בית שערים אורח חיים רנד

לגבוה וה"נ אם יש אי' על הכהן להקריב זה לא מקרי אסור לגבוה רק צריך שיהי' אי' נתפס על החפץ לגבוה ואז יש אי' גברא על הכהן להקריב. ושם דף ו' אלא מליקה דחטאת העוף לכהנים כהנים משולחן גבוה קא זכו ופירש"י וגבי גבוה אשכחן בבע"מ בעופות היתר מכלל איסור וכו' ולדבריך דכל מה שאסור לגבוה היינו שאסור לכהנים להקריב אמאי צריך להאי דכהנים משולחן גבוה קזכו ת"ל דבע"מ הוא רק אי' לכהנים להקריב ומצינו בי' היתר מכלל אי' לכהנים בעוף אלא ודאי דבע"מ אסור לגבוה ומשום שאסור לגבוה אסור לכהן להקריב. וגם הלשון כהנים משולחן גבוה קזכו מוכח דכהנים וגבוה תרי מילי נינהו וא"כ אין תפיסתך כלום

ושוב הבאת בשם לב ארי' שתמה מ"ט דר"ח וכי לא ס"ל ממשקה ישראל מן המותר לישראל. ותי' כיון דאין בגידין בנ"ט רק עץ והתורה אסרתו והכונה כמ"ש פלתי סי' ס"ח ושעה"מ פ"ח ממ"א דאחשבי' באכילתו ומשוי לי' אוכל וזה ל"ש לענין הקרבה למזבח וממילא ל"ש בי' ממשקה ישראל ע"ש. לא נהירא לי כלל דפלתי ושעה"מ לא כתבו כלל דאיהו אחשבי' באכילתו רק דרחמנא אחשבי' לאכילתו ובשעה"מ הביא דוגמא מרש"י ביצה כ"ז דרחמנא אחשבי' להבערתו וזה שייך נמי בהקרבה לגבי מזבח. ותדע לך דהרי כתבו האחרונים בטעם רבינו יקיר שכתב דבתערובות לא ס"ל לר"ש כ"ש למלקות משום דבתערובות ל"ש אחשבי' דמי יימר דאחשבי' לאי' דילמא להיתר והרי שם בחולין צ' בג"ה במחובר מיירי ואי מטעם דהוא אחשבי' באכילתו א"כ מותר לישראל הוא דהרי כשאכלו בתערובות כמו שמקריבו ל"ש אחשבי' בשביל שלא חלצו ומותר לישראל היא אע"כ כמ"ש דרחמנא אחשבי'. ועוד דגבי אכילת אדם דוקא צ"ל סברא דאחשבי' דבלא"ה כיון דגיד עץ בעלמא ל"ש בי' אכילת אדם אבל לגבי איסור הקרבה בלא"ה אסור אף דעץ בעלמא הוא ועיין זבחים מ"ה דעצים ולבונה וקטורת אין חייבים עליו משום טומאה משום שאין דרכו לאכול ומ"מ פשיטא דאסורי' להקרבה דלענין הקרבה ל"ש אי ראוי לאכילה או לא אלא דגבי גיד כיון דלא כתיב לא יאכל המזבח ואינו אסור להקרבה אלא משום דאינו מותר לישראל צריכי' אנו לטעם דאסור לישראל משום דאחשבי' אבל כיון דאסור לישראל יהי' מאיזה טעם שיהי' עכ"פ כיון דאינו מותר לישראל אסור גם להקרבה אף דל"ש אחשבי' כיון דלגבי הקרבה אין זה חסרון כלל מה דהוא עץ בעלמא שגם עץ אפשר שיהי' אסור להקרבה

ומ"ש לתרץ עפ"י דברי חת"ס יו"ד סי' ס"ט שהעיר אמאי לא דרשי' גבי ג"ה בנ' ישראל ולא בנות ישראל ע"ש וא"כ י"ל דר"ח ס"ל באמת כן דג"ה מותר לנשי' ושפיר מקרי מן המותר ל לישראל כיון דחזי לקצת ישראל דנשים נמי בכלל ישראל וכמ"ש תוס' זבחים פ"ח דלא בעי' מותר לכל ישראל. הנה דברי חת"ס שם הם רק לחדודי בעלמא דכבר כתב קרבן אהרן דהא דדרשי' בני ישראל ולא בנות ישראל גבי סמיכה היינו משום דבני ישראל מיותר שם וכן בני אהרן ולא בנות אהרן משום דמיותר אבל בעלמא דכתי' בנ"י לא דרשי' דאינו מיותר דצ"ל למי ידבר ע"ש פ' אמור ומכ"ש גבי גיד לא מיבעי' לר"י בחולין ק' דמבני יעקב נאסר ג"ה ודאי צריך לומר לא יאכלו בנ"י שלא נטעה דנאסר לכל ב"נ אלא אפי' לחכמים דס"ל מסיני נאמר אלא שנכתב במקומו מ"מ הא פירש"י על כן הוזהרו בנ"י אח"כ שלא יאכלו גיד וא"כ צ"ל בנ"י שלא נטעה שנאסר מיד ולרמב"ם בפיה"מ שם דגם לחכמים נאסר מעיקרא לבני יעקב אלא שאין אנו מקיימים מצד שנאסר ליעקב אלא מצד שנצטוו בסיני ע"ש נמי צריך בנ"י שלא נאמר איסור דמעיקרא הי' לכל ב"נ וכמ"ש לר"י

וגם מה שהק' שם בחת"ס אמאי דרשי' בני אהרן ולא בנות אהרן ולא אמרי' השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ע"ש מלבד דלק"מ כיון דקרא יתירא הוא. כבר תי' בגו"א הובא בק"א שם דלא אמרי' כן אלא בלאו השווה בכל אבל בלאו שהוא רק בכהני' לא אמרינן הושוו כהנת לכהן ע"ש

ומה שהבאת מתוס' בזבחים הנ"ל דתוס' לא פליגי ארש"י דבעי' מותר לכל ישראל ורק במדומע דתרומה ק"ל איך יחשב ממשקה ישראל כיון דשרי לכהנים וכונתם דוקא דבר שאסור לישראל משום גריעותא שבו אסור גם לגבוה אבל תרומה שאסור לזרים ומותר לכהנים הוא משום מעליותא וקדושה שבו שפיר שרי לגבוה אבל ג"ה גם אם שרי נשים שאינן מחויבות כ"כ במצות מ"מ כיון דאסור לכל אנשים הדיוטי' משום גריעותא שבו כ"ש דאסור לגבוה משום ממשקה ישראל

וגם מ"ש דס"ל לר"ח כיון שנכתב הטעם בצדו על כן לא יאכלו בנ"י את ג"ה וכו' כי נגע בכף ירך יעקב וכו' וזה ל"ש רק לגבי אדם אבל מה ענין מזבח אצל יעקב ול"ש בזה מן המותר לישראל. הנה לא מיבעי' למ"ש אתה שאין שייך אי' לגבוה רק על הכהנים שאסורים להקריב ודאי אין ממש בזה דשפיר שייך הטעם גם לגבי מזבח דמשום שאירע דבר זה באב אסורי' הבנים בין לאכול בין להקריב הגיד אלא אפי' למ"ש אני דשייך איסור לגבי גבוה מ"מ מ' זוטר משום שאירע דבר זה בבחיר שבאבות נמאס בעיני המקום שיהי' ראוי' להקרבה

אבל כבר ישב על מדוכה זו הריטב"א בחי' לחולין שם ותי' דהא דדרשי' ממשקה ישראל היינו דוקא לאיסורי' שהם בכל הקרבן אבל ג"ה שכל הקרבן הוא מן המותר לישראל רק שחלק זה אסור לישראל ל"ש ביה ממשקה ישראל מידי דהוי אחלב ודם ע"ש ולפענ"ד נראה עוד לפמ"ש תוס' מנחות וי"ו ד"ה כתב אע"ג דהיכי שהיתה לו שעת הכושר לא ילפי' ממשקה ישראל אפ"ה מייתי לי' בכל דוכתא גבי נעבד משום דע"י תלתא קראי מסקי' דאין לחלק ע"ש ולפ"ז י"ל דר"ח שפיר ס"ל לחלק דהיכי דאינו פסול להקרבה אלא משום ממשקה ישראל באמת כשר היכי דהי' לו שעה"כ וגיד הרי הי' לו שעת הכושר קודם שנתקשה ומתלבן ונעשה גיד לשיטת ר"ת או קודם שמתקשה על הכף לשיטת רש"י וכמ"ש תוס' חולין צ' ע"א ד"ה אלמא דמה"ט איסור מוקדשי' קדים ע"ש וכיון דהי' לו שעה"כ ס"ל לר"ח דל"ש ביה ממשקה ישראל

ומה שדחית עמ"ש דבאי' דרבנן ל"ש ממשקה ישראל ותוס' בזבחים פ"ח לא מיירי אלא היכי שגוף האי' מה"ת ורק מצד ביטול הוא מדרבנן דאפי' אחר הביטול נשאר שם אי' דהא קי"ל חוזר וניעור ודחית דהא דחוזר וניעור הוא רק דרבנן כמ"ש פלתי סוס"י צ"ט. הנה בזה אינני מכניס עצמי כעת ועיין תוס' חולין פ"ז ע"ב אבל הלא כתבתי גם כן דבדשיל"מ אמרינן עד שתאכלנו באי' וכונתו מדאמרי רבנן חוזר וניעור ובדשיל"מ עד שתאכלנו באי' ש"מ דאכתי שם אי' עלי' ועפ"י הסברא אין אי' מתבטל כמ"ש פמ"ג ורק מגזה"כ שהמיעוט נגרר בתר הרוב וכיון דמדרבנן לא בטיל נשאר אי' חפצא ושייך בי' ממשקה ישראל' ועכשיו אסברא לך טעמא דמילתא בשני פנים. חדא כיון דכבר תמה פמ"ג איך נלמד מאחרי רבים שמיעוט איסור בטל ברוב עיי' בפתיחה לתערובות ואנו אין לנו בזה אלא דאם נימא שאינו בטיל ע"כ יהי' הרוב נגרר אחר המיעוט ויאסר לכן אמרינן דאזלי' בת"ר והמיעוט נגרר אחר הרוב אבל כיון דאמרי רבנן שאינו בטיל וע"כ הרוב נגרר אחר המיעוט ממילא נהי שהרוב אינו אסור רק מדרבנן אבל המיעוט אי' שבו נשאר באיסורי מה"ת כיון שאין איסורו מה"ת מפסיד לרוב ושפיר הוא אי' חפצא ואסור משום ממשקה ישראל ועיי' בטו"ז סי' קי"א סק"ז וש"ך שם סקי"ד, ועונ"ל דבר חדש דכבר כתב הר"ן בנדרים ח"י דכל אי' חפצא אי' גברא נמי אית בהו ע"ש והוא מוכרח דאל"ה הי' הגברא מותר לאכול ולפ"ז נ"ל דאף דאמרינן ביטול ברוב מאחרי רבים להטות היינו רק דפקע אי' גברא לפי שגברא יכול לילך בת"ר אבל אי' חפצא לא פקע ולא נעשה מחזיר בשר שור ולא מדם שעיר דם הפר ולא מתרומה חולין רק כיון דליכא אי' גברא ממילא יכול לאכול אבל כיון דמדרבנן לא בטיל ממילא אי' חפצא עליו מה"ת כנ"ל ושפיר אסור לגבוה משום ממשקה ישראל אבל היכי דגוף האי' מדרבנן דלא הוי רק אי' גברא שפיר י"ל דל"ש בי' ממשקה ישראל וכמ"ש

ומה שהבאת סיוע למ"ש דכאן עיקר האי' בשל תורה רק שנתבטל וכיון דמדרבנן לא בטיל שוב הו"ל כדאו' וכתבת שכעין זה כתב שעה"מ פ"ג מגירושין סוף הלכה ג'. הנה סברא זו מוזכרה בפוסקי' פעמים אין מספר וא"צ סיוע מדברי שעה"מ. ומה דק"ל א"כ בכ"מ שאינו בטיל מדרבנן נימא דספיקו לחומרא כמ"ש שעה"מ לענין ברירה והלא פסקי' בסי' צ"ח במב"מ ונשפך וס' אם ששים דמותר משום סד"ר לקולא. הנה אי בעינא אמינא דכך התנו שיהיה ספיקו לקולא כמ"ש הרמב"ן ה"ט בכל סד"ר. אבל אינני צריך לזה ויש לחלק דאם אמרו רבנן שאינו בטל מצד דבר שתלוי באי' הבטל כגון שהוא דבר חשוב או דשיל"מ אמרי' כיון שאינו בטל הוי כשל תורה אבל מב"מ בלח הא דבעי' ששים אינו מחמת דבר שתלוי באי' הבטל אלא שגזרו עליו איסור חדש אטו אינו מינו בזה שפיר הו"ל רק כשאר סד"ר ולקולא. ועוד דוקא היכי דאמרו דאינו בטל כלל אפי' באלף אז אמרי' דהו"ל כאלו הוא בעיני' ועיי' מג"א סי' תמ"ב סק"ט אבל כאן בטל הוא בס' רק ברוב אינו בטל מדרבנן ועכ"פ לא הו"ל כאלו הוא בעינא ודינו כשאר אי' דרבנן דספיקו לקולא

אבל בגוף הדבר לא כיוונת יפה מדברי שעה"מ דהתם שאני כיון דעיקר האי' מה"ת ורק מצד הביטול הוא דרבנן וביטול הוא רק כשאינו ניכר אבל בניכר ל"ש ביטול ואם כן אי נימא בי' ברירה הוי ניכר האי' ושוב ל"ש בי' ביטול ואם כן הביטול וברירה הוי תרתי דסתרי ולכן לא אמרי' אפי' בדרבנן. ועוד דהא דאמרינן בדרבנן יש ברירה היינו משום דאין ברירה הוי רק ספק או משום דמיספקא לן אי קי"ל יש ברירה או אין ברירה וספד"ר לקולא וזה ל"ש אם הוא דרבנן מצד הביטול דאם כן בכ"מ דבטיל מה"ת ואינו בטיל מדרבנן נתיר כ"א משום סד"ר לקולא וע"כ ה"ט משום היכי דאיקבע איסורא לא אמרינן סד"ר לקולא או משום דכולן בכלל הספק א"א לאסור זה ולהתיר זה משום סד"ר לקולא וכדמוכח כ"ז ביו"ד סי' ק"י ואם כן ה"נ דכוותי' ל"ש לומר ברירה משום סד"ר לקולא

ועמ"ש ליישב קושיתך במ"ג פ"א דדמאי שכתבתי דדמאי מקרי מן המותר לישראל הואיל ואי בעי מפקיר נכסי כמו בסוכה ל"ה גבי אתרוג. ותמהת שנעלם ממנ' תוס' פסחים ל"ה ע"ב ד"ה