בית שערים אורח חיים רנא

להפסיד התרומה כמ"ש הרמב"ם פי"א ופי"ב מתרומת וא"כ עכ"ח מדליקו לשם מצות שריפה וזה אסור ביו"ט ועיין פנ"י וזה כונת רש"י ליישב קושית תוס' וכתב והוא צריך להדליקה מבעו"י דליכא הנאה ואסור להפסיד תרומה ועכ"ח משום מצות שריפה ולכן אסור ביו"ט דנמצא שורף קדשים ביו"ט ולא להנאתו וא"ש עכ"ל בחידושיי

והנה בדף כ"ה ברש"י ד"ה ואין עושה כתב ואע"ג דהדלקת נר ביו"ט מלאכה המותרת הוא הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן נאסרין גם זו לא יצאה מן הכלל. ובחידושי הרמב"ן תמה דבשלמא אלו הי' הכתוב מפרש שאין שורפין קדשים הי' אפשר בדרך דילמא למימר שהכל בכלל אבל אם הכתוב מזכיר שלא לחלל יו"ט דמלאכה שא"צ האיך יהי' בכללה מלאכה הצריכה עיי"ש. ולפענ"ד נראה ליישב בהקדם לפרש דברי רש"י שאני נבוך בכונתו דאם כונת רש"י להקשות על הדלקת נר בשמן של תרומה טמאה ביו"ט שהוא מלאכה המותרת משום דמותר ליהנות בשעת ביעורו א"כ מה תירץ רש"י דהבערת שאר קדשים שאין נהנין מהם נאסרין וכו' מה ענין תרומה אצל קדשים כקושית תוס' ד"ה לפי וכו' ואם כונתו דגזרינן תרומה אטו קדשים כמ"ש תוס' אין זה במשמעות לשונו. ועוד דהי' לו לפרש בקושיא ואע"ג דהדלקת הנר בתרומה טמאה מלאכה המותרת ולאו דוקא הדלקת הנר אלא גם כל שריפת תרומה טמאה ליהנות בשעת ביעורו כיון דאין חילוק בתרומה טמאה בין הדלקת נר לשריפה אחרת רק בין שמן תרומה טמאה לשמן קדשים טמא. ואם כונתו דגזרינן אטו תרומה שלא לצורך. גם זה אין הלשון סובלתו. וגם כבר כתב תוס' דלא גזרינן דשום אדם לא ישרפנו שלא לצורך כיון שיכול ליהנות ממנה

וסבור הייתי לומר דקושית רש"י היתה בשמן טמא של קדשים גופא דהדלקת נר ביו"ט מלאכה המותרת דהא יכול ליהנות ממנה דקיי"ל קול מראה וריח אין בהם משום מעילה כדאמרינן בפסחים כ"ו וע"ז תירץ כיון דהבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן נאסרין דהא אסורין בהנאה והנאה מן הממש גם זו לא יצאה מן הכלל. אלא דגם ז"א ולא מבעי' למה דאמרינן בפסחים שם מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא הרי כבר כתב חידושי הר"ן לעיל כ"ג ד"ה ר"ח כיון שהחכמים אסרו ושוב לא חזי' וכיון דלא חזי' מהי טעמא דתיהוי לא יזיזנה ממקומה עיי"ש. וה"נ כיון דחכמים אסרו שוב הוי שלא לצורך הנאה ואסור. אלא אפילו למאי דמשמע מדברי ירושלמי שהביאו תוס' לעיל כ"א ד"ה חלב דאפילו לכתחילה מותר ליהנות ממראה עיי"ש. מ"מ כבר כתב הכפ"ת בר"ה כ"ח דהיינו דוקא במדליק לצורך הקדש אבל להדליק להנאתו אסור ע"ש. וא"כ ה"נ כיון דעכ"ח מעביר לצורך מצות שריפת קדשים ולא להנאתו אסור ועדיף ממ"ש תוס' ד"ה לפי וכו' דשם בשעת ביעורו מותר ליהנות ומותר להבעיר לשם מצות ביעור ולהנאתו אבל כאן אסור להבעיר להנאתו כלל דגם בשעת ביעורו אסור ליהנות אלא דאם מבעיר לשם מצות שריפה לחוד מותר ליהנות באורו לפי שאין הנאה מן הממש אבל אם מבעיר גם לצרכו מקרי הנאה מן הממש ואסור מה"ת

לכן נ"ל דכונת רש"י להקשות דהדלקת נר בתרומה טמאה מלאכה המותרת הוא משום מתוך וע"ז תירץ הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהם. פירש שאר ביעור שאין נהנין מהם לאונ"פ דהא הביעור הוא מלאכה משום דרחמנא אחשבי' ובזה לא משכחת אונ"פ והם. נאסרין אף זו לא יצאה מן הכלל. ואסור משום הביעור כמ"ש מג"ש הנ"ל אף דיש בה גם מלאכת הבערה והותרה משום מתוך מ"מ לא אמרינן דהותרה נמי מה דרחמנא אחשבי' לביעורו ודלא כסברת מג"א סימן תק"א סקי"ב יעיי"ש. ובזה מיושב נמי קושית רמב"ן הנ"ל כמובן אך הוא דוחק קצת בלשון רש"י ז"ל

