בית שערים אורח חיים רמז

וא"ת מאי אולמא דהאי מהאי ועכ"פ מידי ספיקו לא נפקא. ועוד נלפענ"ד דבר חדש דדוקא במצוה המוטלת על האדם לעשותה שייך מהב"ע דלא קיים מצוה כי מי ביקש זאת מידו לעשות בעבירה אבל במצוה שהוא רק לנתוק לאוי ל"ש מהב"ע דנהי דאין לו תוספות שכר בקיומה מ"מ הלאו מנותק והרי כתבו הרבה ראשונים דל"ש מהב"ע רק בלולב ושופר שהוא לרצות ולא בסוכה וכדומה וא"כ גם לשיטת דס"ל בכל המצות שייך מהב"ע היינו רק במצוה חיובים שיש לו תוספות שיש בקיומה ואם היא בעבירה לא הוסיף זכות בקיומה אבל במצוה שהוא לנתק הלאו אף שהוא בעבירה ואין לו בה תוספות זכות מ"מ מונתקי' לאוי' ונפטר מעונשו ומכ"ש למ"ד בטלו ולא בטלו שביטל העשה הוא גמר הלאו דל"ש לומר אם קיים העשה בעבירה דהוי מהב"ע ומקרי ביטלו דהא לגבי גמר עבירת לאו ודאי ל"ש מהב"ע ועיין ברמב"ם בס' המצות שורש ששי צ"ע בזה שם. וראי' לזה מהא דאמרינן במכות ט"ז דלא משכחת בגזל ומשכון בטלו כיון דחייב בתשלומין והלא משכחת לה ששילם לו בגזילה של אחר ואחר ייאוש ולמ"ד ייאוש כדי לא קנה דהנגזל קנה וכבר נפטר ממנו הגזלן וא"י שוב לקיים העשה ומ"מ המצוה לא קיים דהוי מהב"ע כמ"ש תוס' וראשונים במקדש אחר ייאוש אלא ודאי דבמ"ע שהוא לנתוקי לאוי ל"ש מהב"ע

ועונ"ל לחדש דל"ש מהב"ע אלא במצוה שאחר המעשה לא נשאר מהמעשה שום דבר וחלפה ועברה כגון נטילת לולב ותק"ש וכדומה אבל בשריפת נותר ודומיהן שעיקר המצוה הוא שיהי' נשרף ואחר ששרפו נשאר מעשיהו שנשרף ואינינו בעולם בזה ל"ש מהב"ע כלל ואטו מ' שבא על אשתו נדה ונתעברה והולידה בנים לא קיים מצות פו"ר כיון שהוא מצהב"ע ועיין מ"ש טו"א בזה בר"ה כ"ח לענין מצ"כ ועיין יבמות כ"ב. ויש לי ראי' מהימנא מפסחים ע"ב דקאמר יבמתו נדה בעל פטור ובתר הכי קאמר מ"ש יבמתו דקעביד מצוה וכו' ואיך קעביד מצוה הא הוי מהב"ע דאפי' בשוגג נמי הו' מהב"ע. ועיין בלח"מ פ"ב משגגות ה"ב אלא ודאי כיון דעיקר המצוה לקנות אותה והרי קנאה ונשאר המצוה גם אחר העבירה ל"ש מהב"ע. אבל באשתי נדה אולי אם נתעברה וקיים פו"ר באמת לא מקרי מהב"ע ועביד מצוה אבל אם לא נתעברה וליכא רק מצית עונה הוי מהב"ע דלא נשאר כלום מן המצוה אחר ביאת העבירה והארכתי בזה במקומו. והא דאמרינן ביבמות כ' ואס"ד חייבי לאוין מה"ת לחליצה רמי' לייבום לא רמי' אם בעלו אמאי קני אינו משום מהב"ע דזה ל"ש בייבום כלל אלא כיון דגלי רחמנא דאין עדל"ת ממילא לא צותה תורה לייבם ואין הייבום מצוה כלל ולהכי אם בעלו לא קני והכי משמע מלשון הגמ' לייבום לא רמי'. ודברי נוב"י שם בהשמטות תמוהין

ועלה בדעתי עוד דל"ש מהב"ע אלא במצות שבגופו שא"א לעשות ע"י אחרי' אבל במצוה שיכולים לקיים ע"י אחרים ושליחו ל"ש מהב"ע דהר' אם עושה ע"י שליח נמי קיים המצוה ואז ל"ש מהב"ע שהרי הוא לא עשה עבירה דאשלד"ע ולמצוה הוא שליחו ועיין במל"מ פ"ג מגניבה וקצו"ח סי' רצ"ב וא"כ אפי' עשה בעצמו בעבירה מ"מ כיון דהמצוה אינו בא ע"י העבירה ל"ש מהב"ע כמ"ש תוס' ר"פ לולב הגזול ועיין פנ"י שם. ובזה מיושב קושי' חתנו של נוב"י על הריב"א דבכיסוי דם שהוא מצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים ל"ש כלל מהב"ע ושפיר כתב הריב"א דהלאו נדחה וא"ש. ולפ"ז בשריפת נותר ל"ש מהב"ע כלל

ומה שהביא בשם פר"ח ליישב קושי' הרא"ש משריפת נותר לא מצאתי שם אבל כ"כ מג"ש בביצה י"ב ע"ש. ותמהתי ע"ז בחידושי מדברי מג"א סי' תק"א סקי"ג שהק' אהא דהסביר שם בשו"ע דמותר להסיק בכלים שלימי' ביו"ט והא קי"ל בסי' שי"ד דיש סתירה גמורה בכלים וכו' מסיק בהם הא הו"ל סתירה ותי' כיון דסתירה והבערה באי' כא' והבערה גופא אם מלאכה הוא והותרה לצורך א"כ הה"נ סתירה שבהדה. ונהי דאסור לבקע כלים לצורך או"נ היינו משום דמלאכה בפ"ע הוא ע"ש. וא"כ ה"נ כיון דגוף השריפה שרי' משום מתוך ה"ה נמי מלאכת ביעור קדשי' משום חשיבות המצוה דאיכא בהדה אף דל"ש בי' מתוך מ"מ שרי כמו דשרי סתירה בהדי הבערה וצ"ע. ועוד דכבר כתב פר"י בפסחים ה' דקאמר ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה דדוקא אם עיקר ביעור הוא שריפה שייך לומר על ביעור אחר שהוא במקום שריפה דרחמנא אחשבי' והוי מלאכה מחמת חשיבות המצוה כמו שריפה אבל אי השבתתו בכל דבר ואינו במקום שריפה ל"ש לומר דמשום מצוה הוי כמלאכה. ועיין חת"ס או"ח סי' קנ"א וא"כ אם שריפה גופא מותר ביו"ט משום מתוך אי אפשר שיהי' הביעור משום חשיבות מצוה אסור. ובלאה"נ הלא חשיבות המצוה ע"כ אינו שם מלאכה בפ"ע דא"כ טפי להו מט"ל מלאכות וע"כ שהוא תולדה משאר אבות מלאכות ומסתברא שהוא תולדה דשריפה והבערה. ועיין בלשון רש"י ביצה כ"ז וכבר כתבו תוס' שבת דף צ"ה ד"ה והרודה דלמאן דאי"ל מתוך ואי"ל מותר לגבן ביו"ט מותר לבנות בית ביו"ט מה"ת כיון דמגבן תולדה דבונה ומשכחת שם בנין לצורך או"כ הותר גם בנין בית אף דבזה לא משכחת או"כ וא"כ ה"נ כאן דהוא תולדה דהבערה ובהבברת שייך לצורך או"נ א"כ כל שם מלאכת הבערה מותר אפי' שלא לצורך או"נ ואפי' ל"ש בי' או"נ כלל ודברי מג"ש ופר"ח צ"ע

וביישוב קושי' הרא"ש נ"ל פשוט למ"ש רש"י בשבת ק"ו דכל מבעיר עצם לקדרתו הוי מקלקל ומה שמתקן לגבי קדירה הוי משאצל"ג אלא דלר"ש חייב משום דמקלקל בהבערה חייב ולר"י חייב משום דס"ל משאצל"ג חייב יע"ש בתוס' דתיקון מצוה אע"ג דחשיב מקלקל מ"מ חשיב צריך לגופה וגם כתבו דר"י ור"א אליבא דר"ש פליגי דלמר בעי ר"ש עכ"פ תיקון קצת ומילה והבערת ב"כ איכא תיקון קצת דהיינו תיקון מצוה. ולמר מקלקל גמור נמי חייב עש"ה ובמג"ש. ולפ"ז כשהתירה תורה הבערה לצורך או"נ לר"י אין לנו ראי' שהתירה גם שלא לצורך או"נ אלא הבערה שהוא משאצל"ג כמו באו"נ דהוי משאצל"ג ודכוותי' שלא לצורך או"נ בהבערה לבשל גיה"נ בחלב ביו"ט שם שפיר אמרי' מתוך דהא הבערה שאצל"ג היא רק לבשל גיה"כ אבל שריפת קדשים שהוא צורך מצוה דהוי משצל"ג לא משכחת כלל לצורך או"נ דשם הוי משאצל"ג ל"ש בי' מתוך כלל. וכן לר"ש לא התירה התורה לצורך או"כ אלא מקלקל גמור דהא מה שהוא צורך בישול הוי משאצל"ג ופטור והבערה הוא מקלקל גמור ואמרי' בי' מתוך נמי כה"ג שהוא מקלקל גמור כמו בבישול גיה"נ הנ"ל שם אבל בשריפת קדשים דאיכא תיקון קצת לא משכחת כלל באו"נ דשם הו' מקלקל גמור ל"ש בי' מתוך וא"ש והא דאמרינן בפסחים דף ה' וש"מ דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו'. ולפמ"ש דילמא לעולם אמרינן מתוך ושאני התם דהוא שריפת מצוה ל"ש מתוך כמו בשריפת קדשים י"ל דאה"נ קאמר וש"מ דלא אמרי' בשריפת חמץ מתוך ומטעמא דכתיבנא. ויתישב בזה קושי' תוס' ביצה י"ב ד"ה השוחט אמאי לא קאמר ר"ע הוא דל"ל מתוך ולפמ"ש ניחא דלר"ע לא מוכח דל"ל מתוך בעלמא כלל אלא התם ל"ל מתוך וכמ"ש

אבל מה שיש לי לפקפק על סוף דבריו שכתב דבשבת שפיר צריך קרא לומר דליכא מצוה כלל בשריפתו ואם עבר ושרפו חייב דבלי קרא הו"א דבעבר ושרפו כיון דהלאו נדחה ועל העשה אמרינן מאי אולמא להיפך ופטור דהא א"א לתקן דגם אם נאמר דל"ה מצוה ג"כ כבר עבר עבירה ובעיני יפלא לר"י דמקלקל בהבערה פטור וס"ל דתיקון מצוה חשיב תיקון גמור א"כ אי נימא דל"ה מצוה ל"ה תיקון והוי מקלקל ולא עבר עבירה א"כ ראוי לומר דל"ה מצוה בשבת כמו ביו"ט לדברי הה"ג נ"י. ואין לומר כיון דאסור בהנאה ועומד לשריפה לא חשיב הבערה מקלקל שהרי כתבו תוס' בשבת ק"ו ד"ה בחובל דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהוי צריך לגופה כגון חובל ומבעיר באיה"נ שסבר שיוכל ליתן לכלבו ולבשל בו קדירה וכו' אלמא דאפי' מבעיר באיה"נ חשיב מקלקל ובשלמא לר"ש אף דנאמר דלא קיים מצוה מ"מ כיון שהוא סבר לקיים מצוה שפיר הוי צריכה לגופה וכתוס' הנ"ל ומקלקל בהבערה חייב אבל לר"י ודאי שייך האי סברא בשבת כמו ביו"ט

ואשר אנכי אחזה לי ביישוב המכילתא הנ"ל דבמנחות ע"ב אמרינן כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבי' ואיברי' כשרי' כל הלילה ולא הי' ממתין להם עד שתחשך אלמא דחביבה מצוה בשעתה דחי שבת וא"כ איך קאמר ר"י דליו"ט ל"צ קרא משום דשריפה מעין מלאכה ומה בכך הא יו"ט הוא בשעתה שנתחייב הנותר בשריפה ודחי אפי' שבת ומכ"ש יו"ט אף שיכול לעשות גם אח"כ. וסבור הייתי לומר למאי דאמרינן התם אלא שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת וכיון שניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה משום חביבה מצוה בשעתה. אבל בעומר דבשעת קצירה אכתי לא אדחי אין דוחין שבת משום חביבה מצוה בשעתה ע"ש ברש"י. ולפ"ז ה"נ בשריפת נותר הפסח לא ניתן יו"ט לדחות לגבי פסח ל"ש חביבה מצוה בשעתה ושפיר לא צריך קרא ביו"ט. אלא דז"א דהא ר"י לשיטתו ס"ל בשבת קי"ד דחלבי חול קרבי' ביו"ט וא"כ שפיר אפשר דהקטיר אימורי הפסח ביו"ט וניתן יו"ט לדחות וא"כ בכה"ג הו"א דחביבה מצוה בשעתה דחי יו"ט וא"כ מותר לשרוף הנותר ביו"ט וצריך קרא דאסור. ואפי' לר"ע דחלבי חול אין קרבי' ביו"ט שפיר משכחת שכבר דחתה הקטרת אימורי פסח היו"ט בי"ד שחל להיות בשבת דחלבי שבת קרבי' ביו"ט והו"א דגם שריפת נותר מותר ביו"ט בכה"ג כנ"ל וצריך קרא דאסור. אך מעיקרא לק"מ דודאי חביבה מצוה בשעתה דוחה יו"ט אבל כ"ז אם ידעי' שיו"ט הו' שעתה. אך מכח האי סברא דמעין מלאכה הוא הו' אמרינן דאין יו"ט שעתה כלל עד אחר יו"ט ואז הוא שעתה וכמ"ש תוס' יבמות דע"ב ע"ב ד"ה שלא בזמנו ע"ש. כיון דלא משכחת בשום פעם שישרף בט"ו דתמיד ט"ו הוא יו"ט וכדאמרינן פסחים דף ה' דביום הראשון הוא עיו"ט ולא יו"ט משום דהבערה אב מלאכה ומה"ט אמרינן דכונת התורה ודאי לא הי' על יו"ט. ועיין תשו' בית אפרים או"ח סי' ה' וא"ש. אמנם התינח ביו"ט. אבל בשבת כיון דאם חל ט"ז בחול נשרף אור לט"ז וא"כ הוי אז שעתה שפיר הו"א דאפי' חל ט"ז בשבת נמי ישרף כקושי' הנ"ל משום דחביבה מצוה בשעתה דחי שבת ואפי' לא ניתן שבת לדחות וכס"ד במנחות שם ולהכ' שפיר צריך קרא דאסור וא"ש: