בית שערים אורח חיים רמ

מבשל אבל עשה דכ"א צלי אש ודאי אית בי' שפיר שלא יהי' רק צלי אש וכאן אף שהוא צלי אש מ"מ הוא מבושל ג"כ ואסור משום דבעי' רק צלי אש ולא שיהי' מבושל ג"כ

וראי' לסברא זו מירושלמי שהביא תוס' פסחים ע"ה ד"ה וגרפו שהק' כשהפסח נצלה בתנור והגחלי' תחתי' הלא חום התנור ג"כ מבשלו והוי צלי מחמת ד"א ע"ש ומאי קושי' נהי דחום התנור מבשלו הלא הגחלי' ודאי מבשלי' והוי צלי אש אעכ"ח דהכא שאני משום דכתי' כ"א צלי אש ואינו רשאי להיות שום דבר אחר לא צלי מחמת ד"א ולא טעם בישול

ועוד דממנ"פ אי צלאו ואח"כ בישלו חייב מצד הסברא דצלי מבושל הבישול מבטל הצליי' א"כ פשיטא דלאו צלי אש הוא ול"ל ק"ו ואי גם לר"י ילפי' לי' מבשל מבושל וכמ"ש תוס' ד"ה אר"כ א"כ אכתי תקשי קושי' תוס' לפי הס"ד דאכתי לא ידע מהך דרשא דפריך ורבנן האי בשל מבושל מאי עבדי לי' ואמאי ל"ק לי' קושי' תוס'. ומה"ט ל"ק נמי מה שהק' אהא דפריך מאי ביניהו נימא דא"ב דלרבי לוק' ולרבנן אין לוקי' מק"ו דלפי הס"ד גם לרבנן לוקי' מריבוי דבשל מבושל רק דמצד הק"ו אינו אסור בצלי קדר וכמ"ש כ"מ

מיהו לדעת הרמב"ם בסה"מ שורש ב' שכל מה שנלמד מריבוי אין לוקי' עלי' בלא"ה לק"מ דגם לרבי דיליף מבשל מבושל אין לוקי' ואף דצלאו ואח"כ בישלו דילפי' ג"כ מריבוי דבשל מבושל בלא"ה קשה למה קתני בברייתא דחייב ולוקי' היינו מטעם שכתבו התוס' דריבוי דקרא מגלה דבישול דקרא איירי אף בצלאו ואח"כ בישול ואם באנו לידי מידה זו אף בשאר משקי' דיליף מק"ו לוקי' דק"ו מגלה דקרא איירי גם בבישול בשאר משקי' וכמ"ש תוס' וממנ"פ קושי' לק"מ

ומה שתמה על כ"מ שכ' דרמב"ם פוסק כרבנן הא הרמב"ם כ' בפירוש דשאר משקי' חייב משום שכ' ובשל מבושל. פשוט דכונת כ"מ דלמסקנא דמרבי' לרבנן צלאו ואח"כ בישלו ריבה הכל צלי קדר ושאר משקי' ולא קאמרי רבנן אלא דאי לאו קרא הוי ידעי' שאר משקי' מק"ו והכי משמע לשון הרמב"ם שכ' ובשל מבושל ריבה הכל

ומה שתמה על רש"י דכ"א צלי אש אתי ללאו דהיינו אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש א"כ איך קאמר בברייתא שאין ת"ל כ"א צלי ופירש"י דהא כתיב לעיל מיני' צלי אש הא איצטריך ללאו. נ"ל לפמ"ש הרמב"ן בהשגות לס' המצות שורש ט' בטעם הדבר דללשון שני אפי' חדא לא לקי אף שכל הנכנסי' תחת לאו הזה מטעם א' ומשם א' נאסרי' לפי שאינו מזכיר שם האיסור כענין בנבילה וכו' אל לא תאכלו כי אם צלי אש לא הזכיר שם הנאסרי' אבל שלל אותם במותר ע"ש. ולפ"ז נ"ל אפי' למאן דס"ל דלקי עלי' אף ששלל אותם במותר היינו משום שהוצרך לכתוב לשון זה כדי ללמד בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא אבל אי נימא דבשעה שאינו בקום אכול צלי נמי יש בבל תאכל נא וקרא איצטריך רק להלקות עליו אין ת"ל כי אם צלי אש ולשלול אותם במותר דבכה"ג לכ"ע אין לוקי' עליו כיון דליכא טעמא אמאי שלל אותם במותר ולא כ' שם הנאסרי' ולפ"ז שפיר קאמר הברייתא שאין ת"ל כי אם צלי אש ללאו ולשלול במותר אע"כ ללמד בשעה שישנו וכו' וא"ש

ומה שתמה על ברייתא דקתני יכול אכל כזית נא מבעו"י יהא חייב ודין הוא וכו' הא אין מזהירין מה"ד ואין עונשי' מה"ד. פשוט דאין כונת הברייתא דילפינן לה בק"ו מבחוץ אלא דמכח הק"ו אמרינן דכש"כ דקראי מיירי נמי באכל כזית נא מבעו"י ועדיף ממה שכ' תוס' לעיל דהאי ק"ו אינו אלא דמגלה דבישול דקרא מיירי אף בשאר משקין וא"כ שפיר לוקין וא"ש. ויען נפישי מילי דפסחא אסתגר בזה. וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות. ויחוש ישועות הניבאות. כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רכ"ט עוד להנ"ל

