בית שערים אורח חיים רנ

אסור ביו"ט משום דעיקרו למצוה ולא לשם הנאה והוי כמו נדרים ונדבות יעיי"ש. והקשה הרי בנדרים ונדבות ליכא מלקות משום דלא הוי רק לאו הבא מכלל עשה לכם ולא לגבוה כמ"ש תוס' בביצה דף י"ב וא"כ בשריפת תרומה טמאה נמי ליכא רק לאו הבא מכלל עשה וא"כ מה משני ר' אשי דיו"ט עול"ת הא אינו כאן רק להבמ"ע וכתב שמ"ק כתובות דף מ' בשם הרשב"א דעשה דוחה. ואין לומר דוקא בנדונ"ד אף דעיקרו לגבוה מ"מ גם לגבוה הי' ראוי' להתיר משום מתוך דהא איכא צורך היום קצת שלא יהי' שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן ואינו אסור רק משום לכם ולא לגבוה כמ"ש ביצה דף י"ב ולכן לא הו' רק להבמ"ע אבל בשריפת תרומה טמאה משום מצות שריפה ל"ש מתוך דהא אין זמנו דוקא היום וכמ"ש מג"א סימן המ"ו רק דנימא משום הנאתו הו' צורך היום קצת. וע"ז אמרינן מסברא כיון דעיקרו לשם מצות שריפה לא מקרי צורך היום כלל ואסור בלא קרא דלכם מסברא כיון דל"ש בי' מתוך ושפיר איכא עול"ת דהא כתב תוס' ביצה דף י"ב דאפילו לב"ש דלית לי' מתוך אינו לוקה רק בעולת נדבה ולא בשלמי נדבה כיון דאית בי' אכילת אדם אע"ג דעיקרו לגבוה אינו אסור רק מקרא דלכם וא"כ ה"נ בשריפת תרומה טמאה דכוותי' עכת"ק

ונלפענ"ד ליישב בהקדם מ"ש ליישב קושית תוס' בסוגיין דכ"ג ד"ה גזירה וכו' שהקשו מאי פריך אביי אלא מעתה ביו"ט נשתרי והוא גופא מפיק לקמן דאין מדליקין בשמן שריפה מעולת שבת בשבתו ע"ש. ונ"ל דיש לדקדק בדברי הגמרא דמשני מ"ט קאמר מ"ט אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט והפירש הפשוט מ"ט קאמר דסיפא מפרש טעם דרישא דקתני ולא בשמן שריפה והקשה מ"ט ולא בשמן שריפה משום אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט וכו' וא"כ הכי הו"ל למימר מ"ט קאמר מ"ט לפי שאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט. ולכן נ"ל פירש אחר בגמרא דתוס' הנ"ל ד"ה לפי הקשה אמאי אין שורפין תרומה טמאה ביו"ט כיון שמותר ליהנות בשעת שריפה מ"ש משמן חולין ותירץ פנ"י עפי"ד רש"י ביצה דכ"ז גבי חלה שנטמאת דשריפת תרומה וקדשים לאו משום איסור מלאכת הבערה דעלמא אסרה רחמנא אלא דגזיה"כ הוא שאין קדשים טמאים מתבערין ביו"ט דרחמנא אחשבי' לביעורן מלאכה ואפילו לתתה לכלבו ביו"ט אסור וכיון דמצות ביעור שהוא מלאכה ל"ש לצורך אונ"פ ממילא ל"ש בי' מתוך וכבר קדמו בזה בספר מג"ש ביצה דף י"ב לזקינו ז"ל ליישב שיטת רש"י דלא תקשי קושית הרא"ש משריפת קדשים יע"ש. ויען כי דברי רש"י אלו צריכין ביאור אעתיק לשונו שכתב חלה שנטמאת אינו ראוי' לכהן היום דהא באכילה אסורה לעולם ובהסקה או לתתה לכלבו ביו"ט אסור דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביו"ט ואפילו ע"י אכילת בהמה דקיי"ל שאין שורפין קדשים ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך הוא. דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הבערה לצורך הוא. דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה הוא ומותרת אפ"ה בשמן שריפה לא והוא שמן תרומה שנטמאת דגזיה"כ הוא שאין קדשים טמאים מתבערין ביו"ט דרחמנא אחשבי' להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא ע"ש. והוא תמוה מאוד דאיך מוכח מדכתיב באש ישרף דרחמנא אחשבי' לאכילת בהמה מלאכה ואפילו שריפת אש היתר אין לו במה אחשבי' רחמנא. אמנם הנלפענ"ד דבחידושי רמב"ן בשבת דכ"ד הנ"ל ד"ה מנה"מ כתב ואפשר שאף שריפת תרומה מ"ע של תורה ובכלל בקודש באש תשרף הוא. וכן נראה בירושלמי דהוא עשה דאורייתא וכן כתב חידושי הר"ן ד"ה ר' אשי וכו' בשם הרא"ה דאפשר דבשריפת תרומה איכא עשה דתיהוי בכלל מה דמיתמר בפסחים דף כ"ד בקודש ישרף כל שפסולו בקודש באש ישרף ע"ש. ובשלהי מסכת תמורה חשיב תרומה טמאה בהדי הנשרפין וקתני את שדרכו לשרוף ישרוף ואת שדרכו להקבר יקבר ופרש"י אוכלין ישרפו ומשקין יקברו עיי"ש וכיון דיש קדשים פסולין שיקברו אמאי אפקי' רחמנא בלשון באש ישרף אעכ"ח להורות דביעורן מן העולם איך שיהי' הוי כהבערת אש ואסורה בשבת ויו"ט כהבערת עצים וא"ש

