בית שערים אורח חיים רעא

גזירה בפ"ע שגזרו חכמים שלא יתבטל ודלא נימא ספיקא לקולא משום טעמא דעד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר וכיון דאמרו דספיקא לחומרא שפיר מחזיקי' לענין אכילה שנולדה ביו"ט וממילא גם הטלטול אסור. וראי' לזה שהרי לשיטת המחבר סי' צ"ט באיסור דרבנן מותר להוסיף ולבטל ולא אמרי' דהוי כמבטל לכתחלה וכ"ש בדשיל"מ שכבר נתערב בשיעור ביטול דלא אמרי' דהוי כמבטל לכתחלה וזה שחידש רב אשי הוי דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל אף דמותר להוסיף ולבטל וע"כ אין הטעם משום דהוי כמבטל איסור לכתחלה אלא גזירה בפ"ע וא"כ שפיר אמרי' כיון דלענין אכילה ספיקא לחומרא משום דשיל"מ ה"נ לענין טלטול ומיושב דקדוק אחרונים דהמקשן הק' על ספיקא והוא משיב על הביטול והו"ל למימר דשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקא אסור ולמ"ש א"ש. ולפ"ז י"ל דשפיר ידע המקשן מתני' בדף כ"ד דספק מוכן אסור משום דשיל"מ אבל הוי ס"ל דוקא לענין אכילה משום דהוי כעושה סד"ר בידים וזה ל"ש הכא לענין טלטול כנ"ל והיינו דקאמר בקפילא הוי סד"ר וכל סד"ר לקולא פי' אפי' בדשיל"מ אלא משום דהוי כעושה סד"ר בידים אסור בדשיל"מ ואם כן אף דלענין אכילה לחומרא מ"מ לענין טלטול לקולא וכמוש"ל וע"ז תי' רב אשי דהוא גזירה בפ"ע וכנ"ל ושפיר גם לענין טלטול לחומרא

ובהכי מתישבת גם קושי' שני' דלא פריך אסיפא ואם נתערבה וכו' משום דהתם ידע טעמא דדשיל"מ דהוי כמבטל אי' לכתחלה וכיון דאינו בטל לענין אכילה אינו בטל לענין טלטול אבל אספיקא שפיר קשי' לית כנ"ל דבשעה שמטלטל אינו עושה ספק דרבנן בידים משא"כ לענין ביטול ל"ש לחלק כשמטלטל אינו מבטל איסור לכתחלה דכיון דלענין אכילה אינו בטל מה"ת והוי כבעיני' גם לטלטל

ועוד נ"ל ביישוב קושי' שני' דהא האי דדשיל"מ לא בטיל יש בו שני טעמים (א) מ"ש רש"י עד שתאכלנה באיסור תאכלנו בהיתר (ב) כמ"ש ר"ן בנדרים נ"ב כמו דלר"י מב"מ לא בטיל ה"נ לדידן היתר בהיתר לא בטיל ודשיל"מ דומה להיתר בהיתר ומה שחסר שהוא אסור עתה משלים שיווי העצם ע"ש והנפ"מ בין שני הטעמים הנ"ל דטעמו של רש"י שייך גם בסד"ר עד שתאכלנה בסד"ר תאכלנה בהיתר אבל טעמו של הר"ן ל"ש לענין סד"ר דמה ענין היתר בהיתר לזה וא"כ באמת גם בדשיל"מ סד"ר לקולא ושנית למאי דאמרינן חולי' צ"ט ע"ב והאר"י מב"מ לא בטל ומשני שאני ציר דזיעא בעלמא הוא ופי' ואינו אסור מה"ת ובאי' דרבנן מב"מ נמי בטל ע"ש וכיון דהיתר בהיתר לדידן הוי כמב"מ לר"י כמ"ש ר"ן בנדרים שם אם כן כמו דלר"י באיסור מב"מ בטל ה"נ לדידן לגבי איסור דרבנן היתר בהיתר בטל וא"כ בדרבנן דשיל"מ בטל אבל לטעם רש"י גם בדרבנן שייך עד שתאכלנה באיסור תאכלנו בהיתר ולא בטל. ולפ"ז א"ש המקשן ס"ל דטעם דשיל"מ משום היתר בהיתר וס"ל דלר"י אפילו מדרבנן מב"מ לא בטיל וכדעת המקשן בחולי' שם וה"נ היתר בהיתר לדידן ולהכי לא קשה לי' אסיפא ואם נתערבה משום דידע דדשיל"מ לא בטיל מטעם הר"ן אבל אס' ק"ל שפיר סד"ר לקולא דבזה ל"ש טעם הר"ן משום דשיל"מ וע"ז משנ' ר"א כל דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל אף דבדרבנן מב"מ והיתר בהיתר בטל וע"כ אין טעם דשיל"מ משום היתר בהיתר אלא משום עד שתאכלנו וזה שייך נמי בסד"ר ומיושב דקדוק אחרונים הנ"ל אהא דר"א וא"ש

