בית שערים אורח חיים רמג

שני פעמים שהביא הח"י סי' תצ"ג בשם ש"ל ורי"ו משום דלריב"נ משפט הרשעי' בגיהנם מפסח ועד עצרת ועוד שהם ימי דין על התבואה ע"ש סק"ג בודאי נראה שאין הטעם משום אבילות רק משום דלא מסמני מילתא

ויש קצת צ"ע לטעם השני א"כ גם בימים שאין אומרי' תחנון נמי לא ישא דמשמע בש"ס ר"ה דט"ז דאפי' ביו"ט נידוני' על התבואה ופירות וא"כ מכ"ש בשאר ימים שאין אומרי' תחנוץ ובשלמא לטעם א' י"ל שבימים אלו אין הרשעים נידונים בגיהנם דמטעם זה אין אומרי' צ"ה בימים אלו כמבואר בכמה מקומות אבל לטעם ב' צ"ע

כן נ"ל ליישב המנהג וכל מקום לפי מנהגו וכמ"ש ח"י סי' תצ"ג סק"ב ואין להחמיר בדינים אלו וכמ"ש ח"י שם ס"ק הנ"ל וסקי"א שם. ויש לי מקום עיון קצת למ"ש מג"א שם בשם הב"ח דבל"ג בעומר אמרי' מקצת היום ככולו והלא כתבו התוס' בנדה דע"ב דל"א מקצת היום ככולו אלא בסופו ולא בתחילתו ע"ש ומכ"ש באמצע שהרי הב"ח קאי לאותן שנוהגי' איסור קודם ל"ג בעומר ואחר ל"ג בעומר וצ"ע

שבתי וראיתי כי גם לדעת הגאון ר' משולם ז"ל שהביא החת"ס ז"ל הנ"ל א"ש מנהגינו דדוקא אם עושי' נישואין בר"ח אייר ול"ג בעומר וג' ימי הגבלה הוי לדידי' תרתי דסתרי משום דלדעת המחבר אסור בר"ח אייר ולדעת רמ"א צריך לנהוג איסור ל"ג יום ואם לא ינהג אי' בנישואין בג' ימי הגבלה חסרו להו ל"ג יום אבל למנהגינו שאין עושי' נישואי' בג' ימי הגבלה רק בר"ח סיון גם אם עושין בר"ח אייר ול"ג בעומר אכתי פשו להו ל"ג יום לאיסור נישואין ועוד יותר שהרי גם עד ר"ח אייר אין עושין נישואין רק בר"ח אייר גופא א"ש מנהגינו לרמ"א ואין כאן תרי מילי דסתרי אהדדי כלל

ואמנם גוף דברי הגאון ר"מ הנ"ל תמוהי' בעיני שהוא הבין שלפי מנהג של הרמ"א ס"ל כשיטת תוס' דתלמודי ר"ע מתו עד עצרת רק ביום שאין אומרי' תחנון לא מתו. וז"א דא"כ הי' אסור עד ר"ח אייר ולא הי' היתר רק בר"ח ולפי מנהג רמ"א מותר עד ר"ח אייר אבל מנהג רמ"א הוא עפ"י מדרש שמתו עד ט"ו יום קודם עצרת דהיינו ל"ג יום שלמים ול"ג בעומר אינו סימן שפסקו למות בו ביום אלא סימן על מנין הימים שמתו וכדעת המחבר רק להמחבר נוהגין איסור עד ל"ג בעומר ומשם ואילך מותר ולרמ"א נוהגין היתר עד ר"ח אייר ור"ח אייר בכלל ומשם ואילך נוהגין איסור עד שבועות ולשני המנהגי' נוהגין איסור ל"ג יום וכמו שביאר כ"ז הפמ"ג במש"ז סי' תצ"ג. וע"ז כתב רמ"א שאם נוהג היתר עד ר"ח אייר ונוהג היתר אחר ל"ג בעומר הוי תרתי דסתרי אבל אם אינו נוהג היתר עד ר"ח אייר רק בר"ח אייר ול"ג בעומר אפי' נוהג ג"כ היתר מר"ח סיון ואילך גם בג' ימי הגבלה אכתי פשו להו ל"ג ימים שנוהג איסור נישואין ואין כאן תרתי דסתרי כלל

