בית שערים אורח חיים רסו

ביו"ט דשרי משום מתוך כקושי' הנ"ל לכן תי' רש"י ויו"ט נמי שבתות איקרי וגלי קרא בהדי' דאין בנין ביהמ"ק ביו"ט

וגם לפמ"ש ש"מ ביצה י"ב שהק' א"כ דלמאן דס"ל מתוך הותר כל דבר ואעפ"י שאין בו צורך כלל לכם ולא לנכרי' דאמר רחמנא היכי משכחת לה ותי' דאעפ"י שהתירה תורה שלא לצורך כלל אפ"ה אסרה לצורך נכרי' וא"צ לתת טעם בדבר הואיל וגלי בי' קרא וגזה"כ הוא ומה"ט אסר מאן דאי"ל הואיל ע"ש ועיין פסחים מ"ז ועיין שעה"מ פ"א מיו"ט ד"ה ואולם א"כ ה"נ בבנין ביהמ"ק דדרשי' לכם ולא לגבוה אסור עכ"פ בעשה אף דשייך מתוך ועיין תוס' ביצה י"ב ד"ה השוחט. ומ"ש דדוקא קרבנות שהם אכילת מזבח מקרי לגבוה ולא בנין ביהמ"ק דהוי רק מצוה בעלמא כמו שריפת קדשי'. איברא ודאי לגבוה מקרי ומקרא מלא הוא ועשו לי מקדש וכו'

ומ"ש כיון דעדיין לא נתקדש בכל אלו דחשיב בסוגי' דשבועות שם ואכתי אינו של גבוה. ז"א ולא מיבעי' לדעת נוב"י קמא או"ח סי' כ"ט דאפי' בהמה של נכרי' מותר לשחוט לצורך ישראל שצריך לבשר דאין הפי' לכם משלכם אלא לצורככם ע"ש וא"כ ה"נ להיפך ולא לגבוה אפי' אינו של גבוה אלא שהיא לצורך גבוה נמי והרי בנין ביהמ"ק גם קודם שנתקדש ואינו של גבוה עכ"פ הוא לצורך גבוה אלא אפי' לדעת שב יעקב הובא בתשו' א"מ סי' ב' דאם הבהמה של נכרי' אסור לשחוט ביו"ט אפי' לצורך ישראל ולפ"ז י"ל ה"נ להיפך אם בשעת בנין אכתי אינו של גבוה אין אי' משום לכם ולא לגבוה מ"מ אטו ביהמ"ק קודם שנתקדש בכל אלו אינו נקרא של גבוה והרי אפי' חמץ של הקדש נקרא של גבוה בפסחים כ"ט אלא כל זמן שלא נתקדש בכל אלו אינו קדוש קדוה"ג להתחייב עליו משום ביאת מקדש בטומאה כמבואר במשנה דשבועות י"ד אבל של גבוה מקרי משעה שהקדישו אף דהוי רק קדושת דמים ושפיר אסור משום לכם ולא לגבוה וא"ש ומחמת רוב טרדות אקצר. וכ"ט ממנו לא יבצר. כנפשו ונפש ידידו החותם בשלום וברכה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רנ"ט

שיל"ת ב' אויפאלו תרנ"א לפ"ק

אלקים יחנך בני יקירי וחביבי ויחנך למעלה. והיית סגולה הרב המאוה"ג חו"ב כמו"ה יצחק יעקב נ"י בלוהם עם נות ביתך כלתי הצנועה והחשובה תי' לאוי"ט עם בתך הילדה תי'

שמחתני במכתבך אשר הגיע לידי ביום ה' ובדברי תורה כתיב ענה והנני להשיב כיד ד' הטובה עלי

כתבת ליישב קושי' אמרי אש או"ח סימן מ"א אהא דאמרינן שבועות י"ד ע"ב נבני' ביו"ט ונקדשי' ביו"ט אין בנין מקדש דוחה יו"ט הא תוס' בשבת צ"ה ד"ה והרודה הקשו כיון דמותר לגבן ביו"ט מה"ת אפילו באפשר וכו' א"כ נפל ביתו ביו"ט יהא מותר לבערו ביו"ט דמתוך שהותר בנין לצורך דמגבן הו' משום בונה הותר נמ' שלא לצורך וכו' ותי' דאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול ע"ש וא"כ מה"ת אפשר לבנות ביהמ"ק ביו"ט ולקדשו שתי לחם ע"ש. וכתבת למ"ש מ"מ פ"ח משבת ה"ז דשיטת הרבה ראשונים דחכמים בשבת שם אכולהי פליגי וס"ל דמגבן אינו בונה ואינו אסור בשבת רק מדרבנן. ועיין במ"מ פ"י הי"ג ולפ"ז תקשי מה הק' תוס' דמותר בנין ביו"ט משום מתוך דהא לא משכחת בנין באו"נ כלל דהא מגבן אינו בונה וצ"ל דקושי' תוס' לר"א דס"ל מגבן חייב משום בונה ולפ"ז לדידן דקי"ל כחכמים ל"ש כלל בבנין מתוך שפיר קאמר בשבועות אין בנין מקדש דוחה יו"ט. ובהכי ניחא נמי מה שמקשי' על תוס' שבת הנ"ל מביצה ל"ב ע"ב דקאמר אלא מעתה בנה איצטבא ביו"ט דלא עביד אהלא ה"נ דשרי ומשני התם בנין קבע אסרה תורה וכו' אלמא דבנין ביו"ט מה"ת אסור (ויש לדחות דמיירי היכי דל"ש מתוך כגון דליכא אפי' צורך חיוב קצת דאסור מה"ת כמ"ש תוס' ביצה י"ב ד"ה ה"ג או בבונה סמוך לחשיכה כמ"ש תוס' שבת הנ"ל או דכונת הגמ' בנין קבע אסרה תורה בשבת ומדרבנן אסור ביו"ט אבל כ"ז דוחק] ולפמ"ש א"ש דלדידן דקי"ל כחכמים שפיר אסור מה"ת גם ביו"ט דל"ש כלל מתוך בבנין. ובזה א"ש בכתובות דף ז' דאר"פ משמי' דרבא ביו"ט שרי בשבת אסור א"ל מה דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך וכו' דילמא בשבת אסור משום דלפתח הוא צריך ואסור משום בונה כמ"ש רש"י שם ה' וביו"ט שרי משום מתוך שהותרה בנין לצורך אעכ"ח כנ"ל דבבנין ל"ש מתוך לדידן דקי"ל כחכמים דר"א

הנה מ"ש דקושי' התוס' לר"א לא נהירא לי דהא ר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש דל"ל מתוך אעכ"ח דתוס' ס"ל כשיטת ראשונים שהביא מ"מ שם דחכמים לא נחלקו אלא מהמכבד ואילוך אבל במגבן מודו דחייב בשבת משום בונה ואי"ל מתוך ולהכי נימא כל בנין מותר ביו"ט משום מתוך ואסקי' דבאמת אינו אסור ביו"ט רק מדרבנן ובזה נפל כל בנינך והדק"ל

ובתשובת אמרי אש שם תי' עפ"מ דאמרינן בשבת ע"ה דכל מידי דהוי גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש והמצדד את האבן פסק הרמב"ם בפ"י הח"י דחייב משום מכה בפטיש ועיין במ"מ שם הט"ז בשם ר"ח דמצדד האבן להשוותו לאחרי' חייב משום מכה בפטיש וזה פשוט דבמגבן ל"ש משום מכה בפטיש דל"ש בי' גמר מלאכה ואלו הי' שייך הי' הגמ' מפרש כן וא"כ מה הק' תוס' דלשרי בנין משום מתוך הא אכתי אסור משום מכה בפטיש דל"ש מתוך ועכ"ח קושי' תוס' בבנין היכא דליכא משום מכה בפטיש שאינו גמר מלאכה לישתרי אבל בנין מקדש הי' צריך גמר מלאכה דאפי' אמה כלי' עורב מעכב הקידוש שפיר אסור ביו"ט משום מכה בפטיש דל"ש בי' מתוך ובחת"ס או"ח סי' ק"ן תי' דבנין מקדש הי' בטיט וסיד וא"כ חייב משום ממרח ועושה כמה מלאכות דאורייתא ועיין שבת ע"ד ע"ב האי דעביד חביתא וכו' תנורא וכו' חלתא וכו' ובזה ל"ש מתוך דמלאכות אלו ל"ש במגבן ע"ש. ותיתי לי שתלי"ת בהשקפה ראשונה כוונתי מדעתי לדבריהם הקדושים. אמנם אחר התבוננת לאו מתרצתא היא דעיין בשו"ע או"ח סי' תק"א שכתב אבל מסיקין בכלים שלמים וכו' והק' מג"א סקי"ג הא קי"ל בסי' שי"ד דיש סתירה גמורה בכלים וא"כ איך רשאי להסיק בהם הא הו"ל סותר. ותי' כיון דסתירה והבערה באי' כאחד והבערה גופא אב מלאכה היא והותרה לצורך א"כ ה"ה סתירה שבהדה ונהי דאסור לבקע כלי לצורך או"נ היינו משום דמלאכה בפ"ע היא ע"ש ולפ"ז ה"נ כיון דבהדי שאר מלאכות עושה כא' גם מלאכת בונה שהוא אב מלאכה והותרה משום מתוך ה"ה שאר מלאכות שבהדה נמי הותרו והדק"ל אמאי אין בנין מקדש דוחה יו"ט

