בית שערים אורח חיים רסג

מ"מ להמציא אש הוא רק מכשירי מכשירין שהוא מבעיר עצים אחרים והבערת עצים אחרים הם גם כן רק מכשירין ומכשירי מכשירין לא התירה תורה אלא שאם לא היה אפשר מעיו"ט ע"כ כיון דהתירה תורה הבערה התירה נמי להמציא אש אף שהוא מכשירי וכשיריו. אבל כיון דאפשר מעיו"ט ואינו מוכח שהתירה תורה שוב אמרינן דוקא מכשירי' התירה תורה ולא מכשירי מכשירין ואין הטעם דלהמציא אש אסור משום דאפשר מעיו"ט דלדידן אין חילוק בזה כנ"ל אלא משום דהוי מכשירי מכשירין. אלא דצריך הרמב"ם לזה שהרי אפשר להמציא אותה מבערב כדי שלא יהיה הוכחה דגם מכשירי מכשירין התירה וכנ"ל וכמ"ש טו"ז רס"י תק"ב. ומעתה כמו לדידן דמכשירין אסורים ומ"מ בהבערה גם לדידן התירה תורה מכשירין ומ"מ אמרינן דמכשירי מכשירין אסורים דהיינו להמציא אש ה"נ לר"א אף דכל מכשירין אפי' אפשר מעיו"ט מותרים מ"מ מכשירי מכשירין אסורין כמו להמציא אש ואם כן שפיר מודה ר"א בהא דאין מוציאין את האור ולק"מ

ובהכי מיושב נמי מה שהק' שם דלר"א יהיה ליבון רעפי' מותר אף דצריך לחסמן מ"מ הוי מכשירי או"נ ומותר לר"א אפילו אפשר מעיו"ט גם בזה העיר פנ"י שם במשנה ל"ד ובזה ל"ש תירוצי הראשון דהא קתני בהדי' לצלות בהן. אבל לפמ"ש בתי' השני א"ש דהו"ל מכשירי מכשירין וגם ר"א מודה דאסור דהבערה גופא מכשירין ולא הותרה אלא לצורך או"נ ולא לצורך מכשירין אלא דאי לאו דצריך לחסמן הרי אין הבערה אלא לתכלית הצלי' והוי מכשירי או"נ אבל כיון דצריך לחסמן א"כ הבערה לתכלית הרעפי' אסורה לר"א משום דהוי מכשירי מכשירין ומכ"ש לשיטת רש"י ותוס' דוקא בריקני' שייך חיסום ואם כן כשמחמסן עדיין אין שם או"נ והוי רק מכשירי מכשירין ואסור גם לר"א ובזה ליתא לכל פלפולו שם גם לשיטת רשב"א

ובר מן דין נ"ל לחלק בסברא ישרה דלא שרי מכשירי' אלא בצריך למלאכה לצורך או"נ כגון תיקון שפוד וסכין וגריפת תנור בביצה כ"ח שצריך למלאכה להכשיר לאו"נ אבל מלאכת חיסום א"צ לצלי' ואו"נ אלא לצורך הכלים בעצמן אפי' מכשירי או"נ לא מקרי ואסור לכ"ע ולק"מ

ובמ"ש מיושב קושי' טו"ז רס"י תק"ב שהק' לדעת הרמב"ם יהא מותר להוציא אור כדי לחמם בו דלחמם הוי או"נ ולא מכשירין כיון שנהנה מגופו כמ"ש הר"ן ע"ש ולפמ"ש כיון שאינו מתחמם באותו אור עצמו שמוציא רק באש שמדליק ממנו כמ"ש לח"מ ומחה"ש אם כן האור שמוציא הוי רק מכשירין ואסור אם אפשר מעיו"ט ויש לעיין בזה לפמש"ל

אבל מ"ש כת"ס שם ליישב קושי' טו"ז ע"פ דברי לח"מ ומחה"ש. דדוקא במוציא אור כדי לבשל ל"ש ביה נולד כיון שאינו נהנה מגוף הנולד ולכן צריך הרמב"ם לחדש משום דאסור להמציא אש משום מכשירין דאפשר מעיו"ט אבל במוציא אור כדי לחמם דנהנה מגוף הנולד מודה הרמב"ם דאסור משום נולד ע"ש באריכות. והוא תמוה דהרי הם מחלקים בין מבשל בשברי כלים למבשל באור שמוציא מן האבנים ואם כן גם מבשל באור של שברי כלים מקרי נהנה מגוף הנולד הנאת הבישול רק באור שמוציא מאבנים לא מקרי נהנה מגוף הנולד כיון שמבשל רק באש שהודלק באור זה ואם כן גם כשמחמם אצל אש שהודלק מאור זה אינו נהנה מגוף הנולד ונתחלף לו בין נהנה גופו לנהנה מגוף הנולד

ומה שהביא ראי' לדבריו דאי לחמם שרי אם כן כדי לבשל נמי לשרי משום מתוך והאריך ברחוקי'. הנה מלבד דאין זה ראי' לסברתו דלחמם אסור משום נולד רק לגוף כדין דלחמם אסור וזה ס"ל גם לטו"ז אלא דלפמ"ש דבמכשירי' לא אמרי' מתוך גם לגוף הדין אין ראי' דהא להוציא אש הוי רק מכשירי' לדעת הרמב"ם וא"כ ל"ש ביה מתוך ואפשר דלחמם שרי ואפ"ה אסור כדי לבשל

וביותר תמוה מה שמשיג שם על הטו"ז מלשון הרשב"א בעבוה"ק דיני אפיי' ושחיטה סי' וי"ו שכתב אין מוציאי' את האור וכו' מפני שהוא מוליד ואפשר לו מעיו"ט וכל שאפשר לו מעיו"ט ואינו או"נ אסור ואפי' מכשירי האוכל הרי מפורש דמטעם מכשירי' הוא והרה"מ כתב דרשב"א פי' כרמב"ם ע"ש: ואני תמה הלא אנן קי"ל דאפי' מכשירי' שא"א לעשות מעיו"ט אסור ביו"ט וכן פסק הרמב"ם וכמש"ל ואם כן למה צריך הרמב"ם ורשב"א לטעם הואיל ואפשר לעשות מעיו"ט הא אפי' א"א מעיו"ט נמי מכשירי' אסורי' אלא ודאי כדעת הטו"ז דהוא או"נ גופא אלא דהתורה לא התירה או"נ אלא אם הוא כבר בעולם ולא להמציא שיהי' בעולם. רק כדי שלא תקשי הא לא משכחת היתר או"נ בלי הולדת אש. וע"ז תי' רמב"ם ורשב"א שאפשר להולידו מעיו"ט. ומה שסיים רשב"א ואפי' מכשירה האוכל אינו אלא לראי'. כמו דיש חילוק לר"י דמתיר גם מכשירי או"נ בין אפשר מעיו"ט ובין א"א ה"נ יש לחלק לדידן בהבערה בין להוליד אור שאפשר מעיו"ט ובין שאר הבערה שא"א מעיו"ט. ולפי מה שנבאר לפנינו אי"ה דגם בשאר הבערה ביו"ט הו' מוליד ולא שרי רק מטעם דא"א מעיו"ט ודאי נכון כוונה זו בסיום דברי רשב"א ודלא כמ"ש כת"ס. אך לפמש"ל דהבערה גופא הוי רק מכשירין והתורה התירה ולהמציא אור הוי מכשירי מכשירין שפיר י"ל כונת רשב"א ורמב"ם משום מכשירין ומ"מ ל"ק קושיתינו עיי' לעיל וא"ש

אמנם כ"ז לפלפולא ולהתלמד במק"א אבל בגוף הדין אין נ"מ מזה ולא חידש בה כת"ס דבר רק הלכה מרוחת בישראל וכן ראיתי ממוריי ורבותיי וגדולי ישראל שאסרו להדליק רייבהאלצעל ע"י חיכוך בכותל או באפר חם. רק מ"ש כת"ס לאסור להדליק גם בברזל חם מלובן. נ"ל דאם הוא מלובן עד שיהיה ניצוצות ניתזי' ממנו תליא במחלוקת הרמב"ם וראב"ד רפי"ב משבת דלדעת הרמב"ם המחמם את הברזל כדי לצרפו במים ה"ז תולדת מבעיר ואם כן ברזל מלובן הו' כמו שאר אש ואם כן אם מדליק בו אינו ממציא ומוליד האור ושרי אבל לדעת הראב"ד שם דאינו חייב משום מבעיר רק משום מכה בפטיש וא"כ אינו אש ואסור משום דמוליד ועיי' פסחים דף ע"ה

ועתה נבא על סדר דבריו מה שפקפק בגוף הדין דאפילו לחכך בכותל יהי' מותר בצינדהאלציל דשאני מוציא אור מעצי' ואבנים שלא היה נמצא האש בהם רק בכח ואם כן מוליד דבר חדש אבל כאן הפאספאר הוא אש בוער בעצמו רק על ידי חכמת הכעמיע נתערב עם שאר סממני' שלא יבער בלי חיכוך וא"כ אינו מוליד דבר חדש רק מסיר המונע ודמי לדינו של מהרי"ל שהביא רמ"א סי' תק"ב דמותר לכסות האש בכלי או בעפר מוכן אם אינו מכבהו ופשיטא דמותר להסיר הכלי או האפר מן האש ולהדליק אצלו. אהובי, לא דמי כי עוכלא לדנא דהתם בדיני של מהרי"ל האש מפקד פקיד בכלי או באפר והוי כמונח בקופסא ואינו מוליד דבר חדש אבל הפאספאר אף שדולק בעצמו מ"מ כשנתערב עם שאר סממנים מבלע בלועי בהם ואינו בוער ונעשה גוף חדש שיש בו יסוד אש שאינו בוער עד שהוא מוציא האור על ידי חיכוך ואם כן כשמוציא מוליד דבר חדש. ואטו באבנים ועצים אם לא היה בהם יסוד אש היה אפשר להוציא אש מהם ולא, אש קל להבראות ברי' חדשה אלא דשם יסוד אש נתערב בשאר יסודות בידי שמים וכאן הפאספאר שהוא יסוד אש מעורב עם שאר יסודות בידי אדם והוי מוליד דבר חדש כשמוציאו ועיי' פסחי' מ"ג ע"ב דאי משקי' מפקד פקידי בענבים אינן מיטמאי' כשנטמאו הענבי' דהוי כמונח בקופסא ואי משקי' מבלע בלועי טמאים דהוי גוף אחד עש"ה ברש"י ותבין

ושמא תאמר דלא מקרי מוליד אלא כשמעורב מתחילת ברייתו ולא היה לאש מעולם הוי' בפ"ע אבל כאן שהי' לפאספאר שהוא אש בוער הוי' בפ"ע קודם שנתערב אף שאח"כ נתערב ומוציאי' ע"י חיכוך לא מקרי מוליד דבר חדש. לא הוא. דהרי אמרינן בעירובין מ"ה דאי מי' בעיבא מבלע בלועי כ"ש דהו"ל נולד ואסור אלמא אע"ג דהיה למים הוי' בפ"ע בים אוקינוס קודם שנבלעו בעבי' מ"מ כשנבלעו אח"כ בעבי' ויצאו הו"ל נולד ואסור וה"נ דכוותי'

ולהסביר הדבר יותר עיי' בתשו' תשב"ץ ח"ב סי' ד' מ"ש לחלק בין פרידה שתבעה שמרביעי' עלי' מינה ובין חוט השתי שנתערב בבגד קנבוס שאסור לחברו עם צמר. לפי שפרידה אף שמורכבת מסוס וחמור ל"ש לומר דאתי צד סוס ומשתמש בצד חמור כמו בחצי' עבד וחצי' ב"ח לפי שההרכבה הוא חיבור מזגיי ונעשה ברי' חדשה שאין בו שום טבע מטבע הנפרדי' שהורכב מהם אבל פשתן עם הקנבוס אינו אלא הרכבה שכוניית ושמו הראשון עליו לכן אסור עם הצמר ע"ש באריכות ועיין תוס' חגיגה ב' ע"ב ד"ה לישא וה"נ האש עם האפר או הכלי הוי רק חיבור שכוניי וכשמוציאו אינו מוליד דבר חדש אבל הפאספאר עם שאר סממני' הוא חיבור מזגיי ולכן כשמוציאו שפיר הוי מוליד דבר חדש

ומה שרצה לומר דעכ"פ אצל חום אויר שלהבת הלאמפע מותר להדליק דהא אצל אש גופא נמי קשה איך מותר להדליק הא מוליד אש חדש ועכצ"ל דאצל האש הוי רק מוסיף אש וא"כ אצל לאמפע נמי מותר אפי' מדליק אצל חום רחוק משלהבת אם הוא פחות מג' טפחים משום דאמרינן לבוד זה תורף דבריו. ואני אומר דגוף דבריו ליתא דהא דמותר להדליק אצל האש ע"כ אין הטעם משום דהוי רק מוסיף אש שהרי כתב מג"א סי' תקי"א סקי"א דבגד שמריח כבר מ"מ אסור ליתן עליו בשמים שיריח יותר. ולא דמי להא דאמרי' בביצה כ"ג מוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו משום דריחא מיהא איתא ואוסיפו הוא דקמוסיף ריחא. דשאני התם שהריח הוא שם רק שמוסיפו במללותו שיצא הריח משא"כ בבגד דמ"מ מוסיף ריח חדש ע"ש וא"כ ה"נ באש מ"מ מוסיף אש חדש ואמאי מותר לכן נ"ל טעמא דאצל האש מותר כיון שהתירה תורה או"נ וא"א בלי אש וא"כ ע"כ התירה תורה להבעיר אצל האש וכמ"ש טו"ז רס"י תק"ב. ואפי' אין אי' להוציא אש. אלא מדרבנן כשיטת הראב"ד פ"ד מיו"ט ורע"ב במשנה ביצה ל"ג. מ"מ דבר שהתירה התורה בפי' להבעיר ביו"ט מייתורא דביום השבת כמש"ל אין כח ביד חכמים לאסרו כמ"ש טו"ז בכמה דוכתי. אלא להמציא לגמרי אש חדש אסור משום דאפשר מעיו"ט אבל שלא להוסיף א"א מעיו"ט