ובזה יש ליישב קו' אחרונים עמ"ש ש"מ ב"מ נ"ג ד"ה ואם איתא בשם ריטב"א שדחה ראית ר"ת שכתב דבלא חזקי' לא הוי מע"ש דשיל"מ הואיל ויכול להעלותו לירושלים משום דיש טורח בדבר והביא ראי' מהא דאמרינן בע"ז ע"ג דטבל במשהו משום כהיתירו כך איסורו ות"ל משום דשיל"מ אלא משום דיש טורח בדבר כמ"ש שם ל"ת דשיל"מ וריטב"א דחה דלהכי נקט טעם דכהיתירו כך איסורו כי היכי דתיתי אפי' כרבנן דר"ש בשביעית פ"ז מ"ז וס"ל דשיל"מ בטל עיי' נדרים נ"ח והקשו האחרונים הא רבנן דר"ש לחומרא פליגי וס"ל דבמ"ב אפילו בלא דשיל"מ נמי לא בטיל ור"ש ס"ל בעלמא בטל רק בדשיל"מ אינו בטל אבל בהא דדשיל"מ אינו בטל לא פליגי רבנן עלי' ולדברינו י"ל לפמ"ש רש"י ור"ן בנדרים דהא דאר"ש אף הם לא אמרו אלא לביעור שצריך לאכול התערובות קודם הביעור דכיון שאפשר לאוכלו הוי כדשיל"מ אבל לאכילת אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהי אסורי' תערובתן לא שרי באכילה בין במינן בין שלא במינן בנו"ט ע"ש ולכאורה ק' לשיטות הסוברים בסי' ק"ב דחמץ בפסח לא מקרי דשיל"מ משום דחוזר לאיסורו לשנה הבאה כ"ש שביעית קודם הביעור דלא מקרי דשיל"מ דהרי משעה שיאסר אחר הביעור לא יהי' לו שוב היתר לעולם. לכן נר' דשיטות הפוסקים דחמץ לא מקרי דש דשיל"מ היינו משום דס"ל דטעם דשיל"מ הוא מצד היתר בהיתר כר"ן הנ"ל ואם חוזר לאיסורו לא מקרי היתר בהיתר ובאמת מהאי טעמא גם שביעית לא מקרי דשיל"מ אך ר"ש ס"ל דשביעית מקרי דשיל"מ מטעמו של רש"י דעד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר ולכן ס"ל לרבנן דר"ש דשביעית ל"ה דשיל"מ אף שיוכל לאכלו קודם ביעור בהיתר משום דלא ס"ל ה"ט דעד שתאכלנה כמו שאמרו והלא שביעית אין לה מתירין ור"ש דלא ס"ל כטעם הר"ן דהרי ס"ל מב"מ לא בטיל ואם כן עולי' שפיר מבטלי' זא"ז ואם כן גם היתר בהיתר בטל כמבואר ר"ן נדרים נ"ב ושפיר כתב הריטב"א דרבנן דר"ש ל"ל דשיל"מ דהרי ע"כ ל"ל לא כטעם רש"י דאם כן אמאי ס"ל דשביעית לא הוי דשיל"מ ולא כטעם הר"ן דהא ס"ל מב"מ לא בטל וא"ש

אבל הרמב"ן במלחמות בפסחים ל' כתב על דברי הרי"ף דפסק חמץ בזמנו בין במינו בין בשא"מ במשהו דטעמי' משום דהוי דשיל"מ אחר הפסח וגזר בזמנו בשא"מ אטו מינו כרב אע"ג דקניס ר"ש לא קנס להקל עליו ור"י דאמר שם כ"ט דאפי' בזמנו במינו בנו"ט ס"ל דשיל"מ בטל כרבנן דריש נדרים נ"ח ע"א וכן בע"ז ע"ג אר"ש דטבל במשהו משום כהיתירו כך איסורו ולא אמר משום דשיל"מ אע"כ ר"י ל"ל האי דדשיל"מ ע"ש וגם ע"ז קשה קושי' הנ"ל שהקשו על הריטב"א מיהו בזה י"ל כנ"ל אבל הא קשי' דבביצה ד' משני ר"א לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל והתם לתרץ דר' יוחנן קאי עיי' תו"מ פ' וישב. ונ"ל דס"ל לרמב"ן דבדשיל"מ יש ב' טעמים הנ"ל ובחמץ וודאי ל"ש טעם רש"י עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר כיון דאינו יכול לאכלה בהיתר דהא קניס ר"ש ואי שלא קניס להקל מ"מ ל"ש שיכול לאכלה בהיתר אלא דס"ל לרמב"ן דמ"מ אינו בטל משום טעם הר"ן דהוי היתר בהיתר מה"ת ואי דקניס ר"ש לא קניס להקל וע"ז כ' דר"י לא ס"ל ה"ט דלא יתבטל משום היתר בהיתר דס"ל כרבנן דר"ש בנדרי' דלית להו ה"ט דאל"כ לא הוי מקשי לר"ש והרי שביעית דאין לה מתירי' דהרי לר"ש דס"ל מב"מ בטיל וא"כ עולי' אין מבטלי' זא"ז שפיר הוי דשיל"מ כיון דקודם הביעור עדיין היתר הוא ואף דכשיאסר יאסר לעולם מ"מ עכשיו היתר הוא ובאמת גם חמץ הוי דשיל"מ אף שחוזר לאיסורו לשנה הבאה לדעת רמב"ן וזה דלא כמוש"ל אבל לעולם ס"ל לר"י דדשיל"מ אינו בטל מטעם עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר והא דס"ל לרבנן התם דשביעית לא הוי דשיל"מ משום עד שתאכלנה היינו משום דלמאי שיאסר לא יהא מותר לעולם ולמה שהותרה לא נאסר מעולם ועיי' יבמות פ"א. ולפ"ז שפיר משני ר"א אליבא דר"י משום דהוי דשיל"מ דהיכי דשייך עד שתאכלנה מודה רמב"ן דס"ל לר"י דש דשיל"מ וכ"ש דא"ש טפי למש"ל דהיינו דחדית ר' אשי דטעם דשיל"מ הוא משום עד שתאכלנה. אבל בטבל שפיר צריך לטעם דכהיתירו כך איסורו משום דשם ל"ש עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר ע"י שיפרוש תרומה דאם מפריש מיני' ובי' הרי מפסיד ההיתר ואם ממק"א ממנ"פ אם מפריש מטבל דאו' הרי מפריש מן החיוב על הפטור שהרי התערובות פטור מה"ת ואם יפריש מטבל דרבנן הרי מפריש מן הפטור על החיוב שהרי טבל שנתערב חייב מה"ת ואי משום דמה"ת בטל א"כ שוב אתה צריך לסמוך על הביטול ול"ש תאכלנה בהיתר בלי ביטול ודברי פי' הרא"ש שם בנדרי' שיכול לעשר עליו מעציץ שאינו נקוב צ"ע. והא דר"ש חשיב טבל דשיל"מ היינו מטעם דהוי היתר בהיתר ואזלי' בתר קודם הביטול דיכול להפריש עליו מיני' ובי' או ממק"א כמו"ש בפתח דברינו וא"כ קודם הביטול שפיר הוי דשיל"מ ולא בטל אבל ר"י דל"ל האי טעמא דהיתר בהיתר כנ"ל שפיר צ"ל משום כהיתירו כך איסורו

ומידי דברי האירו נגד עיני דבר' הרי"ף פג"ה שכתב אע"ג דקי"ל ריחא לאו מילתא מ"מ פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור למיכלא בכותחא חדא דלוי נמי לא שרי אלא בדיעבד ולא שרי לכתחילה וכיון דאפשר למיכלא בלא כותח הוי כלכתחילה ועוד דהוי דשיל"מ ע"ש בפנים והק' הר"ן א"כ איך מתירי' נ"ט בר נ"ט דהיתירא הא מצי למיכלא בהיתירא ע"ש ולפענ"ד נראה דס"ל להרי"ף דטעמא דדשיל"מ לא בטיל היינו משום. עד שתאכלנה באיסור וכו' הוי כמבטל איסור לכתחילה כמו"ש חוו"ד ומעתה נ"ל סברא ישרה דלא אמרי' דשיל"מ לא בטיל אלא היכי דמשכחת איסור לכתחילה כמו גבי ריח דודאי אסור לבשל חלב עם הצלי בתנור לכתחלה משום אין מבטלי' אי' לכתחילה דריחא משהו עבדי לי' ולהכי בפת שאפאה עם הצלי לשיטות הרי"ף דהוי דשיל"מ נמי אסור בכותחא דהוי כאלו נתן הכותחא עם הצלי בתנור לכתחלה דאסור אבל בנ"ט בנ"ט דהיתירא לא משכחת בי' איסור ביטול נ"ט בנ"ט לכתחילה שהרי אם יערב טעמים ראשוני' של בשר וחלב לא יהי' נ"ט בנ"ט דהיתר רק דאיסור וא"כ לא משכחת בי' איסור ביטול איסור לכתחילה וממילא גם בדשיל"מ שרי דל"ש לומר דהוי כמבטל לכתחילה כיון דלא משכחת לה מבטל לכתחילה ובלא"ה קושי' הר"ן תמוה בעיני דמי יימר בנ"ט בנ"ט עד שתאכלנה באיסור דילמא היתר גמור הוא ולא מטעם ביטול ולא מטעם ספק אתאי' עלה אלא דעל טעם קלוש כזה אינו חל שם איסור חדש לא מה"ת ולא מדרבנן] ואל תשיבני דא"כ הרי כבר כתב הרי"ף מקודם כיון דאפשר למיכלא בלא כותח הו' כלכתחילה דז"א דתחילה קאמר דאפי' לוי אוסר ריחא לכתחילה והדר קאמר דאפי' אם לוי מתיר גם לכתחלה מ"מ אנן דלא קי"ל כרב הוא רק משום דאיהו לשיטתו דמב"מ לא בטל ואנן קי"ל דבטל חד בתרי אבל בהאי מיהו קי"ל כוותי' דריחא משהו עבדי לי' וממילא אסור לכתחילה משום אין מבטלי'