בית שערים אורח חיים רנג

ולפענ"ד אין ראי' משם ואקדים שתי הקדמות א' מ"ש כפ"ת ר"פ יו"כ ביומא דכל אי' התלוי' בזמן מקרי רק אי' גברא ולא אי' חפצא ע"ש אמנם כבר אמרתי מאז דזה שייך דוקא ביו"כ שכל אוכלי' ומשקי' שווין באי' א"כ אין האי' קשור בחפץ רק ביום זה הוי רק אי' גברא אבל חמץ בפסח כיון שכל האוכלים מותרי' ורק חמץ אסור א"כ האי' נקשר גם בחפץ אף שתלוי גם בזמן מ"מ מקרי אי' חפצא. הקדמה ב' כבר כתבתי במק"א שכל אי' דרבנן הוי רק אי' גברא ולא אי' חפצא והאוכל חלב דרבנן ונבלה דרבנן או מחלל שבת דרבנן עובר שם א' של אי' לא תסור ולא נעשה זה חלב ולא זה נבלה ולא זה טבל שיהי' איסור קשור בחפץ. ומעתה נתבונן בינה דל"ש ממשקה ישראל מן המותר לישראל רק באי' חפצא דמאיס לגבוה אבל אם אינו אי' חפצא אינו מאיס ורק הוא אי' גברא ואי' גברא ל"ש לגבי מזבח וזה פי' הברייתא מה טבל שאי' גופו גרם לו. שהוא אי' חפצא אף כל שאי' גופו גרם לו. שהוא אי' חפצא יצא אי' מוקצה שאין אי' גופו גרם לו. שאינו אי' חפצא רק אי' ד"א גרם לו ופירש"י שבת והוי אי' התלוי בזמן שהוא רק אי' גברא כמ"ש כפ"ת. אבל זה מפרש רש"י רק פשטא דברייתא אבל הגמ' פריך וא"א אי' מוקצה דאו' מ"ל אי' גופו מ"ל אי' ד"א היינו שבת הא כל האוכלי' מותרי' רק זה שאינו מוכן אסור א"כ האי' קשור בחפץ והוי אי' חפצא וכסברתינו הנ"ל אע"כ דמוקצה דרבנן וכל אי' דרבנן הוי רק אי' גברא ושפיר אין אי' גופו גרם לו שאינו אי' חפצא אפי' מונח על החפץ רק אי' ד"א גרם לו הגברא ול"ש בי' מן המותר לישראל וכנ"ל וממילא אדרבה משמע מכאן דבאי' דרבנן ל"ש כלל מן המותר לישראל כיון שאין אי' גופו גרם לו דלא הוי אי' חפצא וכמ"ש

ומעתה נ"ל ברור דבאי' דרבנן ל"ש מן המותר והוא לפמ"ש בתשו' א' בחחו"מ להגאון מהר"מ פאנעט ז"ל בכונת תוס' ע"ז ס"ג ד"ה והא שכתבו דכיון דמעל מה"ת מי יפקיע מעילה ממעות הקדש ע"ש והוא עפמ"ש רש"י בנדה מ"ו ע"ב ד"ה איסורא דקטן לאו בר קבולי עלי' תקנתא דרבנן הוא ע"ש וזה סברת תוס' דוקא באתנן דהדיוט בר קבולי על' תקנתא דרבנן הוא לכן כיון שחכמים הפקיעו קנין מעות והפקר ב"ד אין כאן אי' אתנן אבל הקדש לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא וכיון דמעל מה"ת אין חכמי' יכולי' להפקיע מעילה עכ"ד שם בתשו' וה"נ הקדש לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא ואין חכמים יכולי' לאסור לגבוה למזבח ול"ש בי' מן המותר לישראל ולק"מ

ובר מן דין אפי' נאמר דגם אי' דרבנן לא מקרי מן המותר לישראל מ"מ דמאי מן המותר לישראל קרי' בי' שהרי בסוכה ל"ה אהא דאמרי' דיוצא באתרוג של דמאי משום דאי בעי מפקיר נכסי' כתבו תוס' לא הוי צריך לה"ט אלא משום דיש בו היתר אכילה לעני כמו לישראל דנפק בשל תרומה דחזי לכהן וכו' ע"ש וה"נ שפיר מקרי מן המותר לישראל שהרי מאכילי' את העניים דמאי ואת האכסני' דמאי וא"ש. ובזה יבא שלום ינוח על ראשך. כנפשך. ונפש חמיך הדוש"ת

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רמ"ז עוד להרב הנ"ל

שיל"ת ב' אויפאלו עש"ק נשא תרמ"ח לפ"ק

בפני' דמעלי יומא דעצרתא קבלתי יקרת מכתבך ואחרי הודיע משלומינו אבא על דבריך בד"ת אשר מצאת חן ושכל טוב. ראשון לציון כתבת עמ"ש ליישב תמיהתך במשנה ג' פ"א דדמאי דבאי' דרבנן ל"ש מן המותר לישראל דגבוה לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא והקשית א"כ אמאי נקט בברייתא דפסחים מ"ח רק מוקצה הא כל אי' דרבנן הדין כן. לק"מ חדא י"ל דהיא גופא בעי לאשמעי' דמוקצה רק דרבנן ודלא כמ"ד שם דמוקצה דאורייתא. ועוד למ"ש תו"י ביצה ג' ע"ב אבל לר"נ לא פריך דמוקצה חמירא והוי כעין דאו' ע"ש וא"כ רבותא אשמעי' דאפי' מן המוקצה נמי יביא וכ"ש משאר אי' דרבנן

ומ"ש וכי האי' על המזבח רמי' הא על הכהן רמי' וראי' מסי' שמ"ג באו"ח דאפי' אי' דרבנן אסור למספי לקטן בידים והרי הקטן לאו בר קבולי תקנתא דרבנן. לא דמי דהתם גם באי' דאו' כיון דאין ב"ד מצווין להפרישו אין שום אי' על הקטן ואפ"ה כתבה תורה לא תאכלום לא תאכילום ורמי' האי' עלינו שמה שאסור לנו לאכול אסור לנו גם להאכיל לקטן לכן גם באי' דרבנן רמי איסורא על הגדול דאסור למספי לי' בידים אבל כאן אמת כי האי' רמי על הכהן להקריב מה שאסור להקריב לגבוה אבל כיון דגבוה לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא ואינו אסור לגבוה שוב אין שום אי' על הכהן וזה פשוט

ועל מ"ש דכל אי' דרבנן הוי רק אי' גברא הבאת ריטב"א עירובין ל' שכתב בטבל דרבנן דהוי אי' חפצא ג"כ אין ראי' דריטב"א כתב תחילה דכיון דאין מערבין בטבל טבול מדרבנן שמעי' שאסור להאכילו בידים לקטנים דאי לא חזי לקטנים וכו' וע"ז כתב וא"ל דשאני טבל שהוא אי' חפצא וכו' וי"ל דכונתו כיון דטבל דאו' הוי אי' חפצא לכן אסרו חכמים להאכיל בידים לקטן אפי' טבל דרבנן אבל לעולם טבל דרבנן הו' רק אי' גברא ואפשר ג"כ בטבל כיון דיש כח ביד חכמים ורמי אגברא שמחויב להפריש ממילא הוי איסור חפצא כיון שמעורב בו מה שמחויב להפריש. ומ"ש מפלפולי אחרונים בל ידעתים

ומה שהבאת ראי' דגם באי' דרבנן שייך ממשקה מתוס' זבחים דפ"ח ע"א אהא דקתני אין מביאי' מנחות וכו' מן המדומע ופירש"י מדומע דתרומה ותוס' פי' מעורב בערלה וכה"כ ע"ש והא מה"ת ברובא בטל וא"ל בתערובת חד בחד דהא זה הוי כגוף האי' וא"כ מאי קאמר עלה ואצ"ל מערלה וכו' וכן ג"כ בפסחים מ"ח מן המאתים ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור מכאן אמרו ערלה בטילה במאתים ע"ש. אינו ראי' דהיכי דגוף האי' אסור מה"ת והוא איסור חפצא רק דמה"ת בטל ברוב מצד גזה"כ שהוא נגד השכל וכמו שהעיר הפמ"ג בפתיחה לתערובות אלא שהמיעוט נגרר בתר הרוב כדי שלא יופסד הרוב ומ"מ שם אי' עלה דהרי לכמה פוסקים חוזר וניעור ובדשיל"מ אמרי' עד שתאכלו באיסור אלמא דשם אי' עלה רק דגזה"כ הוא דהמיעוט נגרר בתר הרוב וכיון דאסרוהו רבנן על הגברא שלא לאכלו ואמרו דלא בטיל ממילא נשאר עלי' אי' חפצא שהי' על האי' מה"ת ועיין ש"ך דיני ס"ס אות י"ט אבל באי' שעיקרו מדרבנן שפיר י"ל דהוי רק איסור גברא ומהאי טעמא נ"ל דדשיל"מ הוא במב"מ כיון דלא בטיל רק מצד גזה"כ שפיר שייך לומר שאוכלו באי' אבל במבשא"מ דמסברא בטיל דהוי כנאבד מן העולם ל"ש לומר דאוכל אי' ועיין כעין סברא זו בתוס' שבועות מ"ח ד"ה לכל וידעתי כי לא חדש הוא רק הוא דרך שהחזיקו בו רבים

