בית שערים אורח חיים רעד

דלא חשבי' הכא כפיית הסל ביטול כל' משום דשרי אחר שירדו ותי' דלא דכי דהכא ודאי לא חשיב ביטול כלי כי מיד שבאו על הסל בידו להפריחם ולהבריחם משם ע"ש ועיין בהרה"מ פכ"ג משבת הי"ד דמ"ש הרמב"ם בה"ט אין מגביהי' תרומות ומעשרות בשבת מפני שנראה כמתקן דבר שלא הי' מתוקן שהוא מפני אי' מכה בפטיש וזה כונת מהרש"ל אעפ"י דהשתא אכתי לא אסיק אדעתי' טעמא דמתקן כלי היינו שלא רצה לפרש דמשום תיקון כלי לחוד אסור להטבילה דהא כיון דבידו להטביל וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ואינו בטל מתורת כלי וממילא כשמטבילו ליכא גמר כלי שיהי אסור משום מכה בפטיש שהוא בכלל גמר מלאכה ועיין ברש"י שבת ע"ג ד"ה מכה בפטיש אבל בתר דאסרו הטבילה משום שמא יעבירנו וכיון דאין בידו ליטבול בטל היום מתורת כלי אז אפי' היכי דליכא חשש שמא יעבירנו מאחר דאין עיקר הטבילה לכלי לחוד אלא אגב מים אפ"ה אסור משום מתקן כלי שהרי שאר כלים טמאים אינם ראוי' לכלום שהרי אסורי' לטבול משום שמא יעבירנו וא"כ הכלי בטל מתורת כלי וע"י הטבילה אגב המים ניטהר וראוי לתשמיש הוי כמתקן כלי מה שלא הי' כלי ואסור משום מכה בפטיש ולפ"ז אין מקום לדבריו עם דברי מהרש"ל

ומה שהביא בתוך דבריו דברי מג"א סי' תק"א סקט"ז דבין יו"ט לשבת לא טעי אינשי ורצה ללמוד משם דלא גזרינן יו"ט אטו שבת. הדבר פשוט דדוקא התם לענין פתילות שכבו בשבת דאסור להדליקן ביו"ט. שאחריו ביום א' משום הכנה דאין שבת מכין ליו"ט לא גזרינן יו"ט דעלמא אם כבו בו ביום שלא לחזור ולהדליקן באותו יום דבין יו"ט לשבת לא טעי אינשי והכל יודעים דאין שבת מכין ליו"ט ויו"ט מכינה לעצמה משא"כ בביצה אין יודעי' להבחין דמאתמול גמרי לה ועיין מחה"ש שם ומהרש"א ביצה ד' בתוס' ד"ה אלא אבל בעלמא וודאי גזרינן יו"ט אטו שבת

ומ"ש ליישב קושי', שג"א סימן נ"ו על הרא"ש דשני קושי' סתרי אהדדי שהק' למה האריך לפרש משנה זו מה שייך טבילת כלים האידנא ועוד לפי הטעמי' שכתב יותר להטביל כלים חדשים ביו"ט הא חדא מתורצת בחברתה דמשו"ה הביא כדי להתיר טבילת כלים חדשים ביו"ט יפה כ'. אבל באמת מעיקרא לק"מ דאם כן לא הי' לו להביא המשנה כלל ולא לפרשה ומהיכי תיתי לאסור טכ"ח ואי ממתני' דשבת ל"ד דקתני ואין מטבילי' את הכלים שהביא הרי"ף בהלכותיו שם א"כ וודאי תקשי כיון דטבילת כלים ל"ש האידנא וע"כ לא הביא הרי"ף רק לענין טכ"ח ואם כן סותר עצמו דשם פסק דאסור לטבול ולפי הטעמי' שכתב כאן מותר לטבול. אלא דסתירה זו מיושב במ"ש המ"מ פ"ד מיו"ט דח"י דאפי' מאן דל"ל בטבילת טמאים טעמא דמתקן כלי היינו משום דקודם טבילה נמי היה הכלי ראוי להשתמש בו בטומאה לטמא ולמי שאינו אוכל חולי' בטהרה ומשו"ה לא חשיב תיקון ובוה"ט לכ"ע ל"ה תיקון אבל כלים חדשים הנקחים מן העכו"ם אפי' לפוסקי' דטבילתן הוא רק מדרבנן כיון דקודם טבילה לא חזי' כלום וודאי טבילתן מחזי כמתקן כלי ואסורה לכ"ע ע"ש. אבל עכ"פ הי' טוב יותר אם לא היה מפרשא שלא יהיה דבריו נראים כסותרים להאי דשבת והדברים מראים שזה כוונת הרא"ש דאל"כ מה זה שהק' ועוד לפי הטעמי' שכתב מותר להטביל כ"ח ביו"ט ומאי קושי' אה"נ דמותר אלא דקשי' מהא דשבת וזה מדויק בדברי הרא"ש דתחילה הק' למה האריך בחנם ועוד את"ל דנ"מ לענין טכ"ח אם כן ע"כ תכלית כונתו משום דלפי טעמי' שכתב מותר להטביל כ"ח ולא ס"ל כסברת מ"מ הנ"ל ואם כן קשי' האי דשבת. ובזה תנוח דעתו כי אין פנאי להאריך יעץ אני טרוד מאוד והיה זה שלום וברכה חיים עד העולם כנפשו ונפש החותם בברכת התורה ולומדיה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רס"ד

שיל"ת ב' אויפאלו עש"ק חולדות תרנ"א לפ"ק

שוכ"ט לידידי הרבני החרוץ ושנון. וריח לו כלבנון. כמו"ה יצחק ג גינצלער נ"י איש לבית אבות דאורייתא ביאנקאטץ

תמול לעת ערב קבלתי מכתבו מיום ב' שבוע זו ולא ידעתי מדוע אחרי פעמי הבידואר והיום נתתי עיני בו וראיתיו שאל בשתים בדרבנן ובדאורייתא והנני להשיב על דבר הרבנן לולא שכבר נתנו עיניהם וכו'

ומה שתמה על דברי פנ"י ביצה י"ז בפירש"י ד"ה מיו"ט לחבירו אם נזכר ביו"ט ראשון וחלו שני ימים טובים וכו' שכתב נראה מפירושו מבואר שמפרש מילתא דרב בתחומי' נמי לענין יו"ט הסמוך לשבת דומי' דע"ת ודלא כמו"ש מהרש"א ומהרמ"ל בשיטת התוס' ובעיניו יפלא הרי גם הם פירשו מ"ש תוס' ד"ה מ"ט ויש שם ספק שמא חול הוא לגמרי וכו' דהכוונה כיון שמתנה בשני הימים על שבת ע"כ הכנה נעשה ביום שהוא חול לגמרי ולא הוי אף ספק הכנה כמו ביו"ט ושבת ולא שיפרשו דהתנאי היה מיו"ט ראשון על יו"ט שני. ואנכי הרואה כי לשון מהרש"א ודאי דייקי כהבנת פנ"י שכתב פי' הכא דמיירי במניח מיו"ט לחבירו על הספק וממנ"פ העירוב מונח ביום שהוא חול לגמרי ול"ש כאן הכנה אבל בהאי דעירובי' דמיירי במניח מיו"ט לשבת וספק הוא שמא הוא קודש שייך שפיר הכנה ע"כ והרי כתב בפירוש דמיירי במניח מיו"ט לחבירו ולא במתנה בשני הימים לשבת והממנ"פ הוא דאם הראשון יו"ט אם כן א"צ עירוב כלל על יו"ט שני דהא הוא חול ואם השני יו"ט דאז צריך עירוב א"כ היום חול ומניח העירוב ביום שהוא חול לגמרי ואינני יודע מה עלה על לבו להוציא דברי מהרש"א מפשוטן. אבל לשון מהרמ"ל שכתב דהכא הוא מתנה ביום ראשון אם היום חול יהא עירוב ואם היום קודש אין בדברי כלום וכן למחר דהשתא ממנ"פ עירובו עירוב דהא חד יום חול וא' קודש משמע יותר כדבריו ולא כהבנת פנ"י ומ"מ אינו רחוק לפרש דמ"ש וכן למחר אין פירושו שלמחר מתנה כמו היום אלא שגם הוא מפרש כהבנת פנ"י שמניח מיו"ט לחבירו וביום א' צריך להתנות שאם היום אין בדברי כלום משום אי' לערב ביו"ט אלא דשרי ממנ"פ אם היום יו"ט אינו עירוב כלל דהא למחר חול ואם היום חול שפיר קא מערב וע"ז קאי וכן למחר דלמחר שרי לילך למקום שעירב גם כן מכח ממנ"פ אי חול היום מותר ואי היום קודש מהני העירוב של אתמול וכהבנת פנ"י דמיירי במערב מיו"ט לחבירו ועכ"פ להמהרש"א ודאי הי' כן פי' דברי תוס' כנ"ל

ומה שתמה על תי' א' הא ע"כ מוכח כתי' שני שבתוס' ביצה שם דלמקני שביתה הוא רק משום הכנה דאי משום קנין או מתקן הלא מ"ד עירובין תבשילי' הוא ורבא הא ס"ל תחילת היום קונה עירובי' כמ"ש עירובי' ל"ו ע"א ד"ה מאי שנא. ונ"ל דהנה נסתפקתי בהא דקונה קנין בשבת דאסור אם הקנה לו בחול שיחול הקנין בשבת אם מותר או אסור שוב הראני כי כבר נסתפק בזה בתשו' רעק"א כתבים סי' קנ"ט ואין לי פנאי לעיין בו ויש לפשוט מהא דמג"א סי' ש"ו סקי"ד דהקשה איך מקנין אתרוג ביו"ט ראשון של חג הא אסור ליתן מתנה לחבירו ותי' כיון דאינו מתנה גמורה אלא ע"מ להחזיר שרי ע"ש ולפ"ז תקשי בסוכה מ"ב ע"ב שאומר כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה ע"ש שהוא מתנה גמורה לעולם הדק"ל הא אסור ליתן מתנה ביו"ט וע"כ כיון שמקנה מעיו"ט אף שהקנין חל ביו"ט שרי וכן בדין שהרי פירש"י ביצה ל"ז דמו"מ אסור מן המקרא דכתי' ממוצא חפצך ודבר דבר וזה שייך רק בשעה שמקנה ולא בשעת חלות הקנין שאז ליכא משום ודבר דבר שהרי אינו עושה כלום ומכ"ש לטעם שני שכ' רש"י שם דמו"מ אסור משום דאתי לידי כתיבת שטר מכירה ועיין מג"א הנ"ל נראה שתופס טעם זה עיקר דל"ש שמא יכתוב אלא בשעת הקנאה ולא בשעת חלות הקנין ולפ"ז ממילא כל הני שמוציא מרשות לרשות דאסורי' משום דדמי למקח וממכר כמו"ש רש"י שם וכגון מתנה נמי אינו אסור אלא אם הקנאה הוא בשבת ויו"ט ולא אם מקנה בחול וחלות הקנין הוא בשבת או ביו"ט. ולפ"ז ה"נ להיפך אם הקנאה הוא בשבת ויו"ט וחלות הקנין בחול נמי אסור דשייך ודבר דבר ושמא יכתוב ועיין רס"י ש"ו ומעתה גם אי ס"ל לרבא תחילת היום קונה עירוב שפיר י"ל דמקני שביתה בשבתא אסור משום קנין דאף דחלות הקנין הוא בתחילת יום הבא מ"מ כשמערב ביו"ט או בשבת הוא אז שעת הקנאה וזה עיקר אי' הקנין בשבת וא"ש

ומה שהתפלא בתוס' עירובי' ל"ח ע"ב ד"ה כמאן כריב"נ שהקשו והא ריב"נ לא אמר אלא בישן חוץ לתחום אבל תוך התחום הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר ע"ש וכ' שלא מצא גילוי לדין שריב"נ סובר חפצי הפקר קוני' שביתה רק בישן חוץ לתחום. יעיין בעירובין שם דף מ"ז ע"ב בתוס' ד"ה חרם שהעלו כן דלריב"נ דחפצי הפקר קוני' שביתה במקומן כשהן בתוך תחום העיר קוני' שביתת העיר אעפ"י שאין דעת האדם קונה וכו' ושם הוכיחו זה מן הש"ס וע"ש בתוס' ד"ה והכלי' וא"כ ישן נמי דהו' כחפצי הפקר כמבואר שם דף מ"ה אי ישן בתוך התחום קונה שביתת העיר. ובזה יהי' ה' עמכם. לבחור בטוב. ויהי' כגן רטוב. כנפש הדו"ש וטובו

עמרם הק' בלוהם בק"ק הק"ל

תשובה רס"ה

ב"ה

ישאו הרים שלום לבן יקיר לי הרב המאוה"ג כמו"ה יצחק יעקב בלוהם ב"י רב דקהל יראי' בנס"מ

מכתבך קבלתי וכו' ומה שעמדת על דברי תוספות שבת סי' שצ"ז שהק' בהא דביצה ל"ז בשנים שלקחו חביות או בהמה בשותפות וחלקו ביו"ט למ"ד יש ברירה מותר כ"א להוליך כרגליו ואמאי הא א"א לצמצם וא"כ מעורב בחלקו קצת מחלק חבירו ודשיל"מ אפי' באלף לא בטיל. וע"ז תמהת הא כיון דיש ברירה א"כ הוברר הדבר למפרע שגם זה המקצת הי' שלו ביהש"מ וקנה שביתה כרגליו. יפה כיונת בגוף הסברא וגם בספר הנ"ל ס"ל סברא זו. אבל לק"מ על דבריו כי המעיין שם יראה דק"ל כיון דבטורח גדול אפשר לצמצם בידי אדם