בית שערים אורח חיים רמח

ועונ"ל דיש להקשות למאי דאמרינן בירושלמי רפ"ב דשבת בפיסקא ולא בשמן שריפה אר"ח זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת. והא תנינן ומאחיזי' וכו' אר"י בשבת כתי' לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאילי'. ברם הכא התורה אמרה אין שורפין את הקדשים ביו"ט ואצ"ל בשבת. מה חמית לומר כן. לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש השרופו אחר שני בקרים א' בוקרו של ט"ו ואח' בוקרו של ט"ז. וכתי' והנותר מבשר הזבח ביום השלשי באש ישרף. ועיין במפרש שם. ובתר הכי קאמר מעתה אין מדליקין בש"ש בלילה ע"ש שאין שורפין את הקדשים בלילה א"ר יוחנן ירדו לה בשיטת ר' ישמעאל כמה דר"י אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה כך עבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה וכו' עמ"ש. נשמע מזה דלר' ישמעאל ילפי' מעד בוקר שאפי' לצית האור בחול ודולק והולך בשבת ויו"ט הו' מלאכה בשריפת קדשי' א"כ איך קאמר דביו"ט ל"צ קרא דבלא"ה ידעי' דאסור משום דשריפה מעין מלאכה היא הא אכתי צריך קרא דנעשית מאילי' נמי הוי מלאכה וכנ"ל. אך ז"א כיון דאינו נעשה נותר רק ביו"ט א"כ א"א שתהי' נעשית מאילי' ביו"ט דולק והולך אם לא שמדליקה בידים תחילה ופשיטא דאסור לשרוף ביו"ט בידים דהוי מלאכה וא"כ ביו"ט ל"צ קרא. אבל לא הונח לי בזה דאכתי איצטריך קרא דאם עבר והצית האור בנותר שיש אי' ג"כ אח"כ במה שדליקה והולכת. ול"ש בזה כל דאי לא כתב רחמנא כדאמרינן ביבמות ע"ח. דהא הוי דאי לאיסורא כדאמרי' התם. ועוד יש לחלק. וכ"ת מאי נ"מ באי' זה הא אנוס הוא שא"י לכבותה בי"ט. ז"א דשפיר מותר לכבותה משום מתוך שהותר כיבוי לצורך או"כ כגון גריפת תנור או שלא תשרף הקדירה כמ"ש ראשונים ביצה כ"ב עיין באשר"י והותרה נמי שלא לצורך. והוי צורך היום קצת כדי שלא יעבור אי' שריפת נותר מאילי'. ואין לומר דאדרבה אי' שריפת נותר שרי משום מתוך והוי צורך היום קצת כדי שלא יצטרך לעבור אי' כיבוי. ז"א דבזה ל"ש מתוך שהותרה לצורך או"נ דלצורך או"נ אין זה מלאכה כלל דהא נעשית מאילי' רק בשריפת נותר הוי מלאכה. וא"כ ל"ש דהותרה באו"נ דבאו"כ אינו מלאכה. אבל בשריפת נותר דהוא מלאכה שלא באו"נ שפיר אסור. ועדיף מסברת פר"ח ומג"ש הנ"ל. ולפ"ז אם התרו בו כמה פעמים לכבות ולא כיבה חייב מלקות כמה פעמים על ל"ת דיו"ט אם שהה כדי לכבות ולהדליק למ"ד לאשאב"מ לוקין עליו כדאמר ר' אשי במכות כ"א גבי כלאים. ואפי' למ"ד לשאב"מ אין לוקי' נמי לקי כיון דתחילת הדלקה הי' ע"י מעשה וכמ"ש תוס' שבועות ט"ז ד"ה או גבי לבישת כלאים ע"ש וא"כ הדק"ל. לכן נ"ל לחדש דס"ל להמכילתא דאף לירושלמי הנ"ל דבשריפת נותר הוי מלאכה בנעשית מאילי' מ"מ היינו רק לענין ל"ת דיו"ט אבל עשה דיו"ט דהיינו שבתון לית בי' כיון דנעשית מאילי' והרי גופו שובת ואף שתחילת הבערה הי' במעשה. ולפ"ז כיון דהא דאין עשה דשריפת נותר דוחה יו"ט הוא משום דיו"ט עשה ול"ת כר"א וכיון דבכה"ג ליכא עשה רק ל"ת שפיר דחי לי' עשה דשריפת נותר וא"צ לכבות ולכן לא מוקמי' קרא בכה"ג. וזה שאמר ר"י. א"צ הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה וא"כ פשיטא דאינו רשאי להדליק ביו"ט בידים דאין עשה דוחה לתו"ע. ואי כקושי' הנ"ל לאסור בנעשית מאילי'. ע"ז השיב: ושריפה. פי' מה שנשרף מאילי' אח"כ. מעין מלאכה הוא. פי' ולא מלאכה ממש דאין בזה עשה רק ל"ת כנ"ל וא"כ דחי לי' עשה דשריפת נותר וכמ"ש. ומיושב דקדוק הד"ג נ"י. אמאי קאמר מעין מלאכה וא"ש. והתינח ביו"ט דהוי ל"ת גרידא אבל בשבת דהוי ל"ת שיש בה כרת אין עשה דשריפת נותר דוחה ל"ת שיש בה כרת ושפיר איצטריך קרא שאם חל ט"ז להיות בשבת שאינו נשרף אלא לאור י"ז ואפי' עבר והדליקו בט"ו ביו"ט מחויב לכבותו כדי שלא יהא דולק והולך מאילי' בשבת ומותר לכבות ביו"ט משום מתוך ואפי' בעי' צורך היום קצת. וזה רק צורך שבת מ"מ מה"ת צרכי שבת נעשי' ביו"ט כדאמרי' פסחים מ"ו ע"ב ופירש"י ושבת ויו"ט חדא קדושה היא דתרווייהו שבת איקרי. וכי דמותר לבשל לבו ביום מותר לבשל למחר ע"ש וכיון דהוי צורך שבת מקרי צורך היום ומותר לכבות ואם אינו מכבהו והולך ודולק בשבת חייב עליו בשוגג חטאת. ואף דבעי' דבחטאת בעי' מעשה דילפינן במכות י"ג ע"ב מע"ז, מ"מ כאן הי' תחילתו ע"י מעשה שפיר מקרי מעשה. ובמזיד בהתראה חייב סקילה מה"ט. ואפי' למה שחקר המל"מ פ"ג מביאת מקדש הכ"א דדוקא אם תחילתו הי' במעשה איסור הוא דלוקין אח"כ אבל אם הי' במעשה היתר ל"ה אח"כ כמעשה וא"כ כאן שהי' תחילת מעשה ביו"ט שהוא אי' מלקות לא מחשיב אח"כ כמעשה לענין מיתת ב"ד. מ"מ נ"מ אם התרו בו למלקות משום שבת דלמלקות שפיר הי' תחילתו במעשה אי' מלקות ושפיר לוקין משום לאו דשבת דהא ר"י אית לי' במכות י"ב לאו שניתן לאזהרות מב"ד לוקין עליו. ואפי' אם הדליק בשבת עצמו יש נ"מ במה שיש לאו וכרת בדולק והולך אף שהוא אנוס שאסור לכבותו בשבת. מ"מ לשיטת רש"י ורז"ה בשבועות י"ז ע"ב דאם בא עלי' בשעת ווסתה ואמרה לא נטמאתי דחייב שתים לאביי דמשמש מת בעריות חייב אפי' הי' מזיד על הפרישה משום דבשעת הכניסה שגג בשתיהן ול"ה ב' זיתי חלב בהעלם א' כיון שהי' לו ידיעה בינתים ע"ש. ועיין תוס' ומהרש"א ומלחמת שם. ועיין שבת ק"ב. וא"כ ה"נ אם הדליקה בשבת בשוגג שגג בשניהם על הדלקה ועל מה שדולק והולך אח"כ. ואף שאינו לכבותה אח"כ מ"מ כיון שיש לו ידיעה בינתים חייב חטאות על כל ידיעה וידיעה כיון שמתחילה שגג בכולם ושפיר צריך קרא לשבת בכה"ג וא"ש

