בית שערים אורח חיים כז

שאינו בקשירת וכתיבת תפילין אינו בכתיבת ס"ת וזה ישנו בכתיבת תפילין בצרעה אבל א"א דמי שאינו במצות כתיבת ס"ת פסול לכתוב נ"ל דלק"מ דגר שחזר לסורו מחמת יראה כיון שעכ"פ אינו במ"ע של ונקדשתי ובל"ת דלא תחללו ואינו בלימוד וקיום שני מצות אלו נמי אינו במצות כתיבת ס"ת כלל דס"ת שחסר אות אחת פסולה ועיין מנחות ל' ע"א וגיטין ס' תורה חתומה נתנה וביו"ד סי' רפ"ג ס"ב וס"ג וא"כ פסול לכתוב גם לאחרים ועיי' בש"ך סי' רפ"א ובחת"ס יו"ד סי' רע"א ובס' ישועות יעקב להגאון מלבוב או"ח סי' ל"ט סק"ד ודו"ק בכ"ז

והנה במנחות מ"ב שם א"ל ר' מרדכי לרב אשי אתון הכי מתניתו לה וכו' וברש"י משו"ה קשי' לכו לעיל דרב אדרב וא"כ רב אשי ג"כ קשי' לי' דרב אדרב וס"ל כר"ח ולדידי' שפיר י"ל דהא דהני פסילי לכתוב ס"ת אינו תלוי באם ישנם בקשירת תפילין רק בישנו במצות כתיבת ס"ת וא"כ גר שחזר לסורו מחמת יראה מקרי אינו בקשירה ופסול לכתיבת ס"ת למ"ד דבעי' ישנו בקשירה ועכ"ח רשב"ג דמכשיר לא ס"ל דרשא דוקשרתם וכתבתם וא"כ רב אשי לשיטתו שפיר משני בגר שחזר לסורו מחמת יראה אבל למאי דקיימ"ל כר"נ א"כ עכ"ח פסול כתיבת ס"ת תלוי באם ישנו בקשירת וכתיבת תפילין כמש"ל א"כ גר שחזר לסורו מחמה יראה שפיר הוי בר קשירה כקושי' בני יונה ושפיר פסק המחבר דכשר לכתוב ס"ת

אמנם דעת ר"ת שבתוס' ד"ה כל דבאמת ילפי' מתפילין גם בעלמא דמי שאינו בתורת אותו דבר פסול לעשות הכשר מצוה ולהכי אשה פסולה לעשיית ציצית, ובתוס' הקשו א"כ ל"ל קרא במנחות מ"ב דעשיית ציצית פסול בנכרי מדכתי' בנ"י ועשו ולא הנכרים ת"ל דפסול משום שאינו בלבישה כמו אשה, ונ"ל ליישב למ"ש ביו"ד ססי' ב' דישראל ונכרי אוחזין בסכין א' ושוחטי' פסולה והש"ך בסק"ל הביא בשם א"ז והג"א ותוספתא ויש"ש סי' ז' דמכשירי' וכתב ול"ד לסי' ה' בשנים אוחזין בסכין א' לשם דבר פסול דפסול דהתם אין הפסול בשוחט לשם דבר פסול משום דהוי כאלו שחטה קוף או נשחט ממילא בלי כח גברא כמו נפל סכין ושחט בסי' ג' או בסביבה שני' ס"ז רק דמחשבת השוחט פוסל וא"כ אף דא' שחט לשם דבר כשר מ"מ כיון דגם הב' שחט מחשבתו פוסל אבל נכרי דאינו פוסל רק משום שאינו בר זביחה ומעשה שלו הוי רק מעשה קוף וכאלו נשחט ממילא וא"כ כשיש א' בר זביחה דל מעשה שלו אכתי איכא כח גברא ששחט לכן כשר ועיי' בטו"ז סי' ד' סק"ד זהו ביאור דבריו לענ"ד ומבואר מזה דמי שאינו בתורת אותו דבר דפסול היינו משום דדייני' לי' כאילו נעשה ממילא, ולפי"ז בדבר דאפי' נעשה ממילא כשר גם אם נעשה ע"י מי שאינו בתורת אותו דבר כשר, ומעתה אני אומר דס"ל לר"ת דודאי ילפינן מתפילין דכתיב בתו וקשרתם וכתבתם דמי שאינו בקשירה אינו בכתיבה והוי כאילו נכתב ממילא ופסול ה"נ בעלמא מי שאינו בתורת או"ד אם עושה הכשר מצוה הוי כאילו נעשה ממילא אלא דמ"מ צריך קרא לפסול נכרי בעשיית ציצית דאל"ה הו"א דאפי' נעשי' מאיליו או ע"י קוף כשר וממילא אינו מזיק מה שאינו בתורת או"ד אבל כיון דגלי קרא דנכרי פסול ומוכח דגם ע"י קוף או נעשה ממילא פסול שוב גם אשה פסול משום שאינה בתורת או"ד וילפי' מתפילין דמי שאינו בתורת או"ד הוי כנעשה ממילא ופסול ואף דדרשי' מנחות מ' תעשה ולא מן העשוי בפסול א"כ מוכח משם דנעשי' מאיליו פסול י"ל דאי לאו דגלי קרא דפסול בנכרי ל"ה דרשי' תעשה ולא מן העשוי ובאמת נעשה ממילא כשר רק כיון דגלי קרא בנכרי דרשי' נמי תעשה ולא מן העשוי ועיי"ש ובתוס' ד"ה והאמר ר"ז

ועוד נ"ל סברא ישרה עפ"י דברי המרדכי שהביא המג"א סי' י"ג סק"ח דמשו"ה אם נפסק אחת מן הציצית ומתבייש לישב בלא ציצית יוכל ללבשו בלא ברכה בשבת ולא בחול ואע"ג דציצית מ"ע דאורייתא ולא דחיי' מפני כ"ה בקו"ע מ"מ שרי דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית אלא מ"ע להטיל בו ציצית אחר הלבישה וכיון שא"י להטיל בו ציצית בשבת אינו עובר רק עכ"פ אי' דרבנן יש ושרי מפני כבוד הבריות עיי"ש ובתוס' יבמות צ' ע"ב ד"ה כולהו, ולפ"ז נ"ל דל"ש לומר מי שאינו בתורת או"ד פסול בהכשר אותו מצוה אלא בתפילין ומזוזה וס"ת וכדומה שהוא חיוב מוטל אקרקפתא דגברא לחזר אחריהם ולקיים מצוה זו וא"כ מ' שהוא בתורת או"ד הוא בשעת הכשר מצוה ג"כ אינש אמרינא ממי שאינו בתורת או"ד לפי שהוא בר חיובא והחיוב קשור בו וזה אינו בר חיובא אבל בציצית שאין כאן חיוב רק אחר הלבישה וגם אינו מחויב ללבוש בגד בת ד' כנפות א"כ גם מי שהוא בתורת או"ד אינו בר חיובא בשעת עשיית הציצית לפי שאין החיוב קשור בגברא, ומי שהוא בתורת או"ד אינו אינש אחרינא ממי שאינו בתורת או"ד (ועיי' בר"ן רפ"ג דשבועות שכ' דבשבועה ל"ש התפסה אפי' גברא בגברא לפי שאין שם תואר חל עליו כדי שיוכל חבירו להתפיס בו ולומר אני כמוך וכו' עיי"ש) ולפיכך א"א למילף מתפילין דמי שאינו בתורת או"ד יפסל לעשיית ציצית ולהכי צריך קרא בנכרי דגם בציצית פסול מי שאינו בתורת או"ד אבל כיון דאיכא קרא בנכרי דגם בציצית שייך ישנו בתורת או"ד שוב ילפי' מתפילין דגם אשה פסולה מה"ט ועיי' בישועות יעקב סי' י"ד והמבין יבין החילוק שיש בין דבריו לדברינו וא"ש

ובאופן אחר נלע"ד ליישב קושי' כתר כהונה שהבאנו, בהקדם ליישב דברי רבינו הגדול מהרש"א ז"ל שהקשה למסקנא איך מוקי ברייתא דקורין בו כרשב"ג הא רשב"ג לא התיר רק בגר שחזר לסורו דמעבד וכותב לשמה אבל לא בגוי דאינו כותב לשמה ומשמע דהני ג' ברייתות בגוי ממש מיירי ותי' דלרשב"ג נמי בגוי דידעי' לי' שכותב לשמה קורין וכו' והקשה בפנ"י חדא הא נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ועוד דא"כ מאי דוחקא לאוקמא הא דרשב"ג בגר וכו' לוקמי בגוי כפשטא דלישנא דקתני מעשה בנכרי וכגון דידעי' בי' שכותב לשמה ולפענ"ד נראת דהנה בגיטין דף כ"ג פרש"י נכרי אדעתא דנפשי' עביד דהא גדול הוא ויש בו דעת ואעפ"י שזה אומר לו כן שמא הוא גמר בלבו לשם אחר אבל קטן אין בו דעת אלא למה שזה מצווהו עכ"ל ולפ"ז נ"ל דבר חדש דבגוי קטן באמת כשר דהא אין בו דעת אלא למה שזה מצווהו ועושה לשמה ושפיר משכחת דקורין בו בכתבו נכרי קטן דידעי' בי' שכתב לשמה בישראל עע"ג אבל מעשה דרשב"ג שהי' כותב ספרים ומשמע שזה הי' אומנתו לכתוב ספרים ולמוכרן קשה לומר שהי' גוי קטן ותמיד ישראל עע"ג ומזהירו לקדש השם לכן מוקי לי' בגר וכו' וא"ש

ועוד נ"ל דלכאורה קשה למ"ש מהרע"ב רפ"ק דפסחי' ותוס' יו"ט שם ד"ה בודקין שכתב דכמו שביטול בעלמא דהיינו בלב שיחשוב בלבו כאלו הוא עפר סגי בכך אעפ"י שלא הוציא בשפתיו כלום ה"נ במחשבה בעלמא חוזר מביטולו וזוכה בה דמחשבה מבטלת מחשבה משמע מדבריהם דוקא מחשבה מבטלת מחשבה אבל לא אתי מחשבה ומבטל דיבור ומ"מ ל"ק יבטל בדיבור ולא אתי מחשבה ומבטל דיבור דכיון דביטול ישנו במחשבה גם אם מבטל בדיבור הוי רק כמחשבה וכמו"ש הרא"ה בס' החינוך שמ"ה ושמ"ו דכל לאו שאפשר בלא מעשה אפילו עובר במעשה הוי לאשב"מ עיי' מל"מ פ"ד ממלוה ולוה ח"ו ועיי' סנהדרי' דס"ה שאני מגדף הואיל וישנו בלב וחי' הר"ן שם ובס' אמרי בינה להגאון ר"מ א"ש ר"ה דף כ"ח ולפי"ז קשה למ"ש תוס' ע"ז דף כ"ז דצריך שיפרש בפה דוקא שכותב הגט לשמה עיי"ש א"כ מה בכך דנכרי אדעתא דנפשי' עביד ושמא גמר בלבו לשם אחר כפרש"י שזכרנו הא כיון שפי' הנכרי שכותב לשם פלוני לגרש אשתו פלוני' לא אתי מחשבה ומבטל דיבור: אמנם למ"ש תוס' בשבועות כ"ה ד"ה גמר דוקא היכי דדברי' שבלב סותרי' ומכחישי' הדיבור אז אינם דברי' אבל אם אינם מכחישי' אז הרי דברים א"ש דאם הנכרי גמר בלבו לשם אחר ששמו כשמו ושמה כשמה לשם גירושין אין מה שבלב מכחיש למה שפיו מדבר ושפיר מהני מחשבתו והוי שלא לשמח ופסול ומדויק בזה פרש"י דנקט שמא גמר בלבו לשם אחר ולא נקט שלא לשם גירושי' דזה סותר למה שבפה שאמר לשם גירושין ולא אתי מחשבה ומבטל דיבור, ולפי"ז בס"ת שצריך שיפרש בפה שכותב לשם קדושת ס"ת כמ"ש תוס' ע"ז שם ועיי' ביו"ד רסי' רע"ד ומכ"ש בקדושת השם שצריך שיקדש בפה מלא ועיי' סי' רע"ו ס"ב אפי' חושב בלבו אח"כ שלא לשמה לא אתי מחשבה ומבטל דיבור כיון שמכחיש וסותר לדיבורו ושפיר משכחת שיודע ישראל שכותב לשמה משא"כ במעשה דרשב"ג א"א לומר שהי' ישראל עע"ג תמיד ושומע שאמר בפיו שמקדש כל שם וכותב לשם קדושת ס"ת וכמש"ל ומשו"ה מוקי לה בגר וא"ש

ויותר נ"ל בכונת מהרש"א דבר חדש למ"ש הרמב"ם פי"ד מא"ב ה"ז דגר תושב היינו עכו"ם שקיבל שלא יעבוד ע"ז עם שאר המצות שנצטוו ב"נ ולא על ולא טבל וכו' ומש"כ שם בה"ח דאין מקבלי' גר תושב אלא בזמן שיובל נוהג עיי' בהשגות א"א שם דזה דוקא לענין דבזמן שאין יובל מותר לדור גם בתוך העיר וגם אין מצווין להחיותו ועיי' בכ"מ פ"י מעכו"ם ה"ו דלרמב"ם נמי דוקא אין ב"ד מקבלין אותו אבל אם הוא מעצמו קיבל עליו ז' מצוות אין מונעי' אותו מישיבת הארץ ע"ש ועיין רמב"ן בחומש פ' בראשית בפ' האשה אשר נתת עמדי שכ' והנה מכאן נוכל ללמוד עונש למחטיאי אדם בדבר כאשר למדונו רבותינו בפסוק לפ"ע ל"ת מכשול ע"ש מבואר בב"נ שייך לפ"ע והא דלא חשבינהו בהדי ז' מצות משום דהוא ענף ופרט מן המצוה בכל הז' מצוות שלא לחטוא ושלא יחטיא אחרים עיי' סנהדרין נ"ט ורמב"ן פ' מטות בפסוק ונשא את עוונה ולפ"ז בגר תושב שכותב ס"ת ומכרה לישראל ואומר שכ' לשמה כשר לרשב"ג דלא בעי בר קשירה ועל לשמה נאמן כיון שקיבל עליו ז' מצות ובכללן שלא להחטיא אחרים ואם אינו לשמה הוא מכשיל את ישראל וזה אינו עושה ואף שהוא אינו באיסור זה מ"מ שייך בי' לפ"ע ודלא כאמונת שמואל סי' י"ד שהביא בפ"ת סי' ס"ב וכבר השיגו עליו מסוגי' דב"מ דף יו"ד ע"ב וכן נראה מדברי מל"מ פ"א מתפילין שתמה על המרדכי שהביא ב"י סי' רפ"א שכ' דגר דקתני במס' סופרים היינו גר תושב והקשה מל"מ א"כ ת"ל דלאו בר קשירה ולא קשה לי' ת"ל שאינו לשעה ש"מ דגר תושב נאמן על לשמה: