בית שערים אורח חיים רמו

טעמא מ"מ גזה"כ הוא שאסור לטמאות עצמו ברגל בידים ולפ"ז שפיר גם נשים באי' זה ומיושב קושי' טו"א. ולפי"ז לשיטות רש"י דאי' זה נוהג גם בנשים וכמ"ש משום דגזה"כ הוא א"כ שפיר נוהג אי' זה גם שלא בזמן הבית ואפי' ליכא אפר פרה משום דגזה"כ הוא דאסור לטמאות עצמו בידים ברגל ואף שכבר טמא טומאת מת מ"מ מוסיף טומאה על טומאתו בחיבורי' עיין נזיר מ"ב ותוס' שבועות ט"ז ד"ה נזיר וממיל' דגם מ"ע דרבנן שחייב לטהר עצמו שהוא אטו לתא דאיסו' דאו' הנ"ל הוא ג"כ אפי' בזה"ז דליכא אפר פרה [ואם נשים חייבות גם במ"ע דרבנן זו כיון שהם באי' תורה לטמאות בידים יש לעיין ועיין תוס' פסחים ק"ח ע"ב] וא"כ יפה עשה ב"ש שהביא דברי רש"י גם בזה"ז דלשיטת רש"י שנוהג בנשים ודאי נוהג גם בזה"ז וא"ש

ודברי יד אלי' שכתב שאין מצוה זו נוהג אלא בזמן הבית תמוהי' דמה יענה לירושלמי שהביא הטור סי' תר"ב ופי' ראבי' בירושלמי כנ"ל והלא ר"ח ורב לא בזמן הבית היו. ועוד דבר"ה הי' ובר"ה ל"ש שהם נכונים לכנס למקדש ולאכול קדשים דבר"ה אין מחוייבי' לעלות לרגל ועיין טו"א בר"ה שם ד"ה מכלל שהעלה ג"כ דבר"ה ל"ש האי דאדם חייב לטהר ברגל ע"ש והוא תמוה מירושלמי הנ"ל

אמנם דברי האשר"י וק"נ נכונים דגם הם ס"ל כמו"ש דנוהג גם שלא בזמן הבית מגזה"כ וא"כ נוהג אפי' בר"ה ויו"כ אלא דבזה"ז כיון דליכא אפר פרה וא"י לטהר עצמו מטומאת מת ל"ש שיטהר עצמו ברגל ומ"מ אפשר דמודה הרא"ש דאסור לטמאות עצמו בידים ברגל במת עכ"פ משום דמוסיף טומאה על טומאתו משום דנוגע בטמא מת אינו טמא רק טומאת ערב ומי שנוגע בו בשעה שהוא נוגע במת טמא טומאת ז' כמבואר בגמ' נזיר ותוס' שבועות הנ"ל וזה אסור מגזה"כ וא"כ דברי ב"ש נכונים שהביא דברי רש"י גם בזה"ז ומ"ש דחייב אדם לטהר ברגל לישנא קלילא נקט שהרי הביא דברי רש"י שפי' כן במשנה ואז הי' אפר פרה והי' מחויב גם לטהר וזה ל"ש בזה"ז דליכא אפר פרה אבל גוף הדין דהיא אסורה לטמא לו שייך גם בזה"ז וכמ"ש

וביישוב קושי' טו"א שרמזתי בתחילת דבריי שהק' בר"ה ט"ז מנ"ל מקרא דובנבלתם לא תגעו דחייב לטהר עצמו ברגל דילמא לא אמרת תורה אלא שאסור לטמאות עצמו בידים אבל אם נטמא כבר שמחוייב לטהר עצמו מנלן עיי"ש. ולדידי קשי' עוד יותר מהא דתני' בפסחים ס"ט ע"ב יכול לא יהא ענוש כרת אלא שהי' טהור ושלא הי' בדרך רחוקה ערל וטמא שרץ ושאר כל הטמאי' מנין ת"ל והאיש ופירש"י ושאר הדומי' לו וכו' שראוי' ליתקן וכו' אלמא דראוי לתקן ואינו מתקן בעי קרא דוהאיש והכא נמי דכוותי'. ובפשיטות נ"ל משום דתרי קראי כתיבי ובנבלתם לא תגעו חד בפ' שמיני וחד בפ' ראה ומהאי דפ' שמיני ילפי' דאסור לטמאות עצמו בידים ברגל ומקרא יתירא דפ' ראה אם אינו ענין לטמאות עצמו בידים דכבר שמעי' לה מקרא דפי שמיני הנהו ענין שמחויב לטהר עצמו ברגל וא"ש