ומה שנ"ל עוד ביישוב דקדוק פרו"מ אמאי קאמר שריפה מעין מלאכה הוא ולא קאמר מלאכה הוא ואקדים מה שדקדקתי בפסחים ה' דקאמר ר"ע ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה. אמאי קרי לי' אב. מלאכה הא אמרינן בריש ב"ק אבות מכלל דאיכא תולדות. ומאי ניהו תולדה דהבערה ולא מצאתי זה מפורש בשום מקום. ולפמש"ל י"ל לשיטת רש"י דביעור אפי' באכילת בהמה מחשיב מלאכה משום חשיבות המצוה בדברי' שעיקר מצותן בשריפה. א"כ היינו תולדה דהבערה וא"ש. ושוב מצאתי ברמב"ם פי"ב משבת ה"א המחמם את הברזל כדי לצרפו במים ה"ז תולדות מבעיר וחייב וא"כ מצינו תולדה להבערה אבל הראב"ד שם השיג עליו דאינו תולדה דמבעיר רק תולדה דמבשל וא"כ לשיטתו אין לנו תולדה להבערה ואמאי קרי אב. והנ"ל בזה דבר חדש האב הוא הבערת אש בדברים העומדי' להסקה כגון עצים וקנים ותבן ובוערי' בעצמם בלי סייעת דבר אחר. אבל המצית אש באוכלין ומשקי' שאין עומדין להסקה ואינם בוערי' בעצמם בלי ד"א עיין במג"א תמ"ה דחמץ הוי זוז"ג שא"י לשרפו בלי עצים זה הוי תולדה דהבערה. ומעתה נ"ל דהאב שהוא הבערה כדרכו נקרא הבערה ואמרי' ב"ק ב' ע"ב וביער זו השן ואמרי' שם ג' שיש הנאה להיזקו ואמרינן שם ט"ז השן מועדת לאכול את הראוי לה אלמא דלשון ביעור שייך בדבר שהוא כדרכו ונהנה ממנו הנאה הראוי. ועיין בקונקורדנציאס שורש ביער שביעור האש וביער השן הם שורש א' וא"כ ביעור באש שייך בדבר שעומד לאש ונקרא הבערה אבל תולדה דהבערה שהוא באוכלין ומשקין שאין זה דרך הנאתן לשרוף אותן ועיין פנ"י פסחים כ"ו ע"ב מקרי שריפה כ' כן נקרא אכילה שלא כדרכה כמו פסחים מ"ד אי בעיני' דקשריף ואכיל לי' ועיין תוס' נזיר ל"ו ע"ב ד"ה הנח ועיין ע"ז כ"ט כהן שדעתו יפה שורפה חי' ובתענית ב"ד אי שרף מר פינכא דדייסא ע"ש. ולפי קיל ערכי כמדומה שכן הוא בדיוק בתנ"ך וש"ס שעל הבערת עצים ותבן נקט לשון הבערה ובאוכלי' ומשקי' נקט לשון שריפה. ולפ"ז שריפה הוא תולדה דהבערה ושפיר קאמר ר"י ושריפה מעין מלאכה הוא לא שהוא עצמה אב מלאכה אלא מעין מלאכת הבערה ותולדה שלה ותמצית הדבר דהבערה שלכדה"נ מקרי שריפה וכדה"נ מקרי הבערה החזרתי זה מפני שבזה מיושב מה שהי' ק"ל לכאורה מהרבה מקומות והם דברים ארוכים וצריך באר רחובות ואין עת האסף פה ולפ"ז יש לחדש דהא דאמרי' שגם שריפה שלכדה"נ אסור היינו רק למ"ד הבערה לחלק יצאה והוא בכלל ל"ט אבות מלאכות א"כ הבערה כדה"נ הוי אב ושריפה שלכדה"נ תולדה אבל למ"ד ללאו יצאה ואין הבערה אב מלאכה באמת אינו אסור רק הבערה כדה"נ ולא שריפת אוכלין ומשקי' שהוא שלכדה"נ כגון שריפת בשר נותר וחמץ וא"כ מיושב מה שעמדו רש"י ותוס' בפסחי' ה' מנ"ל דס"ל לר"ע לחלק יצאה ע"ש מה שתי' ולמ"ש ניחא דאי ללאו יצאה לא הי' שריפת חמץ אסור כלל ביו"ט וזה שדייק ר"ע ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה וא"כ גם שריפה אסורה דהוי תולדה וד' יחזקנו ויאמצנו לתורה ולתעודה עמודי כסף וזהב כפודה. ויערב לפני הד"ג נ"י שיחתי כעולת מחים. וישים עליהם עיניו הבדולחים. וישיבנו תשובה שלימה. ויחוה לי דעתו הרמה. כנפש מחותנו ידידו ואוהבו בכל לב הדוש"ת