ולכן נ"ל עוד בכונת רש"י דהקושיא לא הי' דהדלקת כר מותר משום מתוך דע"ז הי' ניחא בתירץ מג"ש הנ"ל. אלא דס"ל דנר להאיר כיון שנהנה מהן עצמן הוי כאונ"פ וכמש"ל בשם טו"ז סימן תק"א בדעת הר"ן. ובזה ל"ש תירץ מג"ש כנ"ל. והיינו דכתב ואע"ג דהדלקת הנר ביו"ט מלאכה המותרת הוא אפילו בשמן שריפה. וע"ז תירץ הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן. פירש מהן עצמן ואף דראוין להסיק תחת תבשילו מ"מ אינן כאונ"פ ואין להתיר רק משום מתוך וכאן ל"ש מפוך כסברת מג"ש וא"כ נאסרין וכו' וא"ש

ושלישים על כולו עפמ"ש חידושי הר"ן דכ"ג ד"ה ר"ח דרבא לא ס"ל כר"ח משום דס"ל דטעמא דאין שורפין קדשים ביו"ט היינו בקדשים גמורי' שאסבה"נ בשעת ביעורן אבל בתרומה כיון דמותרת בהנאה בשעת ביעורן אשתכח דצורך הדיוט הוא ומותר לשורפה ביו"ט וכו' והיינו כקושית תוס' ד"ה לפי ולא ס"ל כתירץ התוס' דאסור לשרפו לצורך הנאתו אלא דוקא אם שרפו לשם מצות שריפה לא הקפידה תורה שיהנה בשעת ביעורו רק כיון ששורפה ומבערה כדין אעפ"י ששורפה לצורך הנאתו מותר והקשה הר"ן שם ואע"ג דגבי תרומה וחלה שנטמאו אמרינן לא יזיזם ממקומו. ותירץ דמיירי בתרומה שאין דרכה בשריפה וביארנו לעיל בכונתו דדוקא שמן שדרכו בהדלקה ולא מוכחא מילתא שעושה לשם מצות שריפה שרי ביו"ט משום דעושה להנאתו אבל בשאר דברים שאין דרכן בהדלקה דמוכחא מילתא שעושה לשם מצות שריפה אסור ביו"ט. והיינו דק"ל לרש"י ואע"ג דהדלקת נר ביו"ט מלאכה היא בשמן שריפה כקושית תוס' ולא ס"ל כתירץ תוס' כמ"ש. ותירץ הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן בדרך זה לשורפם ואין דרכן בשריפה. נאסרין. כחידושי הר"ן הנ"ל. גם זו לא יצאה מן הכלל וא"ש

ועתה הבא נבא ליישב קושית רמב"ן דהנה ביבמות דף ע"ב ע"ב יתיב ר"י וקדריש נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה והקשה בתוס' הא דרשינן בשבת כ"ד ליתן בוקר שני לשריפתו כיון שלא בזמנו הוא למה צריך להמתין עד הבוקר ישרפנו במוצאי יו"ט דכבר נעשה נותר מקודם. ותירץ כיון דלא אפשר לשרפו ביו"ט קבע זמנו בבוקר שנ' פירש דאז הוי בוקר שני זמנו ועיין תוס' במנחות דף נ"א ד"ה אפי' וכו'. ולפ"ז כיון דתרומה טמאה הי' בכלל כל שפסולו בקודש באש ישרף כמ"ש חידושי הר"ן בשם הרא"ש וחידושי הרמב"ן ובקדשים טמאים וכן בשאר תרומה טמאה אסור לשרוף ביו"ט כיון שאין נהנין מהן אין זמן שריפתן ביו"ט ולא נאמר באש תשרופו עליהן ביו"ט וא"כ אם שורפן ביו"ט מלבד איסור יו"ט לא קיים מצות שריפה כיון שאין ביו"ט זמן שריפה והוי כאלו שורפן בלילה דקיי"ל דבין בזמנו בין שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום כמ"ש הרמב"ם פי"ט מפסוהמ"ק ה"ה עיי"ש. וא"כ אף שמן שריפה שהי' מותר לשרוף ביו"ט לא יצא מן הכלל שאין זמן שריפתו ביו"ט ושפיר אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט לפ' שמבטל מצות שריפה כמו אלו שורפו בלילה וזה כונת רש"י גם זו לא יצאה מן הכלל וא"ש

ומה שנלענ"ד בישוב קושיות רמב"ן דהנה תוס' ד"ה לפ' הקשה שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות בשעת שריפה אמאי יאסר נימא מתוך שהותרה הבערה לצורך אונ"פ הותרה נמי שלא לצורך אונ"פ ואי דבעינן צורך היום קצת וכאן אין המצוה צורך היום דיכול לשרוף למחר מ"מ הוי צורך היום קצת להאיר. ותירץ כיון שאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שריפה א"כ אין הבערה זו לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה וכו' ולהכי לא דחי יו"ט מידי דהוי אנדרים ונדבות וכו'. והנה כפי הבנת הגאון מוהרי"מ פערלס ז"ל שהבאתי לעיל דודאי אמרינן מתוך וליכא עול"ת דיו"ט אלא דאסור משום לכם ולא לגבוה כמו בנדרים ונדבות. ואף דשרינן להוציא קטן ולולב וס"ת בביצה דף י"ב ולא אסרינן צורך מצוה משום לכם ולא לגבוה וכן בפסחים דף ה' אמרינן ש"מ דר"ע ל"ל מתוך אבל אי ס"ל מתוך הי' מותר לשרוף החמץ ביו"ט ולא ממעטינן לי' מלכם ולא לגבוה אלא דצורך מצוה לכם מקרי היינו משום דאמרינן מתוך שהותרה לצורך אונ"פ הותרה נמי שלא לצורך אונ"פ אלא לצורך אחר ומינה דכמו דלצורך אונ"פ לא הותרה אלא לצורך אונ"פ דיו"ט ולא לצורך אונ"פ דחול כמו אופה מיו"ט לחול ה"נ מה שהותרה שלא לצורך או"נ אלא לצורך אחר מטעם מתוך צריך שיהא צורך היום ולא לצורך מחר ולכן בקטן ולולב וס"ת וכן חמץ למאי דס"ד דביום ראשון היינו ביו"ט ודאי הוי צורך היום ומותר משום מתוך דצורך מצוה לכם מקרי. אבל אם צורך המצוה אינו צורך היום דאפשר לעשותה למחר אסור. ומעתה אם במצוה שאינה צורך היום יש גם צורך אחר שהוא צורך היום אמרינן כמו בנדרים ונדבות אף דהוא צורך אונ"פ ביו"ט והי' ראוי' להתיר אפילו לב"ש דל"ל מתוך אסרה תורה משום לכם ולא לגבוה דכיון דאית בי' צורך גבוה שאסור ביו"ט משום שאין זמנו קבוע היום דאפשר להקריבו למחר בטל צורך הדיוט שהוא אונ"פ היום לגבי צורך גבוה ולא מקרי לכם דהיינו שיהי' צורך אונ"פ לכם היום ועיין תוס' ביצה כ"ז ד"ה ועל החלה. ה"נ בתרומה טמאה שבשריפתה יש צורך היום להאיר שהוא לכם היום וצורך מצות שריפה שאינה צורך היום בטל צורך הדיוט לגבי צורך מצוה וצורך מצוה אף דמקרי לכם אבל לא מקרי היום לכם דאפשר למחר ואף דצורך הדיוט הוא צורך היום מ"מ כיון דבטל לגבי צורך מצוה ממעטינן לי' מלכם ולא למצוה וא"ש

ולפ"ז למ"ש השמ"ק בכתובות דף מ' בשם הרשב"א דלאו הבא מכלל עשה לא עדיף מלאו גופא ונדחה מפני עשה תקשי מה משני ר"א דיו"ט עשה ול"ת ואין עדל"ת ועשה הא בשריפת תרומה טמאה ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה דלכם ולא לגבוה ושפיר נדחה מפני עשה כמו שהקשה הגאון מוהרי"מ פערלס ז"ל. ונלענ"ד דהנה בתשובת בית אפרים או"ח סימן ה' הביא בשם הליכות עולם דהא דעדל"ת אף דל"ת חמור משום דגילתה תורה בכלאים בציצית דבמקום עשה לא נאמר הל"ת עיי"ש. ולפי"ז אי הוי אמרינן דאין עדל"ת הוי אמרינן להיפך דבמקום ל"ת לא נאמרה העשה. ולפ"ז כיון דבשאר קדשים ותרומה טמאה שאינה שמן דל"ש מתוך כמש"ל וא"כ הוי יו"ט עול"ת ולא נאמרה דבאש תשרופו במקום עול"ת דיו"ט ולכן גם זו דשמן שריפה לא יצאה מן הכלל דלא נאמרה העשה ביו"ט וממילא משום לכם ולא לגבוה ומיושב לנכון קושית הגאון הנ"ל וא"ש

וממילא דמיושב נמי קושית הרמב"ן דהואיל ושאר קדשים שאין נהנין מהן אסורין ואין עדל"ת ועשה אף זו לא יצאה מן הכלל