיר שייך גם בזה ברירה וכסברתך וא"כ אין תמיהתך כלום

אבל מה שיש לפקפק למה צריך לטעם דדשיל"מ לא בטיל תיפוק לי' משום דהיתר בא לעולם עי"ת לא בטיל כמ"ש המרדכי שלהי חולין לענין יבמה שרקקה דם וכמ"ש האחרונים פלתי ונוב"י בכונתו דהיכי דהמבטל בא לעולם עי"ת אינו בטיל וה"נ קודם שחלקו הי' אסור להוליכו רק כרגלי שניהם כמבואר בסימן שצ"ז ס"י וא"כ אחר שחלקו המבטל בא לעולם ע"י תערובות ואינו בטיל ועוד דזה דומה לטומאת משא בבכורות כ"ג דל"ש ביטול משום דנושא את כולו וה"נ מוליך את כולו ול"ש ביטול וצ"ע

ומ"ש ליישב דעת הרמב"ם פ"ב מיו"ט ה"ט דפסק כחכמים דר"א בביצה ל"ד דצריך שירשום וה"ט משום דאין ברירה והק' ב"י סוס"י תקי"ח הא הרמב"ם פסק סוף הל' עירובין דבדרבנן יש ברירה ויישבת עפמ"ש גיטין כ"ז דבאיזה שארצה אגרש אפי' למאן דאי"ל ברירה פסול משום דכתיב וכתב לה לשמה שיהי' מבורר בשעת כתיבה דאף דנתברר אח"כ מ"מ כיון דבשעת כתיבה לא הי' מבורר א"א לומר שכיון לה וה"נ אף שהיום רוצה לאכול דבר זה ואמרינן ברירה למפרע מ"מ הוא לא ידע אתמול מזה ואינו מוכן ורמב"ם ס"ל דמוקצה מטעם הכנה בפ"א מיו"ט הי"ט הנאני ויפה כיוונת. ולפענ"ד הי' נראה פשוט כיון דהא דאמרינן בדרבנן יש ברירה היינו משום סד"ר לקולא וכבר כתב הש"ך בסי' ק"י דבאיתחזק או איקבע איסורא גם סד"ר הוא לחומרא ולפ"ז בהאי דביצה ל"ד הי' לו חזקת אי' שאינו מוכן ועיין בתוס' שם ד"ה ואומר דמיירי דאקצי בידים וכיון שיש ספק אם זה הוברר למפרע שהוא מוכן אוקמא אחזקת שאינו מוכן ואפי' לפמ"ש במק"א דל"ש בזה חזקה יש לחלק בין לומר מצד חזקה שהוברר ובין לומר מצד חזקה שלא הוברר אפי' בדרבנן וכ"ש שא"צ לומר אוקמא אחזקה רק דבזה ל"א ספק לקולא אבל בלא"ה הלא עכ"פ יש א' שאינו מוכן ואיקבע איסורא וא"כ לא אמרינן סד"ר לקולא אבל בה' עירובין שם לאדם שדנין עליו לא איתחזק ולא איקבע איסורא שפיר אמרינן בדרבנן יש ברירה דסד"ר לקולא וא"ש

ומה שהבאת קושי' בשם ר"ש חריף למ"ש תוס' ביצה ט"ל ור"ן נדרים נ"ב דמים ומלח לגבי עיסה הו' מב"מ כיון דעיסה לא מיתעבדא אלא בהו ע"ש. א"כ אמאי אמרי' בע"ז ע"ג דמים ביין הו' מבשא"מ הא אמר רבא ב"ב צ"ו ע"ב כל חמרא דלא דארי על חד תלת מי' לאו חמרא הוא וא"כ צריך היין למים והוי מב"מ. גם אני שמעתי' קושי' בשם בנו הגאון מו"ה שלמה זלמן חריף ז"ל זה שנים רבות. יפה השבת אהובי בנ' דשם א"א להיות עיסה בלי מים ומלח אבל כאן יין הוא בלא מים רק לשתות א"א בלי מים. ומ"מ אינו טעות ופשוט כ"כ דהרי פלוגתא דתנאי הוא בברכות כ' ע"ב ולר"א כל זמן שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו בפה"ג ונוטלי' ממנו לידים ופירש"י דהוי רק מי פירות ועיין בתוס' שם ולדידי' ודאי קושי' היא אלא דאנן קי"ל כחכמים דמברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים ועיין בב"י או"ח סי' קע"א ובשו"ע סי' ק"ס סי"ב וטו"ז שם וא"כ גם בלא מים יין הוא בשמא ובטעמא ושפיר הוי מבשא"מ עם מים. ואפי' לר"א דבלי מים לח מקרי יין כלל מ"מ יש חילוק דעיסה א"א לשום עיסה בעולם להיות בלי מים או שאר משקה לכן הו' מב"מ אבל יין נהי דיינות של א"י בזמניהם היו חזקי' שהיו צריכי' ג"ח מים ובלא"ה לאו יין הוא מ"מ היו גם יינות במדינות שלא היו חזקי' כ"כ ועיין באו"ח סי' קפ"ג דאפי' לבהמ"ז א"צ מזיגה וא"כ אפשר ליין בלי מים ומשו"ה לא נקרא מב"מ וא"ש