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רמ"ג

שיל"ת ב' אויפאלו ה' יתרו תר"ן לפ"ק

שלום וברכה. מאלקי המערכה. לכבוד ידידי אהובי דיין מצויין בהלכה. משנתו סדורה וערוכה. חו"ב כמו"ה יודא דייטש נ"י דומ"ץ בק"ק מישקאלץ

הנה ברך לקחתי ברכת מז"ט וחלב חיתון ישביענו שובע שמחות וכו' וגם שמחנו בכל הטוב אין טוב אלא תורה מ"ש לפרש המכילתא הובא בילקוט פ' בא ר' ישמעאל אומר א"צ הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה בהם ושריפה מעין מלאכה הוא ומה ת"ל עד הבוקר אלא שאם חל ט"ז להיות בשבת מגיד שאינו נשרף אלא לאור י"ז והק' מג"א בספרו זית רענן איך אפשר דליו"ט לא צריך קרא ולשבת דחמיר מיו"ט צריך קרא ע"ש. ומעלתו פי' דאין כונת המכילתא דהוי סד"א בחל ט"ז להיות בשבת שיהי' מותר לשורפו בשבת אלא דהו' סד"א דאז שורפין אותו ביו"ט כדי שלא לאחר שריפת נותר שני ימים משא"כ ביו"ט א"צ קרא דאין שורפין כיון דאין מאחרי' אלא יום אחד אלו תורף דבריו

הנה מלבד שהרואה בפנים במכילתא יראה שאינו סובל פי' זה שהרי