ומ"ש ליישב דעת הרמב"ם בפ"א ה"ב שפסק דבונה ביו"ט לוקה והרי פסק בפ"י משבת הי"ג דמגבן חייב משום בונה וא"כ נימא מתוך שהותרה בנין לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך שעמד עליו פנ"י ביצה י"ב וכתבת דדוקא אם האב הותר לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך אבל בונה לא משכחת באו"נ רק התולדה דהיינו מגבן לא אמרינן מתוך שהותרה התולדה לצורך או"נ הותר גם האב שלא לצורך. [ועיין בתשו' סי' רנ"ח ד"ה ולפענ"ד] . בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני כי סברא ישרה ונכונה היא. אלא דק"ל עלה מהא דפריך בריש בבא קמא ולר"א דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי אב ואמאי קרי לי' תולדה ועיין בתוס' ד"ה ולר"א לימא דא"ב הא דאם האב הוא באו"נ הותרה נמי ביו"ט שלא לצורך אבל אם התולדה הותרה לצורך או"נ לא הותר האב שלא לצורך. ולפמ"ש דר"א שמותי מתלמידי ב"ש כמ"ש תוס' נדה זי"ן ע"ב ד"ה שמותי בשם ירושלמי וא"כ ל"ל מתוך ניחא דלא מצי לשנויי הכי אבל הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה כתב שריב"ז קיבל מהלל ור"א הגדול קיבל מריב"ז נראה דלא הי' מתלמידי ב"ש ופי' ר"א שמותי כפירש"י בנדה שם שברכוהו בהזהב נ"ט א"כ א"א לומר דהרמב"ם ס"ל כסברתך דא"כ הו"ל לשנויי בב"ק שם כנ"ל [ע"ל סי' ט']

והנ"ל בזה דכבר כתב פ' בביצה י"ב ליישב דעת הרמב"ם דדוקא אותה מלאכה גופא דשייכא באו"נ מותר גם שלא לצורך או"נ כמו שחיטה ואפיי' אבל בנין נהי דמגבן מותר אפי' שלא לצורך או"נ משום דהאי מלאכת בונה גופא הותרה לצורך או"נ אבל שאר בנין דל"ש באו"נ כלל ל"ש לומר בו מתוך ע"ש ותלי"ת קיימתי מסברא דנפשאי אלא שהפנ"י הוכיח שם דהאי סברא ליתא ע"ש. ועדיין אני אומר סברא ישרה דיש תרי גווני בונה האחד אם מחבר חלקים קטנים אבן לאבן או תוקע עץ בעץ עד שנתאחד עיי' ברמב"ם פ"י משבת הי"ג ועיי' בס' מגן אבות במלאכת הבונה והשני אם עושה מחיצה או אוהל קבע ה"ז תולדות בונה וחייב ועיי' במג"א סי' שט"ו סק"ג והנה מגבן הוא ממין בנין הראשון שמחבר חלקים קטנים והי' לאחד אבל שיגבן כדי לעשות אוהל לא משכחת כלל באו"נ. ומעתה אני אומר דודאי כל מין בנין הראשון שמחבר חלקים קטנים מותר בכל מין בנין אפי' בדבר שאינו או"נ והוא שלא לצורך מתוך שהותרה לצורך או"נ במגבן אבל מין בנין השני שעושה אוהל קבע אפי' מדבר א' דלא הותרה במגבן ולא משכחת כלל באו"נ בזה ל"ש כלל מתוך, ולפ"ז בבנין ביהמ"ק דאיכא משום בונה ממון השני דעושה אוהל ומחיצה ובזה ל"ש מתוך שפיר קאמר בשבועות דאין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט וכן האי דכתובות שעושה פתח להכניס ולהוציא הוא ממין בנין השני דל"ש באו"נ ול"ש בי' מתוך ולהכי הוצרך לומר מתוך שהותרה חבורה לצורך וגם דברי הרמב"ם נכונים שכתב וכל העושה בא' מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה כיון שבנה וכו' היינו בבנין דלא משכחת לצורך אכילה כגון שעושה אוהל וע"ז סיים ואם עשה בעדים והתראה לוקה מה"ת

ובזה י"ל בסוגי' דביצה ל"ב שהבאת דאר"נ אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביו"ט ופריך מאין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדירה ומשני שאני התם משום דקעביד. אהלא ופריך אלא מעתה בנה איצטבא ביו"ט דלא עביד אהלא ה"נ דשרי א"ל התם בנין קבע אסרה תורה בנין עראי לא אסרה תורה וגזר רבנן על בנין עראי משום בנין קבע והכא משום כבודו לא גזרו בי' רבנן. ויש לדקדק לפי המובן הפשוט דלמה דמשני שאני התם דקעביד אהלא דהיכי דלא עביד אהלא אינו בונה כלל א"כ אפי' בנה איצטבא בשבת שרי ואמאי מדייק