ועיין באשל אברהם סי' הנ"ל סק"ה שכ' וצריך ליישב מנהגינו שנוהגין היתר מר"ח סיון ואילך לחשוב הל"ג ימים ע"ש ולא ידענא מה קשי' לי' שאם תטול ז' ימים של פסח וב' ימים ר"ח אייר ול"ג בעומר הרי עשרה ימים וה' ימים מסיון הרי ט"ו ימים טול ט"ו מן מ"ט הרי נשאר עדיין ל"ג יום ועוד יום יותר שהרי נשארו ל"ד יום וצ"ע. אבל לענ"ד נראה דחשבון מכוון דלכאורה קשה איך נוהג איסור ל"ג יום הא בצרו להו שבתות דבלא"ה אסור בנישואין דהוי כקונה קנין בשבת ועיין באו"ח סי' של"ט וא"כ איך עולה לתשלום הל"ג יום על תלמודי רע"ק. מיהו לק"מ לפמש"כ של"ה ריש מס' ר"ה בענין תענית מ' יום קודם יוהכ"פ דמה שחסר מר"ח אלול ואילך ימים שאין מתעני' בהם משלים קודם אלול ואם בימים שקודם אלול אירע לו יום שמחויב להתענות כגון ט' באב או ער"ח ויא"צ אין עולה לו לתשלומי' מ' יום אבל אם אירע לו באלול גופא עולה לו כיון שהם עצמם הימים המקודשים ע"ש וא"כ ה"נ השבתות שהם עד ט"ו יום קודם שבועות שהם בימים עצמם שמתו תלמידי רע"ק שפיר עולי' לו אף שאסורין בלא"ה אבל שבת שאחר ט"ו יום קודם עצרת שאינם רק לתשלום הל"ג יום אינו עולה כיון שאסור בלא"ה וא"כ ליכא רק ל"ג יום במכוון

אך עדיין תקשי שהרי מט"ו יום קודם עצרת עד ר"ח סיון יש עשרה ימים ויש בו שני שבתות שאינם עולי' לפי סברא הנ"ל ובציר להו יום א' מן הל"ג יום ונ"ל דג"ז לק"מ דהרי לפמ"ש תקשי דיש יותר מל"ג יום דהרי גם ז' ימי הפסח אף דאפי' בחוה"מ אסור בתספורת ונישואין משום אין מערבין שמחה בשמחה או מטעמים אחרים דאמרי' במ"ק דף ח' ומכש"כ ביו"ט דאיכא נמי משום קונה קנין כנ"ל מ"מ לפמ"ש כיון שהם ימים עצמם שמתו תלמידי רע"ק עולי' אך ז"א כיון דמתו ברגל לא התחיל האבילות שלהם עד אחר הרגל כמבואר ביו"ד סי' שצ"ט ס"ב ושפיר אין עולי'. ולפ"ז כיון דמבואר שם דיו"ט שני האחרון עולה א"כ. כשתחשוב יו"ט אחרון של פסח ג"כ לימים הנ"ל ותטול שנ' שבתות שמט"ו יום קודם עצרת עד ר"ח סיון יהי' החשבון מכוון ל"ג יום בצמצום וא"ש

כתבתי זה להגדיל תורה ולהאדירה אבל עכ"פ על המנהג להתיר בר"ח אייר ול"ג בעומר ור"ח סיון אין כאן פקפק וגמגום כלל לדעת רמ"א ומכ"ש לדיעה שלישית שהביא מג"א שהבאנו לעיל ואין נדנוד רק על ר"ח אייר לדעת המחבר אבל בר"ח סיון מותר אליבא דכל הדיעות והנלענ"ד כתבתי. ובזה אומר שלום מנאי ידידו הדו"ש וכותב בחפזי

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רל"ד עוד להנ"ל

ידים שניות מדברי סופרים קבלתי ואשר כ' לתרץ קושיתי על המג"א סי' תצ"ג סק"ה מתוס' נדה ע"ב וכ' מעלתו דתוס' לא כתבו כלל זה דלא אמרי' בתחילתו מקצת היום ככולו רק גבי זבה ואין ללמוד מזה למק"א והביא ראי' מנדה דהוא להיפך שהרי בתחילתו עולה ובסוף אינו עולה. הנה בגוף הדבר יפה כוון דמזבה אין ראי' די"ל דלהכי לא אמרי' בתחילתו מקצת היום ככולו משום ד' נקיים בעי' ויום שפוסקת בו אינו טהור וכמ"ש תוס' שם בנדה ע"ב ומבואר יותר בתוס' ר"ה יו"ד ד"ה שנים. אבל מה שהביא ראי' מנדה אינו ראי' דבנדה דין הוא שיהא יום ראשון מן החשבון דלמה יגרע מכל הטומאות שאין צריכי' נקיים וכמ"ש בתוס' נדה הנ"ל בסה"ד וכוונתם לפענ"ד דוקא בדבר התלוי בימים בלחודייהו בלי מקרה שנתחדש בהם אז לא אמרי' בתחילתו מקצת היום ככולו אבל בדבר שאינו תלוי בימים בלחוד רק שנדה טמאה מחמת מקרה שנתחדש שראתה דם שפיר אמרי' בתחילתו מקצת היום ככולו ושהרי גם באותו יום טמאה מעת שבא המקרה שראתה דם וגם בשאר הימים אינה טמאה רק מחמת אותו מקרה לכן לא אכפת לן במה שלא היתה טמאה ביום הראשון קודם שראתה כיון שאין היום לחודא גורם רק עם המקרה והרי אז עדיין לא הי' המקרה אבל ספירת נקיים תלוי בימים לחודא היינו בלי שיתחדש מקרה רק נקיים מידי דממילא וכן ימי ספירת העומר איסור נישואין ותספורת תלוי בימי' לחוד שפיר י"ל דל"א בתחילתו מקצת היום ככולו ועיין בתוס' ר"ה הנ"ל סד"ה שכתבו דשומרת יום כנגד יום אמרי' ביום הראיי' מקצת היום ככולו לפי שהוא סוף החשבון וע"כ דל"ש כאן סברת תוס' נדה ור"ה הנ"ל כיון שאינו יום טהור דא"כ מה מהני שהוא סוף החשבון ואפ"ה אי הוי תחילת חשבון לא הוי אמרי' מקצת יום ככולו אף דל"ש ה"ט שכתבו גבי זבה גדולה וא"כ אין לחלק בין להאי נידון דמג"א בלי שום טעם וסברא וא"כ דברי מג"א עדיין צ"ע

אבל גם לפי דבריו קושיתי במקומה עומדת דהרי כתבו תוס' בפסחי' פ"א דאפי' אי אמרי' בתחילתו ובסופו מקצת היום ככולו מ"מ באמצע לא אמרי' מקצת היום ככולו ובנידון של מג"א הרי הוא באמצע ואיך שייך לומר מקצת היום ככולו ולזה אין ראי' לסתור מנדה דבנדה הוא בתחילתו לא באמצע וכבר רמזתי זה במכתבי הקדום

ומה שהביא ראי' מיו"ד סי' שצ"ג דאמרי' מקצת היום ככולו אף שהוא באמצע נ"ל דלא דמי דהתם דין ג' ימים ראשונים של שבעה ימי אבילות חלוקי' בדינם משאר שבעה ימי אבילות לענין דאסור לצאת מפתח ביתו כמו שחלוק דין השבעה מדין השלשי' וא"כ אף דגם אחר נ"י נוהג דין ז' ימי אבילות כמו בג' ימים הראשונים מ"מ לענין דין זה שמותר לצאת מפתח ביתו בתחילת יום ג' שפיר אמרי' מקצת היום ככולו שהרי לענין דין זה אינו באמצע החשבון אלא בסוף החשבון דלזה רק ג"י הם ימי החשבון

ואשר הביא מנזיר ט"ו גבי הרני נזיר לכשיהי' לי בן ונזיר מאה יום וכו' דאמר רב בגמ' יום שבעי' עולה לכאן ולכאן דמקצת היום קודם שנולד עולה למנין המאה אף שהוא באמצע החשבון. נ"ל לחדש באמצע חשבון הימים שצריכי' להיות ביחד יום אחר יום בלי הפסק ימים בינתים כתבו תוס' שפיר דלא אמרי' באמצע מקצת היום ככולו דהוי כולהי כחד יומא אריכתא אבל התם שנזירות מאה ע"כ חלוק לשניהם בהפסק ימי נזירות של בנו וימי נזירות של בנו וימי נזירות מאה הם שני חשבונות וא"כ הרי אמרי' רק מקצת היום ככולו בסוף החשבון דהרי עתה הוא סוף החשבון של נזירות מאה שקודם נזירות בנו דהא עכשיו כלה חשבון נזירות מאה ומתחיל חשבון נזירות אחר של בנו וכן אמר נזירות בנו אמרינן מקצת יום ככולו בהתחלת חשבון של תשלום נזירות מאה ע"ש ברש"י והוא נמי מה"ט ולק"מ אתוס'. ובזה יש ליישב קצת קושיתי על המג"א דבנידון דידי' לדעת רמ"א א"צ להיות הל"ג ימים דוקא ביחד וכמו שהארכתי במכתבי הקדום שהרי נושאי' בר"ח אייר וסיון והחשבון מופסק לכן שפיר אמרי' גם באמצע מקצת היום ככולו דאמרי' עד ל"ג בעומר הוא חשבון של סך כך וכך ימים והיום כלה החשבון ואמרי' מקצת היום ככולו ולאחר ל"ג בעומר מתחיל חשבון חדש ואין שייכי' זל"ז כלל כיון דיכולי' להיות מופסקי' ובחרו סוף החשבון בל"ג בעומר דוקא משום סימן המיתה של תלמודי ר"ע שהי' ל"ג ימים

ועוד הביא מפסחים נ"ה לענין קלוטה בג"י דאמרי' בתחילתו מקצת היום ככולו. נ"ל סברא ישרה דאין זה ענין כלל לנידון דידן