ובזה יובנו דבר' הירושלמי ר"פ במה מדליקין דגרסינן התם ולא בשמן שריפה אר"ח זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת ופריך והא תנינן ומאחיזין וכו' ומשני אר"י בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאיליה ברם הכא התורה אמרה אין שורפין את הקדשים ביו"ט ואינו צ"ל בשבת מה חמית לומר כן לא תותירו ממנו עד בוקר וכו' אחר שני בקרים א' בוקרו של ט"ו וא' בוקרו של ט"ז וכתיב והנותר מבשר הזבח ביום הג' באש ישרף עכ"ל ובשירי קרבן שם תמה אמאי מביא גם הפסוק השני ולהנ"ל נראה דמה שהקשה הירושלמי מה חמית לומר כן אין הפירש כמ"ש ק"ע דק"ל מנ"ל שאין שורפין קדשים ביו"ט אלא דק"ל נהי דאין שורפין קדשים ביו"ט היינו בעושה מעשה ביו"ט אבל בנעשית מאיליה מנ"ל. וע"ז משני כיון דרחמנא אחשבי' לביעורו דאסור אפילו ע"י אכילת בהמה כמ"ש רש"י מקרא דכתיב באש ישרף אע"ג דלאו מלאכה הוא כלל א"כ ה"נ אם מתבערין מאיליהן ביו"ט יש איסור זה. ודבר זה מתורת משה רבינו למדנו מרמב"ן בחידושיו שכתב ובודאי אפשר לומר דאביי ס"ל שאלו הי' בו משום שריפת קדשים אף מעיו"ט אסור כיון שעיקר השריפה בשבת ובירושלמי נמי איכא ולא דמי להדלקת נר דחולין דהכא הביעור גופא חשיבא לי' מלאכה ע"ש. והני הא דאחשבי' רחמנא הביעור ע"י אכילת בהמה מלאכה ילפינן לה מדכתיב באש ישרף כמ"ש רש"י. וביארנו כיון דבמשקין ל"ש שריפה מכ"ח גלי קרא דביעורן הוי כמלאכה וממילא גם מחבפרין מאיליהן אסור. ולפ"ז מקרא קמא דמיירי בנותר מפסח שהוא אוכלין ושייך בי' שריפה אינו מוכח רק דשריפה שהוא מלאכה אסור ביו"ט וממילא דאינו מוכח דנעשית מאילי' אסור ולהכי מייתי קרא שני באש ישרף דמיני' דרשינן בפסחים דף כ"ד הנ"ל דכל שפסולו בקודש באש ישרף ואפילו תרומה טמאה בכלל כמ"ש הרא"ה הנ"ל וא"כ גם משקין בכלל ומוכח דהביעור הוא מלאכה אעפ"י שאינו מלאכה בעצם וא"כ גם נעשית מאיליה אסור כנ"ל וא"ש

ומעתה אומר אני דהא דמוקי לה ר"ח ביו"ט שחל להיות בע"ש היינו מקמי דמקשה לי' מסיפא אבל למסקנא בתר דמקשינן מסיפא הדר בי' ומוקי לי' בכל ע"ש אסור משום שדליקה והולכת בשבת וכדמוקי לה ר"ח בירושלמי. וה"פ מ"ט קאמר. פירש דרישא יהיב טעמא לסיפא מ"ט אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט. לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט הא קשה קושית תוס'. ולזה מתרץ ברישא וקתני דאפילו נעשית מאיליה אסור ועכ"ח משום דביעורן הוי מלאכה אעפ"י שאינו מלאכה דרחמנא אחשבי' להבערתן וא"כ ל"ק קושית תוס' כתירץ פנ"י הנ"ל ושפיר שייך למתני יו"ט הכא כיון דכולי' חד טעמא הוא ומיושב דקדוק הנ"ל

ולפי"ז מיושב קושית תוס' הנ"ל דנהי דאביי יליף לקמן דאין מדליקין בשמן שריפה מקרא מ"מ פריך שפיר לרבה אלא מעתה ביו"ט לשתרי דעכ"ח ליכא למימר לרבה טמא דשריפת קדשים דא"כ לא הי' צ"ל בשבת משום שמא יטה אלא משום דגם נעשית מאיליה אסור כר"ח אלא ודאי דל"ל ה"ט דשריפת קדשים וא"כ ביו"ט לשתרי ועיין חידושי רמב"ן ורשב"א שבת שם וא"ש

ואמנם קושית הפנ"י ע"ד תוס' ד"ה לפי הנ"ל שהקשו שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות בשעת שריפה למה יאסר מ"ש משמן חולין שמותר לשרפו ולהדליקו להנאתו וכו' וע"ז הקשה הפנ"י לסברת רש"י ביצה דף כ"ז דשריפת תרומה וקדשים לאו משום מלאכת הבערה לחוד אסור אלא אפילו ליתן לכלבו אסור דגזה"כ הוא שאין מתבערי' ביו"ט דרחמנא אחשבי' להבערתן וזה ל"ש לצורך אונ"פ וא"כ ל"ש בי' מתוך יע"ש [ובחידושיי הארכתי ליישב קושית פנ"י הנ"ל] נ"ל ליישב עפמ"ש מו"ז או"ח סימן תק"א סק"א בדעת הר"ן דמדורה להתחמם ונר להאיר כיון שנהנה מהן עצמן הוי כאוכל נפש ואין ההיתר משום מתוך רק דהוי כאונ"פ עצמו ע"ש. ולפ"ז ההבדל פשוט דבשלמא גבי שריפת קדשים דאסור בהנאה כתב המג"ש שפיר דל"ש מתוך אפילו לשיטת רש"י דלא בעינן צורך היום קצת משום דאית בי' נמי איסור משום ביעור קדשים וזה ל"ש באונ"פ אבל בשריפת תרומה טמאה שמדליק ביו"ט להנאתו להאיר שהוא אונ"פ עצמו שפיר הקשה תוס' דלשתרי אף דאית בי' ג"כ איסור ביעור דלא משכחת באונ"פ מ"מ השתא הכא הוא לצורך אונ"פ ולשתרי והבן

ומעתה מיושב ג"כ קושית הגאון מוהרימ"פ ז"ל דלפי האמור החילוק מבואר דבנדרים ונדבות אע"ג דעיקרו לגבוה מ"מ כיון דבאמת יש בו אכילת אדם והוי אונ"פ ממש לכן אינו אסור לב"ש רק מקרא דלכם ולא לגבוה אבל הדלקת נר אפילו בשמן חולין אי לא ס"ל כטו"ז הנ"ל לא שרי אלא מטעם מתוך וא"ש בשמן שריפה דהו' עיקר למצוה לא אמרינן בי' מתוך ושפיר יש בו עול"ת דיו"ט וא"ש ונכון

ומה שנלענ"ד עוד בישוב קושית הגאון מוהרימ"פ ז"ל ואקדים גרגיר א' מחידושיי בסוגיא דשמן שריפה שבת דף כ"ג ע"ב ברש"י ד"ה בע"ש שכתב והוא צריך להדליקה מבעו"י נמצא שורף קדשים ביו"ט וכו' ושפת יתר הוא זה דכ"ש אם הי' מדליק ביהש"מ או בלילה דאסור משום שבת. ואמינא ליישב דהנה תוס' דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי הקשה אמאי אין שורפין תרומה טמאה ביו"ט כיון דמותר ליהנות בשעת שריפה מ"ש משמן של חולין שמותר לשרפו ולהדליקו להנאתו וכו'. ולפענ"ד נראה דעיין חידושי הר"ן בסוגיין שכתב דרבא לא ס"ל טעמי' דר"ח משום דס"ל כקושית תוס' להאמת והקשה ע"ז ואע"ג דלגבי תרומה וחלה שנטמאו אמרינן לא יזיזם ממקומם מיירי בתרומה שאין דרכם לשריפה. והפירש הפשוט כגון משקין שא"א לשרוף וא"כ א"א ליהנות מהם בשעת ביעורן דהא יקברו כדתני בשלהי תמורה ולכן הווין מוקצה ולא יזיזם ממקומם. אבל זה דוחק דהרי חלה אינו משקה ואפשר לשורפה וליהנות ממנה בשעת שריפה לאפות ולבשל ואמאי לא יזיזנה ממקומה. ולכן נ"ל בכוונתו דס"ל דוקא דבר שדרך הנאתו בהדלקה ושריפה שייך לומר שמותר לשרפו ולהדליקו ביו"ט כיון שעושה להנאתו ולא מוכחא מילתא שעושה לשם מצות שריפה וא"כ אסור ביו"ט משום דלא הוי לצורך אדם ושפיר לא יזיזנה ממקומם. ולפ"ז גם בשמן של תרומה טמאה נהי דזה דרכו בהדלקה ושרי ביו"ט להנאתו כקושית תוס' מ"מ ביום אסור להדליקו כיון דביום ליכא דרך הנאתו להאיר וגם אסור