בית שערים אורח חיים רמה

וכגון דא צריך למודעי שמכותלי דבריך ניכר שאתה חושב דעת תוס' חולין ק"א ופיה"מ כריתות לדברים אחדים ואינו כן דלפיה"מ כיון שאינו חל לענין אכילה גם לענין הנאה אינו חל עיין פלתי ביאור דבריו ולתוס' איה"נ שפיר חל אלא דלא מקרי מוסיף שיהא חל מכח זה גם לענין איסור אכילה משום בב"ח

וגם מ"ש מ"מ חל בכולל לא ידענא מה כולל יש כאן ואי משום החלב א"כ תקשי לך בחולין קי"ג במבשל חלב בחלב אמאי אינו חל בכולל ע"ש. אבל לפענ"ד ל"ש בזה כולל דהרי בחולין ק"ח ע"ב בעי למימר לרב דגדי אסרה תורה ולא חלב ונהי דלא קיימא מסקנא הכי היינו דוקא היכי דגדי אסור חלב נמי אסור אבל היכי דגדי אינו אסור משום בב"ח חלב נמי אינו אסור ול"ל מיגו דחל אי' בב"ח על החלב חל נמי על גיד וחלב דכל כמה דאינו חל על גיד וחלב שהוא הגדי גם על החלב אינו חל. וד' ינחמנו מעצבון ידינו ושועתינו לא יאחר. ויבקע אורינו כשחר. כנפשך ונפש אביך הנאמן דוש"ת באהבה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רמ"א

שיל"ת ב' אויפאלו יום ג' דעשי"ת תרמ"ט לפ"ק

בדין חייב אדם לטהר עצמו ברגל

המל"מ סוף ה' טומאת אוכלי' נסתפק אם הא דאסור לטמאות עצמו ברגל הוא מן התורה או הוא רק דרבנן וכתב דמפשטות לשון הרמב"ם שם נראה שהוא איסור תורה אלא שאין לוקין עליו כיון שאינו פשטי' דקרא רק דרשינן מייתורא אינו לוקה כמו נהנה מבב"ח ועיין כ"מ שם ושוב כתב שמצא ברמב"ן פ' שמיני בקרא דובנבלתם לא תגעו שכתב דמה שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל הוא מצוה מד"ס ואין בזה מה"ת עשה או ל"ת וכו' ע"ש

ולפענ"ד אין כאן מחלוקת דגם רמב"ן מודה שאסור לטמאות עצמו בידים מה"ת ברגל מפני שהם נכונים לכנס למקדש ולאכול קדשים וע"י טומאתו מבטל כמה מ"ע של חובת הרגל כעלי' וראי' וכדומה אבל אם הוא טמא שיהי' מחויב לטהר עצמו זה כתב רמב"ן שהוא רק מד"ס וכקושי' טו"א בר"ה ט"ז ע"ש וז"ל הרמב"ן ושמא המדרש שאמרו רבותינו ובנבלתם לא תגעו ברגל כלומר לא תגעו בו בשעה שאתם חפצים להיות טהורים כי טמאים הם ולא תעלו בהם לרגל אבל אין הנגיעה נמנעת בלאו שאין הנוגע בנבלה ברגל מן הלוקי' את המ' ומה שאמר חייב אדם לטהר עצמו ברגל מצוה מד"ס ואין בזה מה"ת עשה או ל"ת זולתי מצות העליי' עש"ה הרי במ"ש שאין הנגיעה נמנעת בלאו סיים שאין הנוגע בנבלה ברגל מן הלוקי' את המ' ובזה גם הרמב"ם מודה שאינו לוקה אבל לא כתב שאין בו לאו ועשה והוא מד"ס כי גם רמב"ן מודה שיש בו איסור תורה אבל במה שמחויב לטהר כתב שהוא מד"ס ואין מה"ת עשה או ל"ת ועיין במל"מ שכתב שדבריו צריכי' יישוב וגם הרמב"ם מודה בזה דחיוב לטהר הוא רק מדרבנן ורק לטמאות בידים ס"ל שהוא אי' תורה ולפי"ז בגמ' ה"פ חייב אדם לטהר עצמו ברגל מדרבנן שנ' ובנבלתם לא תגעו דמיני' ילפי' דאסור לטמאות עצמו בידים ברגל מה"ת ומשו"ה גזרו רבנן שמחויב אפי' לטהר עצמו ומיושב קושי' טו"א שאביא לקמן בעהי"ת

ולפ"ז נ"ל כיון דרמב"ם יהיב טעמא שאסור לטמאות עצמו מפני שהם נכונים לכנס למקדש ולאכול קדשים א"כ אי אפשר לומר דהאי ובנבלתם לא תגעו פירושו בעיו"ט דהא אפי' נוגע בעיו"ט בנבלה יוכל לטבול ולהעריב שמשו ולכנס ביו"ט למקדש ולאכול קדשי' אע"כ הפי' ביו"ט עצמו ואפי' נאמר דמ"מ בעיו"ט בסוף היום דליכא שהות לטבול ולהעריב שמשו אסור לטמאות עצמו ושפיר קאי על עיו"ט מ"מ נ"ל למ"ש הרשב"א בסוכה מ"ג דאף דלא גזרו במילה שמא יעבירנו משום דיום שמיני שלו ברור ודאי מ"מ בע"פ שחל בשבת גזרו בהזאה שמא יעבירנו אעפ"י שזמן הפסח ברור והוא מצוה של תורה כיון שבעודו עכשיו טמא אינו מחויב בפסח עד שיזה שפיר גזרו שאין אנו עוקרי' ממנו מצות פסח אלא גורמי' לו שלא יתחייב בו ע"ש וה"נ נ"ל דאין עליו אי' מה"ת לטמאות עצמו בידים אלא ביו"ט עצמו שכבר חל עליו המצוה לכנס במקדש ולאכל קדשים והוא עוקר ממנו המצוה בידים אבל בעיו"ט דאכתי לא מטי זמן חיובי שפיר מותר לטמאות עצמו בידים ולגרום לעצמו שלא יבא לידי חיוב

ומעתה נ"ל גם הא דתקנו רבנן משום לתא דאורייתא שחייב לטהר עצמו ברגל אם טמא אינו חייב אלא ברגל עצמו ולא בערב הרגל ובזה א"ש מה שדקדק בטו"א אמאי נקט לטהר עצמו ברגל והא חייב לטהר עצמו בעיו"ט קודם הרגל ולפמ"ש נכון דבאמת אינו מחויב לטהר עצמו בעיו"ט אלא ברגל עצמו ומסוגי' דעלמא אין ראי' שמטהרי' וטובלי' עצמן בעיו"ט משום דאין נכון לטבול ביו"ט כמ"ש מג"א סי' שכ"ו סק"ח

ואכתי פש גבן לברורי מה דמשמע מדברי הרא"ש סוף יומא דאף משחרב ביהמ"ק כל זמן שהי' אפר פרה הי' מחויב לטהר ברגל וכמ"ש ק"נ שם ואמאי כיון דכל הטעם הוא רק כמ"ש הרמב"ם משום שנכונים לכנס למקדש ולאכול קדשים ושלא בזמן הבית ל"ש האי טעמא וכמ"ש בתשו' יד אלי' סי' ס"ח ולפמ"ש א"ש דנהי דאיסור תורה שלא לטמאות עצמו בידים ליכא שלא בזמן הבית מ"מ מצוה דרבנן לטהר עצמו ברגל הוי דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו אפי' בטל הטעם כמ"ש תוס' סנהדרין נ"ט ד"ה לכל חייב אפי' שלא בזמן הבית משא"כ בליכא אפר פרה לטהר מטומאת מת ל"ש דבר שבענין דמעיקרא לא תקנו באינו יכול לטהר עצמו מטומאת מת ואפי' בזמן הבית וכמו"ש טו"ז יו"ד רסי' קט"ז לענין גילוי ע"ש

ולפ"ז מיושב קושי' אחת שהקשני חתני אהו' הרב המאוה"ג העדני העצני מו"ה גרשון ני' האבדק"ק מ' לודאש שהק' לשיטת הרא"ש ביומא פ' יוה"כ סי' כ"ד וכפי ביאור קרבן נתנאל שם דבזמן התנאים ואמוראים שהי' להם אפר פרה הי' מחוייבים לטהר עצמם בעיו"כ מדין חייב אדם לטהר עצמו ברגל א"כ ה"ה בר"ה כמ"ש הרא"ש סוף מס' ד"ה בשם מר שר שלום גאון דגם ר"ה נקרא חג ומועד והאיך יפרנס מעשה שהובא בברכות דף ח"י בחסיד א' שהקניטתו אשתו בער"ה והלך ולן בביה"ק והלא אמרי' בתמורה ט"ז כל היכי דאמר מעשה בחסיד א' או ריב"ב או ר"י בר אילעי וא"כ אז הי' להם עדיין אפר פרה והאיך הלך ולן בביהק"ב הא חייב אדם לטהר עצמו ברגל וליזהר מכל טומאה מדכתי' ובנבלתם לא תגעו. והשבתי לו כי בגוף הקושי' כבר קדמוהו רבנן הכותב בעין יעקב בברכות שם אלא שהרחיב הדברים קצת אבל תמהני עליו מה הי' לו ללמוד ר"ה מיו"כ הלא קול הטור נשמע באו"ח סי' תר"ב שבר"ה לא הי' צריך להזהר לאכול בטהרה שפשיטא שיאכל בטהרה שחייב אדם לטהר עצמו ברגל ע"ש א"כ מבואר דגם בר"ה שייך דין זה. ובעיקר הקושי' לפענ"ד מעיקרא לק"מ דאפשר שלן בבית הקברות ולא נטמא כלל כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל וכדאמרי' בנזיר דף י"ז ודף מ"ג ע"ש וזה פשוט

ולכאורה עלה בדעתי עוד דלק"מ דאפשר שכבר נטמא במת ער"ה וא"א לטהר עד ז' ימים וא"י לטהר עצמו ברגל ושפיר מותר לו ללון בביהק"ב או שהי' טמא כבר ולא הי' יכול ליטהר ברגל שכלתה אפר הפרה ולא יכלו למצוא אז פרה אדומה וכמ"ש רש"י סנהדרין י"ב ד"ה מפני הטומאה ותוס' שם הקשו על רש"י דכל ימי בית ראשון עמד להם אפר פרה דמשה אבל האי חסיד ותנאי הנ"ל היו בימי בית שני גם תוס' מודו דאפשר דכלתה אפר פרה וגם בלאה"נ כתבו ושמא לא הי' להם הדבר מזומן ליטהר ע"ש. אלא דבזה לא הונח לי שהרי מבואר שם שעשה כן בשני ר"ה או שלשה וזה ודאי דוחק שאירע לו טומאת מת בג' ער"ה זאח"ז באופן שלא יוכל לטהר עצמו ברגל

אבל לפמש"ל שפיר מיושב קושי' הכותב דהאי חסיד בברכות הלך לביה"ק בער"ה ולן שם ובער"ה שפיר מותר אפי' לטמאות עצמו בידים ומכ"ש שאינו מחויב לטהר עצמו. ואפי' אם נפשך להשיב על מה שחדשתי מ"מ לק"מ דעכ"פ זה ברור דקודם עיו"ט ודאי דאין עליו איסור לטמאות עצמו אפי' בידים ומכ"ש שאינו מחויב לטהר עצמו וא"כ בשנה ראשונה שפיר י"ל כמש"ל שכן אירע מקרה שכבר הי' טמא טומאת מת אלא שהי' קשה בשני שנים שאח"כ שזה דוחק שהי' המקרה מתמיד בג' ר"ה זאח"ז אמנם לפי הנ"ל ניחא כיון שבאלו שתי שנים הי' מתכווין ללון שם בליל ר"ה כדי לשמוע מה שהרוחות מספרות וידע זאת מקודם שפיר י"ל שטימא עצמו בטומאת מת קודם ער"ה ושפיר הי' יכול לעשות כן וכנ"ל

אמנם דעת הב"ש בא"ע סי' נ"ה סק"י שהביא רש"י ביבמות דף כ"ט כתב ברגל אסורה ליטמא דחייב אדם לטהר עצמו ברגל משמע דגם בזה"ז איכא חיובא וכבר תפסו עליו בתש' יד אלי' סי' ס"ח וק"נ סוף יומא. ולפענ"ד נראה דבטו"א תמה על רש"י כיון דהטעם כמ"ש הרמב"ם משום שנכונים לכנס למקדש ולאכול קדשים א"כ אשה דפטורה מראי' וחגיגה אינו מצווה. בהאי דובנבלת' לא תגעו ואי משום שלמי שמחה הא לאביי בר"ה ז' אשה בעלה משמחה וכתבו תוס' שם דאין חיוב עלי' כלל ע"ש. ולפענ"ד לק"מ עיין ר"ן נדרים ע"ג בהאי דכל הנודרות ע"ד בעלה הוא נודרות דאם נדרה ע"ד אחר א"י להפר וגם הבעל צריך להפר באותו לשון שקצבה לו תורה דגזה"כ הוא שהבעל מיפר אלא דאמרי' דמשו"ה גזרה תורה כן משום שירדה לסוף דעתה שנודרות על דעת בעלה ע"ש ועיין יומא ז' ונשא אהרן את עון הקדשי' וכי איזה עון הוא נושא וכו' הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור ועיין פירש"י שם ומ"מ הוא נושא אפי' עון טומאה דיחיד אלא דמה"ת שהותרה טומאה בצבור מוקמי' לי' בטומאה ע"ש וה"נ ס"ל לרש"י דהאי ובנבלתם לא תגעו שאסור לטמאות עצמו בידים בנגיעת נבלה הוא גזה"כ אלא דקשה מ"ט מוקמי' האי גזה"כ ברגל דילמא בד"א שהכהנים מוזהרי' גם על טומאת נבלה ועיין פנ"י שם בר"ה וע"ז נתן הרמב"ם טעם דמוקמי' לי' ברגל מפני שנכוני' לכנס למקדש ולאכול קדשים אבל כיון דמוקמי' לי' ברגל אפי' בטל האי