בית שערים אורח חיים רע

מחשבתו במעשה משא"כ באופה מיו"ט לחול נתקיימה מחשבתו בשב וא"ת. ולפ"ז ה"נ במיחם חמין לרגליו אפי' ראוי' לשתי' דהפי' שבאמת ירחץ רגליו בהם אח"כ ל"ש הואיל כיון שמחשבתו הי' לאי' לרחוץ רגליו וגם מקיים מחשבתו במעשה שרוחץ רגליו וע"כ אין היתר רק מטעם מתוך והק' תוס' שפיר הא ב"ש ל"ל מתוך ואפי' בלי דברי תוס' הנ"ל יש לחלק כאן כך. ומאפס הפנאי אקצר וכ"ט מאתו לא יבצר. כנפשו היפה ונפש ידידו מחו' הדוש"ת באהבה

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רס"א

שיל"ת ב' אויפאלו אור ליום ד' ויחי תר"ן לפ"ק

שלומים מרובים. כטל וכרבובים. לתלמידי אהובי הרבני

המופלג. בחריפות ובקיאות. גמר וסבר. מלוא דבר. כמו"ה שלמה גראסמאן נרו יאיר. כאור בהיר

נועם מכתבך מריש ירחא דלא הגיעני בזמנו אך יש לי כעת טרדות רבות ולולי שמעתי כי אתה מתרעם שכתבת לי פעם ולא השיבותיך לא הייתי משיב עתה אך למען תניח דעתך לקחתי מעט פנאי לשום עין על דבריך להשיב אך בקצרה

ומה שתמהת על הר"ן בנדרים נ"ב דכ' להוכיח ממתני' דשם דקתני שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנו"ט אסור ומשמע הא אין בו בנו"ט מותר ואמאי הא נדרים דשיל"מ הוא משום דמצוה לא לאיתשולי עלה ודשיל"מ אפי' באלף לא בטיל אעכ"ח דל"ש דשיל"מ אלא במינו ומתני' בנתערב בשא"מ ול"ש דשיל"מ והקשית כיון דנתבטל מה מצוה איכא לאיתשולי עלה. ולפענ"ד נראה דיותר קשה הא כיון דנתבטל א"י לאיתשולי עלה דהא הוי כאכלה כולה דאין נשאלי' עלי' כדאמרי' פ"ג דשבועות ואם תאמר דמיירי באומר בשר זה עלי ולא נתערב כולו רק מקצתו דשפיר יכול לישאל על אותו שלא נתערב וממילא הותר גם אותו שנתערב א"כ מצוה נמי איכא למיתשל על אותו שהוא בעין עדיין ושפיר הוי דשיל"מ ולק"מ

אבל האמת הוא לפמ"ש במק"א ליישב דעת תה"ד שברמ"א או"ח תרע"ג שכ' דנ"ח שנתערב ברוב אינו בטל משום דהוי דבר שבמנין אע"ג דמוכרי' נרות במשקל מ"מ הני נרות דמצות נ"ח הוי דבר שבמנין והביא ראי' מתוס' חולין ק' שכתבו דחתיכת חטאת טמאה שנתערבה בק' טהורות בטילה ולא מקרי חהר"ל הואיל ואינם ראוי' אלא לכהנים ורגילי' לאכול זע"ז בלא החזקת טובה ואע"ג דחתיכה כזו בעלמא ראיי' להתכבד מ"מ כיון דגבי קדשים אינה רל"ה בטילה אף דהוא לקולא מכש"כ לחומרא דאמרי' אף דבעלמא נרות אינם דבר שבמנין מ"מ כיון דלענין נ"ח הוי דבר שבמנין אינו בטל וטו"ז שם תמה עליו הא כתבו תוס' שם בחטאת שנתערב בחולין דאינו בטל משום דלאחר שנתבטל יהי' ראוי' להתכבד וא"כ ה"נ בנ"ח כיון דאחר הביטול לא יהי' דבר שבמנין דהא נרות של חול אינם דבר שבמנין נימא דבטל ע"ש ואמינא דלק"מ דהתם כתבו תוס' שפיר דאינו בטל משום דאי נימא דבטל יהי' ראוי' להתכבד ואינו בטל ואף דאי נימא דאינו בטל אינה ראוי' להתכבד ראוי' להיות בטל מ"מ כיון דאיכא למימר הכ' ואיכא למימר הכי אזלי' לחומרא ומכש"כ דהביטול סותר עצמו שעושה אותו רל"ה ואינו בטל אבל בנ"ח אמרי' כיון דקודם הביטול הוי דבר שבמנין אינו בטל וכיון שאינו בטל ממילא נשאר דבר שבמנין ובדין אינו בטל ושוב ראיתי כן בחת"ס. ומעתה גם כאן לענין דשיל"מ. אני אומר שאנו דנין איך הוא קודם הביטול והלא קודם הביטול הוא דש דשיל"מ דמצוה לאיתשולי עלה ויכול לאיתשל עלה וממילא אינו בטל וכיון שאינו בטל הרי מצוה לאיתשולי עלה ויכול לאיתשולי עלה ונשאר דשיל"מ ובדין אינו בטל ומכש"כ לדעת הר"ן שם דהא דדשיל"מ אינו בטל היינו משום דהוי כהיתר בהיתר ודאי שייך ה"ט כיון דקודם שנתערב מצוה לאיתשולי עלה הוי כנתערב היתר בהיתר דאינו בטל וכיון דאינו בטל עדיין מצוה למיתשל עלה והוי היתר בהיתר ואין בו דין ביטול והק' ר"ן שפיר והוכיח דמבשא"מ ל"ש דשיל"מ

וממילא מ"ש ליישב בזה דעת הרמב"ם פט"ו ממ"א שכ' יראה לי שאפי' דשיל"מ אם נתערב באינו מינו בטל והראב"ד השיג על זה ממשנה שלימה וכונתו על משנה נדרים הנ"ל כדיוקא של הר"ן וכמו"ש כ"ע ואמרת לפי דבריך א"ש דממתני' לא מוכח מידי כקושיתך לאמת וכיון שקושיתך ליתא שפיר הק' הראב"ד. אבל לפענ"ד נראה ביישוב דברי הרמב"ם דזה פשוט דמה דאמרי' דדשיל"מ הוא רק במינו ולא בשא"מ דאזלי' בזה בתר שמא דקי"ל כרבא בפ' בתרא דע"ז דאזלי' בתר שמא ולא בתר טעמא ועיין רמ"א סי' צ"ח ואריכות ש"ך שם ולפ"ז ממתני' דנדרים הו"א דמיירי במבשא"מ דאינו שווה בטעמא ולהכי ל"ש בי' דשיל"מ דהוי כנאבד מן העולם וכמו"ש ראשוני' דמה"ט ל"ש בבב"ח היתר בהיתר לא בטל ועיין בש"ך יו"ד ס' רצ"ב אבל בשווה בטעמא דלא הו' כנאבד מן העולם רק אדרבה אחד מחזיק חבירו כמו"ש ראשונים ופנ"י אלא דאינו שווה בשמא הו"א דשייך דשיל"מ ולהכי כ' הרמב"ם יראה לי דאפי' נתערב באינו מינו בשמא נמי בטל

ומ"ש ליישב קושי' פלתי סי' ק"ב אהא דפריך ביצה ג' אלא לר' יוסף ור' יצחק וכו' סד"ר הוא וכל סי"ר לקולא איך לא ידע המקשן המשנה דלקמן כ"ד דספק מוכן אסור אף דהוי רק דרבנן ועוד אמאי לא פריך אסיפא ואם נתערבה באלף כולן אסורות אמאי אינו בטל כיון דהוי דשיל"מ דהא אכתי לא ידע מזה אבל משום סד"ר לא קשה דהא איקבע איסורא אלא משום דהא בהא תלי' דאי דשיל"מ אינו בטל גם סד"ר לחומרא כמו"ש מ"מ פ"א מיו"ט ה"ב. וגם קושי תו"ס אמאי ל"פ גם לר"נ דס"ל איסור ביצה שנולדה ביו"ט משום מוקצה. טבא חדא פלפלא חריפתא אך היסוד אשר בנית עליו למ"ש הש"ך ביו"ד סי' צ"ב סק"ח דהיכי דליכא איסור ברור מבטלי' איסור לכתחלה א"כ בס' איסור דאורייתא אין מבטלי' משום דיש כאן ודאי ספק איסור אבל בס' דרבנן אף דאסור משום דשיל"מ מ"מ מבטלי' לכתחלה דאין כאן איסור ברור לא נ"ל דש"ך לא כתב רק אם הספק הוא אם יש כאן כלל דבר האוסר שאנו מבטלי' וא"כ יש ספק אם הוא מבטל איסור וכיון דאין מבטלי' איסור דרבנן ספיקו לקולא אבל אם יש כאן ודאי דבר שאסור בעיני' ורק משום ביטול אנו רוצים להתיר וא"כ ודאי אנו מבטלי' איסור כיון דבעיני' אסור בזה מודה הש"ך אפי' בס' איסור דרבנן דאסור בעיני' משום דשיל"מ דאין מבטלי' לכתחלה ועיין נוב"י קמא יו"ד כ"ו ד"ה עכ"פ ועיין ש"ך סי' קט"ו סקכ"ח ואי משום דהוי תרי דרבנן משום חומרא דדשיל"מ היינו דברי הפלתי

ומה שנ"ל ביישוב קושי' ראשונה הוא פשוט לפמ"ש הרב המגיד פ"ב מיו"ט ה"ו בשם הרשב"א שכיון שמוקצה ונולד מדבריהם הולכין בספיקן להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק כיצור ביו"ט ספק ניצוד בעיו"ט אבל שאר ספיקות מותרי' והוא הק' עליו וחולק ע"ז ע"ש ועכ"פ י"ל דהמקשן ס"ל כשיטת רשב"א ושפיר ידע המשנה דלקמן כ"ד אלא דהתם בספק ניצוד ביו"ט או מעיו"ט מיירי ולהכי ספיקא אסורה משום שקרוב ליגע בשל תורה אבל בביצה ס' נולדה ביו"ט ס' בעיו"ט שפיר פריך דס"ל סד"ר לקולא

ועוד נ"ל עפמ"ש המרדכי רפ"ג דביצה דספק תחומי' דרבנן להקל ואע"ג דדשיל"מ הוא לא דמי לביצה דהתם כי מוקמת לה אחזקתה הרי לא נולדה וכן בספק צדה חזקתה שלא ניצוד משא"כ בספק תחומי' ע"ש וכבר כתב ט"ז יו"ד שצ"ז דהא דאזלי' בתר חזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא היינו דוקא במקום דאין החזקה דמעיקרא עומד להשתנות בודאי אבל היכי דעומד להשתנות בודאי אזלי' בתר חזקה דהשתא ואמרי' מדהשתא אישתני מעיקרא נמי אישתני ע"ש באריכות ולפ"ז ס"ל למקשן דשאני בהאי דביצה כ"ד דספק מוכן אסור משום דמוקמי' אחזקתה שלא ניצוד מעיו"ט ואף דהשתא ניצוד חזקה דמעיקרא עדיף דהא הני דגי' שניצוד לא הוי קיימי להיות ניצודי' ודאי אבל בביצה דעומד ודאי להיות נולד א"כ אדרבה אזלי' בתר חזקה דהשתא מדהשתא נולד מעיקרא נמי נולד מעיו"ט ושפי' פריך נימא סד"ר לקולא

ועוד נ"ל דלכאורה יש להקשות אהא דקאמר לרבה דאמר משום הכנה הוי סד"א הא פירש"י בדף ב' משום דסעודות שבת ויו"ט אחשבי' רחמנא דבעי הזמנה א"כ נראה דדוקא באכילה אסור מה"ת לרבה ולא בטלטול ועיין שמק"ב ריש ביצה בשם רש"י דל"ש מוקצה מה"ת אלא בדבר הראוי לאכילה אלא דאפי' נימא דשייך מה"ת אפי' בדבר שאינו ראוי לאכילה מ"מ אינו מה"ת אלא באכילה והנאה ולא בטלטול ועיין מג"א סי' תקפ"ו סקכ"ד וא"כ בהאי ברייתא דמיירי לענין טלטול איך קאמר דהוי ספק דאורייתא. וצ"ל כיון דיש לדון גם לענין אכילה ולענין זה הוי סדא"ו ולחומרא ממילא גם לענין טלטול אזלינן לחומרא ועיין במג"א סי' קפ"ד סק"ז ובזה מדויק לשון הגמ' דקאמר הוי ס' דאו' וכל ס' דאו' לחומרא דהוא שפת יתר דהי' די לומר הו"ל סד"א ולחומרא ולהנ"ל ה"פ הוי סדא"ו פי' יש כאן גם ספק תורה לענין אכילה ואף דלענין טלטול הוי רק דרבנן מ"מ כיון וכל סדא"ו לחומרא ומחזקי' שנולדה ביו"ט א"כ גם לענין טלטול אזלי' לחומרא. אלא דהא תקשי למאי דמסיק דמשו"ה ספיקא לחומרא משום דהוי דשיל"מ הא לענין טלטול מיירי וכבר כ' צל"ח בפסחים וביצה דלענין טלטול ל"ש דשיל"מ משום דיכול לטלטלה היום ומחר ע"ש וצ"ל נמי כיון דלענין אכילה אזלי' בספיקא לחומרא דהא לענין אכילה הוי דשיל"מ ממילא לענין טלטול נמי אזלינן לחומרא. אך אי אמרי' דטעם דשיל"מ אינו בטל הוא משום דהוי כמבטל אי' לכתחלה א"כ הא דסד"ר אסור בדשיל"מ היינו נמי משום דדמי לספק דרבנן בידים דאסור כמו"ש פר"ח סי' ק"י א"כ יש לחלק דבשלמא אי אסרי' אכילה משום סד"א לחומרא אז מחזקי' שנולדה ביו"ט לכן גם טלטול דרבנן אסור דאל"כ הוי תרתי דסתרי אבל אי אסרינן אכילה משום דשיל"מ דהוי כעושה סד"ר בידים א"כ אין אנו מחזקי' הספק לחומרא שנולדה ביו"ט רק שאין להכניס עצמו לכתחילה בספק וא"כ לענין טלטול של היום שכבר הוא בספק והוי כדיעבד הי' לנו להתיר. וצ"ל דס"ל דהא דדשיל"מ אינו מכח גזירה דאין מבטלי' אי' לכתחלה ואין עושי' איסור דרבנן בידים אלא הוא