ואני אמרתי מאז דלק"מ דבאמת דברי תוס' ור"ן צריכי' הסבר שכתבו דבשביל שעיסה צריכה למים ומלח מקרי מב"מ ומה בכך הלא המים ומלח א"צ לקמח וליהוי מבשא"מ. אך נ"ל לפמ"ש הבעה"מ ר"פ אלו עוברין דד' מיני מדינה ל"ש בהו טע"כ לפי שאין טעם הדגן נרגש בעירוב אלא ע"י כמה מיני' שמערב ביחד נולד טעם חדש ומשו"ה נמי ל"ש בי' ביטול לפי שכל המיני' מסייעי' לחדש זה הטעם החדש ע"ש באריכות. וזה כונת תוס' ור"ן אלו היו נותני' מים ומלח טעם בקמח הי' נקרא מבשא"מ אבל אינו נשאר לא שם ולא טעם קמח ולא שם וטעם מלח ומים רק עי"ת קמח ומים נולד דבר חדש בשמא וטעמא וג' מינים אלו מסייעי' לחדש מהם עיסה ולכן נקרא מב"מ בין בשמא בין בטעמא וזה ברור ואמת בכונתם. ולפ"ז מים ביין דהמים אין צריכי' ליין ותערובתם אין מחדש דבר חדש לא בשמא ולא בטעמא רק נרגש טעם מים ביין ונרגש טעם יין וגם שמו עליו כמקדם יין מזוג במים מהי תיתי יהי' מב"מ בשביל שצריך זל"ז וא"ש. ובזה יבא שלום ינוח על ראשך כנפשך ונפש אביך הנאמן הדוש"ת באהבה

עמרם הק' בלוהם בק"ק ה"ל

תשובה רס"ו

ב"ה ב' אויפאלו ד' הדברים תרנ"ב לפ"ק

לחתני הרב המאוה"ג מו"ה גרשון שטערן נ"י רב בק"ק מ' לודאש

מה שהקשית עמ"ש תוס' עירובין דף ס"ט ע"א ד"ה כאן בכותיים שרגילי' הם ליזהר לפי שיראים מחכמים כדאשכחן וכו' א"כ בע"ז כ"א דפריך כותי אימר עביד בה מלאכה בחול של מועד וכן גבי שדה אמרינן וכותי זה עושה בו מלאכה בחוש"מ הרי חזינן בהדי' דחיישינן שכותים עושין מלאכה בחוש"מ בפרהסי' ואינם יראים מחכמים. והנה הפשוט בזמן שיד חכמים הי' תקיפה עליהם היו מתיראי' מהם. אבל בע"ז מיירי בזמן שיד כותיים תקיפה על עצמם ואין מתיראי' מהם. או אפשר דקודם שגזרו עליהם להיות כנכרים גמורים הי' מתיראי' מהם שלא יחזיקן אותם כנכרים גמורי' אבל אחר שגזרו עליהם להיות כנכרים גמורי' כדאמרינן חולין ו' שוב לא הי' להם ממה לירא ובהכי מיירי שם בע"ז

