בית שערים אורח חיים רסד

ולכן שרי. ומכ"ש דא"ש טפי למש"ל כיון שאינו משתמש באור המוציא רק מבעיר ממנו עצים אחרים הוי מכשירי מכשירי' אבל כשמוסיף עצים על האש ומבשל בהם הוי רק מכשירין ושרי. אלא דלפ"ז הי' אסור להדליק צינדהאצעל כדי להבעיר עצים אחרים דהוי רק מכשירי מכשירין וצ"ל משום דא"א מעיו"ט אפי' מכשירי מכשירין שרי. ועכ"פ הא דמותר להוסיף אש הוא משום דא"א מעיו"ט אבל להדליק בלאמפע רחוק משלהבת דאפשר בלא"ה שידליק אצל שלהבת אסור משום דמוליד אש חדש וכנ"ל וצ"ע

אלא דיש לחלק בסברא דשאני בנידון דמג"א שאין הריח החדש שניתוסף בא מכח הראשון לכן נקרא מוליד דבר חדש. אבל במוסיף עצים ואש דאש חדש בא מכח אש הראשון שהבעירו לכן לא נקרא מוליד דבר חדש ושרי וליתא למ"ש וזה ברור ואמת

אבל מ"ש דהוי רק מוסיף אש משום לבוד. נ"ל לחלק בכמה גווני חדא דלא אמרינן לבוד אלא במקום דצריך רק חיבור שכוניי אבל בהוספת אש בעי' בשעה שמוליד האש חיבור מזגיי שיהי' גוף א' עם האש הישן בשעה שמדליק ואז נקרא מוסיף ולא מוליד אבל ע"י לבוד ליכא חיבור מזגיי שיהי' כגוף א' ואסור. ושנית דל"ש לבוד אלא בדבר דבעי חיבור רק מצד דיני התורה ובזה הי' הל"מ דסגי בחיבור ע"י לבוד. אבל מה שצריך להיות מחובר בטבע ל"ש לבוד דאטו משום דהל"מ הוא דאמרי' לבוד ונשתנה הטבע והוי מחובר. וכי מחיצה העשוי' ע"י לבוד לא תשבע עין לראות באויר שביניהם משום דד"ת הוא דהוי כמחובר ע"י לבוד. ויותר מזה נ"ל במ"ש טור או"ח סוס"י תרל"ב דלא אמרינן לבוד להחמיר דה"ט. דהל"מ לא הי' רק דמחיצה שהצריכה תורה לא הצריכה אלא מחיצה ע"י לבוד. אבל להחמיר ולומר דהוי מחיצה ע"י לבוד לא אמרי' כיון שבאמת אינו מחובר ומכ"ש במקום דבעי' חיבור טבעיי דאין חיבור ע"י לבוד מקרי חיבור וכנ"ל. ויש לי מקום עיון בטור הנ"ל מגמ' שבת פ' ודף ק' דמשמע בפחות מג"ט סמוך לארץ חייב משום הוצאת שבח אפי' למאן דלית לי' קלוטה משום לבוד אלמא דאמרי' לבוד גם להחמיר וצ"ע [ע"ל סי' קל"א]