ועל התי' השני שכתבתי דדמאי מקרי מותר לישראל עפ"י תוס' סוכה ל"ה שהרי מאכילין לעניים דמאי השגת מרש"י זבחים פ"ח אהא דאין מביאי' מנחות ונסכי' וכו' מן המדומע ואעפ"י שמותר לכהנים דבעי' מותר לכל ישראל דכתי' ממשקה ישראל מן המותר לישראל והארכת בסברות דאפי' לשיטת תוס' שם דוקא בחזי לכהנים מקרי מן המותר לישראל אבל בחזי רק לקצת ישראל לא מקרי מותר לישראל. ולפענ"ד נראה אדרבה להיפך דוקא חזי לכהנים ולא לישראל ס"ל לרש"י דלא מקרי ממשקה ישראל דכהנים לאו בכלל לשון ישראל נינהו רק בכלל לשון בני ישראל ואפי' את"ל שהם גם בכלל לשון ישראל היינו בהדי שאר ישראלי' אבל לא כהנים לחודיהו והא דכתב רש"י לכל ישראל היינו לכל מין ישראל אבל בדמאי דחזי לעכו"ם ישראלי' גם רש"י מודה דמקרי מן המותר לישראל. אבל בלאה"נ הא דמאי חזי לכל ישראל אם מפקיר נכסיו ושפיר מקרי מן המותר לישראל

ומה שהקשית לשיטת תוס' דהיכי דשרי לקצת ישראל מקרי מן המותר לישראל אמאי לא פריך בפסחים אי מוקצה דאו' מיהכינו וכו' א"כ מוקצה מותר לנשים דהא מ"ע שהז"ג הוא והוי שפיר מן המותר וא"כ למ"ל ההיקש לטבל, שותא דידך לא ידענא אטו והכינו מ"ע הוא וכפי' הוא אי' עשה הארכתי במק"א דדוקא במ"ע שהז"ג נשים פטורות ולא באי' עשה אלא דמהרבה גדולי אחרונים לא משמע כן אבל כאן הרי בפירוש אמרו שם ואזהרתי' מהכא ל"ת כל מלאכה והוי ל"ת ונוהג בנשים אפי' הז"ג ועיין תוס' קידושין ל"ד דאפי' היכי דאיכא ל"ת ועשה שהז"ג ואין העשה נוהג בנשים מ"מ הל"ת נוהג ומכ"ש כאן דלפענ"ד ליכא עשה כלל אלא מקרא דוהכינו ילפי' דאם לא הכין עובר בל"ת כל מלאכה ומשו"ה צריך להכין כדי שלא יעבור בל"ת ושפיר נוהג בנשים וממילא נדחה ראיתך. חמיך הדוש"ת

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רמ"ח עוד להרב הנ"ל

שיל"ת ב' אויפאלו ד' הדברים תרח"ם ציון לפ"ק

היום נתתי אל לבי להשיב על דבריך ומה שתמהת על סברתי הלא גם באי' תורה לא רמי' איסורא על המזבח וכמו שהקשה ר"ח בחולין צ' מי כתי' לא יאכל המזבח וכו' ואהדר ר"ה ממשקה ישראל מן המותר לישראל הרי דגם באי' דאו' לא רמי' אי' על המזבח רק אי' רמי' על הכהן שמה שאסור לישראל אסור לו להקריב לגבי מזבח ולכן גם באי' דרבנן רמי' האי' עליו שלא להקריבו למזבח. עיניך הטעתך בזה ואינו נכנס באזנך שיהי' אי' רמי' על המזבח שהם עצים ואבנים אבל לא כמו שהוא נכתב הוא נקרא והכונה שהוא אסור לגבוה דהיינו כלפי מעלה. ואדרבה משם ראי' לדידי דדוקא משום דכתיב לא יאכל בנ"י ולא כתי' לא יאכל המזבח ס"ל לר"ח דשרי לגבוה אבל אי הוי כתי' לא יאכל המזבח הו' ניחא לר"ח דאפשר למיכתב הכי כביכול כאלו אמר לא יאכל גבוה ומה שאסור לגבוה אסורי' הכהני' להקריב אבל באי' דרבנן גבוה לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא וממילא אין אי' על הכהנים. ובא וראה מה שאמרו במנחות פ' ר"ל אמר מפטם הקטורת יוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה ופריך מפטם גברא הוא ופירש"י ומאי מותר לגבוה איכא אלא פיטום הקטורת יוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה מבואר דמה שאסור על גברא ל"ש בי' לא אי' ולא היתר