אבל מה שנ"ל יותר נכון דאין הפי' וכותי זה עושה בו מלאכה בחוש"מ שיעשה מלאכה בגופו ובידים ממש אלא שיניח לעשות בו מלאכה ע"י נכרים וכיון שנקראת על שם ישראל לא ירגוש בו חכמים אדרבה יחשבו שישראל עושה בו מלאכה ע"י שכירי יום שהרי מה"ט אסרו מפני מ"ע ולהכי אינו מתירא הכותי כלל. ובהכי מיושב מה שעמד הריטב"א שם אהא דמשני חדא ועוד קאמר וכו' ותמה הריטב"א מ"מ שבק תנא לפ"ע דאורייתא ונקט אידך טעמא בהדי' דהוי מפני מ"ע בעלמא וכו'. ולפמ"ש א"ש דאי לאו דנקראת על שמו גם לפ"ע ליכא דמתיראי' מן החכמים כקושי' הנ"ל וא"כ האי מפני שנקראת ע"ש אתרווייהו קאי על לפ"ע ועל מ"ע והיינו חדא ועוד קאמר וא"ש. והי' זה שלום מנאי חמיך הדוש"ת

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רס"ז

בעזה"י

שוכ"ט לאהובי תלמידי הרבני המופלג החו"ש כעו"ה יודא קארמיאל נ"י בק"ק טערצאל

אשר שאלת אם יש לסמוך על מה שהביא בני יששכר מאמר חדשי תמוז מ"א אות י"ז בשם ספר עיקרי דיני' דאם נשאר לו בשר מסעודת שבת מותר לאכלו בט' ימים של חודש אב אפי' בחול הנני להעתיק לך מ"ש על גליון שו"ע או"ח סי' תקנ"א ע"ד מג"א שם סקל"א שהביא ובהג"מ כתב מהרא"ק הניח לבניו הקטנים לאכול בשר בערב ת"ב שחל בשבת אח"צ עכ"ל משמע דס"ל דלגדולי' אסור ולקטנים מותר והא דכתב בשבת משום דמעשה הי' בשבת שנשאר להם מסעודה שחרית כנ"ל וז"ל שם. ואף שנשאר מסעודת שחרית לא אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי כמו באיברי בשר נחירה בחולין י"ז ועיין באשר"י שם וזה דלא כברכי יוסף סי' תקנ"א אות ו' והחילוק ביארתי במק"א ועיין נוב"י תנינא יו"ד סי' נ' ומהרמ"ש או"ח סי' רפ"ו ומ"ח ח"ר סי' נ"ה ואו"ח ח"ג סי' מ"א עכ"ל שם ומבואר שאסור מה שנשאר משבת לימי החול

ולמען שתבין החילוק בין כ"ד לדברי הרא"ש צריך אני להודיעך מ"ש בתשו' א' להגאבדק"ק טשעטשעוויטץ נ"י בחיו"ד ה' שחיטה ביישוב קושי' תוס' נדה מ"ו ע"ב ד"ה כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים שהק' וא"ת ואמאי לא מוקי כגון שאכל הוא בעצמו לכשהגדיל וכו' ונ"ל דרא"ש חולין י"ז כתב דנפ"מ בעי דר"י לענין איברי בשר נחירה גם לדידן כגון לאדם שאסור עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשיגיע הזמן הי' לו מאותו המין שהי' אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו ע"ש ולפי"ז הי' נ"ל נפ"מ אחרת לענין אותו ענין גופא אם ניתותרו איברי בשר נחירה מזמן קטנותא דכשהי' קטן הי' מותר בהן אם מותר לאוכלם כשהגדיל דג"כ איכא למימר כיון דאישתרא אישתראי אך ז"א דהא כתב טבי"ת יו"ד סי' ס"ד דדוקא במה שלא נאסר לשום אדם עד אותו זמן אמרי' כיון דאישתראי אישתראי אבל במה שאסור לאחרים אף שהי' מותר לאדם זה ל"ש כיון דאישתראי אישתראי ע"ש ממילא בקטן שפיר אסור איברי בשר נחירה כשהגדיל כיון דלאחרים אסור ולפי"ז מיושב קושי' תוס' דכל זמן דלא ידעי' דאסור לאחרים ליכא לאוקמא כגון שאכל הוא בעצמו לכשהגדיל דכיון דאינו אסור לאחרים לעצמו נמי מותר כיון דאמרי' כיון דאישתראי אישתראי