ובהכי ניחא מה שעמד המל"מ סוף ה' טומאת אוכלי' על רש"י בחומש שהביא הך דרשא דבונבלתם לא תגעו דמיירי ברגל בפ' ראה ולמה לא הביאה בפ' שמיני וכמו שהיא שנויי' בסו"כ ע"ש ועיינתי ברש"י בשני המקומות ובפ' שמיני הביא רש"י דרשא דתו"כ יכול יהיו ישראל מוזהרי' על מגע נבלה וכו' עד ומה ת"ל לא תגעו ברגל ותו לא ובחומש שלי כתוב בין שני חצאי עיגול וזהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל ובפ' ראה כתב רש"י ובנבלתם לא תגעו רבותינו פירשו ברגל שאדם חייב לטהר עצמו ברגל יכול וכו' ועיינתי בתו"כ ולא הוזכר כלל שחייב אדם לטהר עצמו ברגל אלא הא מה אני מקיים ובנבלתם לא תגעו ברגל ולפי"ז דברי רש"י בדקדוק עצום שבפ' שמיני הביא דרשת תו"כ דלא תיגעו ברגל אך מהאי אכתי לא שמעי' שמחויב לטהר עצמו ברגל אלא שאסור לטמאות עצמו בידים כקושי' טו"א אך מקרא דפ' ראה שמעי' דחייב לטהר עצמו ברגל וכמ"ש והיינו דרשא דר"י בר"ה והא דמייתי התם בר"ה תנ"ה וכו' מייתי רק סייעתא מברייתא דמוקמי' קרא דובנבלתם לא תנעו ברגל וכן משמע מלשון רש"י שם ובנבלתם לא תגעו וברגל מישתע' קרא כדמפרש ואזלי לקמי' בברייתא. וד' יזרוק עלינו מים טהורים. ויטהרנו בזה יום הכפורים ויזרח לנו אור לישרים. וקרנינו ירים

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רמ"ב

שיל"ת ב' אויפאלו כאור בוקר עש"ק לס' ויקרא שמו זרח תרמ"ד לפ"ק

יודא יעלה. במקום אחד תורה וגדולה כבוד ידי"נ מחותני. עסיס רמוני. הרב הגאון. אור יקרות וקשאון. חריף ובקי אור הברקי. כש"ת מו"ה יודא מודרין נ"י כאור בהיר בק"ק סיגעטה

מכתבו קבלתי וכו' ועד"ת באתי למלאות מבוקשו לשים עיני על דבריו הנחמדים. מ"ש ליישב מכילתא תמוה בפ' בא הובא בילקוט שם מה ת"ל עד בוקר. מגיד שאינו נשרף אלא לאור ט"ז רי"א אינו צריך הה"א כל מלאכה לא יעשה בהם שריפה מעין מלאכה הוא ומת"ל עד הבוקר אלא שאם חל ט"ז להיות בשבת מגיד שאינו נשרף אלא לאור י"ז והוא פלא דאם ליו"ט ל"צ קרא כ"ש לשבת. ותי' פרו"מ דק"ל הא שפיר צריך קרא ליו"ט דאי משום אין עדל"ת ועשה מ"מ לשיטת ריב"א הל"ת נדחה רק העשה נשאר ואין לוקין אבל השתא דגלי קרא דאין מ"ע דשריפת נותר כלל ביו"ט ישאר גם הלאו ולוקין אם שרפו ביו"ט. ותי' דבנוב"י הק' לריב"א כיון דנשאר עשה הוי מצהב"ע ולא קיים מצוה כלל וא"כ ממילא נשאר גם הלאו. ות' נוב"י דוקא לכתחילה לא דחי משום מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה אבל בדיעבד אמרי' להיפך מאי אולמא וליכא עבירה כלל ע"ש. ולפ"ז גבי שריפת נותר דהק' האשר"י דלשרי ביו"ט משום מתוך לרש"י דלא בעי' צורך היום קצת מה"ת. ותי' פר"ח עפמ"ש רש"י ביצה כ"ז דאפי' השלכה לכלבי' הוי מלאכה מחמת חשיבות המצוה וא"כ גם בשריפת נותר נהי גב' עצם המלאכה שייך מתוך מ"מ עדיין הוא מלאכה מחמה חשיבות המצוה ובזה ליכא מציאת באו"נ ול"ש מתוך. ולפ"ז חידש דגם בעבר ושרף כיון דהוי מלאכה רק מחמת חשיבות מצוה ואי נימא דלא עשה מצוה שוב לא עבר כלל לכן אמרי' דלא קיים מצוה ולא עבר כלל וא"כ בזה שפיר עובר גם בלאו דיו"ט כיון דעכ"פ העשה נשאר הוי מהב"ע מה אמרת דבדיעבד אמרינן מאי אולמא להיפך ז"א דכאן הוי כלכתחילה כיון דאי נימא שלא קיים מצוה לא עביד אי' כלל וא"כ פשיטא שאסור לשרוף נותר ביו"ט דהא אינו מקיים מצות נותר כלל. אבל בשבת דל"ש מתוך והאי' משום עצם השריפה וא"כ בעבר ושרף ליכא אי' כלל משום דאמרינן להיפך מה אולמא ושפיר צריך קרא דאינו בגדר מצוה כלל בשבת ואם עבר ושרף חייב על לאו ועשה דשבת זה תמצית דבריו בשינוי לשון

וטרם אענה אני אומר שדבריו מגומגמי' במ"ש גבי יו"ט כיון דהוי כלכתחילה ול"ש מאי אולמא להיפך והוי מהב"ע ממילא נשאר גם הלאו מזה נראה שר"ל דגם אי לאו קרא דוהנותר נמי הוי לקי ומיושב קושיתו. וז"א לפי דבריו דודאי ל"ה לקי דהרי אמרינן שלא קיים מצות שריפות נותר כלל ולא עבר לא לאו ולא עשה דיו"ט כלל כיון דכל המלאכה הוא רק מחמת חשיבות המצוה. וגם מ"ש וא"כ שוב פשיטא דאסור לשרוף הנותר ביו"ט דהא אינו מקיים מצות נותר כלל. הנה פשוט דאין כונתו משום דעובר עשה ול"ת דיו"ט דאדרבה אינו עובר אלא כונתו דאסור לשרוף ביו"ט משום דמבטל מ"ע דשריפת נותר אבל איך מיושב בזה קושיתו הא אהאי דאסור לשרוף ביו"ט לכתחילה ל"ק לי' כלל דודאי אסור משום עשה דיו"ט גם לריב"א אלא דק"ל דילמא צריך קרא למלקות אם עבר ושרף וזה אינו מתורץ במ"ש. ואם כונתו דגם אי כתיב קרא דוהנותר אינו לוקה אם עבר ושרף משום דעל עצם השריפה אמרינן מתוך ומלאכה מצד חשיבות מצוה ליכא דהא אינו מצוה כלל ביו"ט א"כ אינו לא לדברי נוב"י ולא למה שחידש ודי לו בדברי פר"ח שגם אי כתיב קרא דוהנותר אינו לוקה משום מתוך. וחשיבות מצוה דע"ז ל"ש מתוך ליכא. ואולי ע"ז הי' ק' לו נימא להיפך דצריך קרא דאם עבר ושרף נהי דל"ת דיו"ט ליכא דדחי לי' עשה דשריפת נותר מ"מ עבר עשה דיו"ט ולהכי צריך לדברי נוב"י ולמה שחידש דגם בלא קרא לא הי' עשה דיו"ט רק ביטול עשה דשריפת נותר משום דהוי מהב"ע וא"ש הכל אלא שלא נזהר בלשונו בסידר הדברים

ובגוף הדבר שחידש שאם נאמר דלא קיים מצוה וליכא עבירה כלל אמרינן דלא עביד מצוה. מצינו חבר לר' יודא בחי' רמב"ן יבמות ק"ג שכתב דתקע בשופר של עולה לא יצא אי מלה"נ כיון שאם יצא נהנה ועביד אי' ואי לא יצא לא עביד ולא כלום ונמצא שלא נהנה אמרי' דלא יצא ע"ש. וכ"כ טו"א ר"ה כ"ח ומוסבר יותר בחת"ס חי' סוכה ל"א. ומ"ש פרו"מ דזה הוי כלכתחילה בזה הייתי שם בר מזלא ויישבתי בזה קושי' דברי ר"ש פסחים כ"ו שנתקשה אמאי אינו יוצא בשופר של עולה הא הוי זוז"ג רוח האדם המוציא קול ושופר עצמו זוז"ג מותר ע"ש שהאריך לחזק קושיתו. ולפמ"ש בשם רמב"ן לק"מ כיון דאפשר לתקן הוי כלכתחילה וזוז"ג אסור לכתחילה וא"ש. מיהו בלא"ה נ"ל דלק"מ דדוקא בגורם שאין גוף האי' בעין בשעת הנאה דאפי' בשאור של תרומה הרי בטל בס' רק שהוא מעמיד והו' גורם ואינו נהנה מגוף האי' רק גורם לו הנאה בזה אמרי' דכי איכא גם גורם היתר הו' זוז"ג ומותר אבל הכא לאו גורם מקרי אלא נהנה מגופו של שופר שהוא איה"נ מה מהני שנהנה גם מהיתר והנאה בא מאיסור והיתר יחד אולי מותר לסוך משמן של איה"נ שנתערב בשמן של היתר חד בחד ולק"מ

ובכל זאת תמוה בעיני סברת מעלתו כאן דהרי הא דאמרי' לכתחילה אין עשה דוחה עשה משום מה אולמא. היינו משום דשב וא"ת עדיף ולכן בדיעבד אמרינן להיפך מה אולמא כיון דשוב גם העשה שקיים לא הוי קו"ע רק שב וא"ת וא"כ מה בכך שאפשר לתקן מ"מ כיון שהוא רק שב וא"ת אמרינן מאי אולמא להיפך כיון דשניהם בשב