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דל"ש דין לבוד רק גבי מחיצות וכדאמרינן בסוכה ה' מחיצן הל"מ ומסיק שם ד"ו ע"ב כי אתאי הלכתא לגוד ולבוד וכו' אלמא דלבוד בכלל מחיצן הוא ובזה אמרי' לבוד אבל לענין שאר דברים ל"ש דין לבוד כלל. והא דאמרי' בכל דוכתי דפחות מג"ט סמוך לקרקע הוי כמונח לאו מטעם לבוד אתאי' עלה אלא משום דהוי כארעא סמיכתא דהא אין הקרקע שווה בכל המקומות וכמדומה שראיתי כן באיזה מקום ברש"י טעם זה או בא' מן הראשונים וכעת אינני יודע מקומו [עיין בחידושי הר"ן שבת דצ"ז ד"ה ולפי] עיין בשבת דף ז', ועיין בשבת ח' דעת רש"י ובעה"מ דאפי' בכלי שאין רחב ד' על ד' אמרי' בי' לבוד אבל בדבר שהמחיצות עשויות להניח דבר בתוכו כמו כוורת ל"ש בי' לבוד ושיטת תוס' דוקא במחיצה גבוה ז' ומשהו בלא שוליים ורחב ד' אמרי' לבוד אבל בלא"ה הוי כשאר חפצים ולא אמרינן לבוד. ודעת רמב"ן במלחמות דלא אמרינן לבוד לשווי רשות דבר שהוא כלי דלא מצינו בתלמוד לבוד וגיד בכלים אלא הטעם בכוורת דכשמגיע פחות מג' סמוך לארץ נעשית כמונחת וכו' הביאם מג"א סי' תק"ב סוף סק"ט ע"ש. ומעתה לדעת תוס' ורמב"ן פשיטא דל"ש בנידון דידן דין לבוד אלא אפי' לדעת רש"י ובעה"מ נמי נראה כנ"ל. דנהי דבכל דבר אמרי' לבוד היינו רק לענין לשווי' מחיצה ולא לשאר דברים. לכל הלין טעמי נראה פשוט דאסור להדליק צינדהאלץ בחום שלהבת הלאמפע רק אצל האש ממש

ומה שנתקשה על הרב המגיד פ"ג מיו"ט הי"א שכתב על מ"ש הרמב"ם אין מלבני' את האבנים לצלות וכו' מפני שמחסמן ולא הזכיר חדשים דוקא דס"ל דאפי' ישני' אסור מפני שמחסמן בכל שעה שמלבנן ולפי שאמרו מפני שצריך לבדקן אמר מפני שצריך לחסמן אי נמי דהק' מפני שצריך ללבנן כ"כ עד שיתחסמו ע"ש. והק' מעלתו הא הרמב"ם בפיה"מ ביצה ל"ד כתב להדי' דדוקא חדשים אסורי' משום חיסום ולא ישני' ע"ש בלשונו הזהב והאריך בקושי' זו, ולפענ"ד נראה ליישב דיש לתמוה אמאי אין מלבני' את הרעפי' לצלות בהם מפני שצריך לחסמן ומה בכך הא הוא אינו מכווין לחסמן רק לצלות בהם והוי דשא"מ וקי"ל כר"ש דדשא"מ מותר. אך לק"מ דתוס' ד"ה ואין הק' אהא דקאמר ואם בשביל לאפות ה"ז מותר הא אמר לעיל אסור לחסמן אעפ"י שהוא נמי כדי לצלות עליהם ותי' דשאני בין רעפי' לתנור דתנור כיון שהוא עושה ע"י משקי' שאני דאינו ודאי חוסמן ע"ש וא"כ מבואר דברעפין ודאי חוסמן וא"כ הוי פ"ר ומודה ר"ש בפ"ר דדשא"מ אסור. ועיין תוס' כתובות ו' ד"ה האי שיטת הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' מותר לר"ש ואפי' לדעת ר"י שם דאסור לכתחילה מ"מ משום מצוה מותר אפי' לכתחילה ועיין תוס' שבת ע"ה ד"ה טפי דלא ניחא לי' היינו דלא אכפת לי' ולפ"ז י"ל דודאי גם בישני' שייך חיסום ואפי' ודאי מחסמן ודלא כמ"ש בתשו' חו"י סי' מ"ד דבישנים הוי' רק ספק חיסום ועיין בס' בל"ע פ"ג מיו"ט הי"א. והא דמחלק בגמ' בין חדשים לישני' היינו משום דבישנים מותר משום דהוי דשא"מ ואי דהוי פ"ר מ"מ הוי פ"ר דלא ניחא לי' ולא אכפת לי' שכבר נתחזקו ונתחסמו כל צרכן ומותר עכ"פ פ משום מצוה דשמחת יו"ט. ועיין ברמב"ם פ"ג מיו"ט ה"ו. אבל בחדשי' דניחא בחיסומן הוי פ"ר דניחא לי' ואסור. ומדויק בזה לשון הגמ' דקאמר מפני שצריך לחוסמן ולא קאמר מפני שחוסמן משום דעיקר האיסור הוא רק מפני שצריך לחסמן והוי פ"ר דניחא לי' וא"ש. אמנם מבואר בתוס' כתובות הנ"ל שכתבו ואע"ג דהוי פ"ר דלא ניחא לי' אסור לכתחילה לר"ש כמו במלאכה שאצל"ג וכו' דפ"ר דלא ניחא לי' ולא אכפת לי' הוי מלאכה שאצל"ג וכן נראה מדברי תוס' שבת הנ"ל ד"ה טפי ועיין שבת ק"ג ברש"י ותוס' ד"ה בארעא מבואר כן להדיא ולפ"ז לר"י דמחייב במשאצל"ג אסור אפי' בישני' אף דהוי פ"ר דלא ניחא לי' כנ"ל. ובזה מיושב השגת הראב"ד בפ"ט משבת ה"ד בהאי דא' נתן את האור שכתב הרמב"ם שם הא בגמ' מוקי לה בקדירה חדשה דוקא ע"ש. ולפמ"ש ניחא דבגמ' מוקי לה הכי דתיתי אף כר"ש דמשאצל"ג פטור עלי' אבל הרמב"ם דפסק בפ"א משבת ה"ז כר"י דמשאצל"ג חייב עלי' שפיר לא חילק בין חדשים לישנים דלר"י אפי' ישני' חייב עליהם וא"ש. והנה מבואר בביצה ל"ג דלר"א בקוטם לכלי חייב חטאת ובקוטם להריח פטור אבל אסור אף דע"כ משוי אותו כלי מ"מ הוי דשא"מ ומותר ואף דהוי פ"ר מ"מ הוי פ"ר דלא ניחא לי' ולא אכפת לי' ועיין כפ"ת סוכה ל"ג ע"ב וא"כ מבואר דלר"א משאצל"ג פטור עלי' כר"ש רק דאסור לכתחילה וא"כ במקום מצוה שרי כנ"ל ולפ"ז לר"א אינו אסור ליבון רעפי' אלא בחדשי' ולא בישנים אם מלבן לצלות וכמש"ל. ומעתה א"ש דמשמע לי' לרמב"ם דבהך דאין מלבנים את הרעפי' גם ר"א מודה וכמ"ש כת"ס ולר"א עכ"ח לא מתוקמא אלא בחדשי'. וז"ל הרמב"ם בפיה"מ אין מוציאי' את האור וכו' ועוד אמר ר"א וכו' דמזה משמע דבאין מוציאי' את האור ואין מלבני' את הרעפי' מודה ר"א וע"ז כתב רעפי' לבני' שרופי' בכבשן ואינו אוסר ללבן הרעפי' אלא החדשי' וכו' וכונתו ואינו אוסר. כלומר ר"א דלס"ל כר"י במשאצל"ג אינו אוסר אלא בחדשי' דאל"כ הי' לו לכתוב ואינו אסור ושפיר מחלק בפיה"מ בין חדשי' לישנים לר"א אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק כר"י במשאצל"ג שפיר כתב הרה"מ דלא חילק בחיבורו בין חדשי' לישנים דגם ישנים אסורי' משום חיסום וא"ש. ובזה יבא על נכון מ"ש הרה"מ. ולפי שאמרו מפני שצריך לבדקן אמרו מפני שצריך לחסמן. דק"ל כיון דלרמב"ם אפי' ישנים אסורי' דלא ניחא לי' בחיסומן וכר"י אמאי קאמר סתמא דתלמודא מפני שצריך לחסמן דמשמע דאסור משום דניחא לי' וכמש"ל ואמאי לא קאמר מפני שחוסמן. וע"ז תי' כיון שאמר לשון צריך גבי לבדקן אמר נמי לשון צריך גבי לחסמן וא"ש הכל בס"ד

ומידי דברי ראיתי לעורר דבמש"ל דפ"ר דלא ניחא לי' הוי משאצל"ג נתיישב מה שעמד בספר כפ"ת סוכה הנ"ל ד"ה והא. איך אמרינן דמודה ר"ש בפ"ר הא משאצל"ג היא דפוטר ר"ש. ולפמ"ש ניחא דדוקא פ"ר דלא ניחא לי' מקרי אצל"ג אבל פ"ר דניחא לי' מודה דחייב ול"ד למשאצל"ג. מיהו בלאה"נ לק"מ דבשאר איסורין חוץ משבת ל"ש כלל היתר דאצל"ג כמ"ש חי' רשב"א בשבת קל"ג. ולענין שבת כתבו תוס' יומא ל"ה דגם לר"י דשא"מ מותר מה"ת דלא הוי מלאכת מחשבת ואינו אסור רק מדרבנן ולר"ש מותר אפי' מדרבנן וא"כ שפיר מודה לר"י בפ"ר בשאר אי' דאסור מה"ת דשם אין היתר משום אצל"ג ובשבת דאסור עכ"פ מדרבנן דמשאצל"ג גם לר"ש פטור אבל אסור ויש לעיין

ומה שנתקשה בדברי הרא"ש שהק' אהא דקתני ואם בשביל לאפות מותר הא כיון דחדשי' הם מצריכי' עדיין חיסום א"כ בלא הפגת צונן אפי' היסק ראשון אסור כדאמר לעיל ברעפי' חדשי' מפני שצריך לחסמן. ותי' דתנור אינו נגמר בהסקה עד שיפיגנו בצונן. וק"ל מה בכך דלא נגמר מ"מ ע"י ההיסק נתחזק אפי' נתקרר מעצמו כמו ברעפי' חדשי'. ולק"מ דהרי כתב הרא"ש שם דבחיסום איכא חיוב חטאת משום מכה בפטיש ומכה בפטיש היינו שהוי עושה דבר שהוא גמר מלאכה ה"ז תולדות מכה בפטיש וכמ"ש הרמב"ם פ"י משבת הט"ז ועיין בלשון הראב"ד רפי"ב אבל הוא מכה בפטיש שגומר את חסימו וכו' וא"כ אינו גומר חסומו בהיסק עד שיפיגנו בצונן אין כאן מכה בפטיש ואין אסור אעפ"י שמתחזק וא"ש

ומה שתמה על קושי' הרא"ש דילמא ברייתא מיירי שהוסק מעיו"ט. ג"כ לק"מ דהיא גופא קשי' הלא ההיסק הוא קודם הפגם בצונן ואם כן אמאי קתני ברייתא דין דאין מפיגי' אותו בצונן כדי לחסמן ובהיסק מעיו"ט ואמאי לא קתני דין ההיסק שהוא קודם דאין מסיקי' אותו ביו"ט כדי לחסמן ואין לומר משום דלא מתני' ליה שפיר ואם בשביל לאפות ה"ז מותר דהיסק ודאי חוסמן ורק במשקי' מותר דאינו ודאי חוסמן כמ"ש תוס'. ז"א דודאי ברעפי' היסק ודאי חוסמן אבל תנור דבאמת בעי גם הפגה בצונן גם היסק אינו ודאי חוסמן ומותר כדי לאפות וא"ש

ומה שהוכיח דברייתא דאין אופי' בפורני חדשה שמא תפחת מיירי בהוסק מעיו"ט דאל"כ ס"ל משום שמחסם הפורנא והכי משמע לישנא דקתני תחילה אמסיקי' ואופי' בפורנא והדר תני ואין אופי' בפורנא חדשה ושבק לאו מסיקי'. הוא שיבוש דבפורנא כיון שהוא