שיל"ת ב' אויפאלו תרנ"א לפ"ק

מכתבו קבלתי וכו' ומה שפקפק עמ"ש לדחות דברי ישוע"י בסוגי' דצלי קדר שכתב דבצלאו ואח"כ בישלו ליכא עשה דכ"א צלי אש ולא צלי אש ומבושל ואם צלאו ואח"כ בשלו נהי דאין הבישול מבטל הצליי' ונקרא עוד צלי אש מ"מ מקרי ג"כ מבושל כיון דלענין שבת יש בישול אחר צליי' מטעם שכ' טו"ז סי' שי"ח כיון שיש לו טעם חדש ע"י בישול וע"ז פקפק מעלתו מדברי תוס' פסחים ע"ו ד"ה אלא שכ' דבנצלה כל צרכו תו לא מיפסל משום צלי מחמת ד"א. ואין זה קושי' כלל דבצלי מודינא כיון דגם לענין שבת אין צלי אחר צלי ולא הוי רק צלי אש אבל בבישול דיש בישול אחר צלי בשבת והוי נמי מבושל ל"ה רק צלי אש רק גם מבושל שפיר מיפסל ועיין רש"י פסחים מ"א ד"ה יכול בלשון שני דשוי' חרוכא. והא דכתבו תוס' בדע"ו דצלאו ואח"כ בישלו דאסור היינו דוקא במים משום ריבוי' דבשל מבושל וכו' היינו דוקא לענין דיהי' אסור משום מבושל צריך ריבוי דאל"כ אינו אסור משום מבושל כיון דאין בישול מבטל הצליי' והוי נמי צלי אש אבל משום כי אם צלי אש שפיר אסור צלאו ואח"כ בישלו כיון דהוי נמי מבושל וכמ"ש

תו פקפק על דברי דא"כ מאי פריך הגמ' בשלמא בשלו ואח"כ צלאו חייב דהא בשלו אלא צלאו ואח"כ בשלו אמאי ולפמ"ש שפיר אסור משום כ"א צלי אש ובשלמא לדעת מהרש"ל י"ל דפריך מלשון חייב דמשמע מלקות ומוכח דחייב משום בישול דאי משום כי אם צלי אש אינו חייב מלקות דאינו רק עשה אבל לדעת מהרש"א בסוגי' דשייך לשון חייב אף שאינו חייב מלקות קשי'. ולפענ"ד נראה דאפי' אי חייב פי' אסור כמהרש"א פריך שפיר כיון דכאן הי' בישול או קודם צליי' או אח"כ ואפשר למטעי דחייב ואסור משום מבושל אם איתא דאינו אסור משום מבושל רק משום כ"א צלי אש הו"ל למתני בהדי' חייב משום צלי אש כדקאמר ר"ח לקמן לר"ח ברי' דר"נ אעכ"ח דבאמת חייב ואסור משום מבושל ופריך שפיר ובשלמא בברייתא דצלאו כ"צ שפיר נקט יהא חייב סתם דלפי' א' דרש"י דמיירי בבשלו אח"כ כונתו באמת שיהא חייב משום מבושל ולפי' שני דשוי' חרוכא ושוי' קלי אש ליכא למטעי דיהא חייב משום מבושל כיון דלא בשלו כלל וע"כ חייב משום כ"א צלי אש אי לוקין עליו חייב מלקות ואי אין לוקין עליו פי' חייב אסור או מכות מרדות כמהרש"א וכן בברייתא שניי' באכל חי ליתא למטעי דחייב משום מבושל וע"כ משום כ"א צלי אש וכן לר"ח בל"ק ליכא למטעי דמשום מבושל קאמר כיון דאמרי דלענין שבת פטור דלא מקרי בישול ע"כ חייב דקאמר משום כ"א צלי אש כדפי' רבא אבל הכא כיון דאיכא למטעי דמשום מבושל קאמר הו"ל לפרושי בהדי' דחייב משום כ"א צלי אש אלא עכ"ח דבאמת משום בישול קאמר ופריך שפיר

שוב הק' במנחות מ"ה דקאמר נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי ומשני רבינא כהנים איצטריך לי' סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגביהו תשתרי נמי נבילה קמ"ל. ותמה הא בחולין ק"כ אמרי' דמשו"ה צריך בחלב נפש לרבות השותה ולא ילפי' מחמץ ונבילה במה הצד משום דחלב הותר מכללו ופריך נבילה נמי אישתראי מליקה דחטאת העוף לכהנים ומשני כהנים משולחן גבוה קזכי ותקשי ל"ל נפש גבי חלב נילוף מחמץ ונבילה ורמז שכן הק' ג"כ בס' שלמי נדבה

ונ"ל ואקדים דאני הקשיתי להיפוך דרש"י פי' משולחן גבוה קזכי והיתירא משום גבוה הוא אבל לגבי הדיוט לא אשכחן דהותר וא"כ מאי קאמר הואיל ואישתרי מליקה לגביהו וכו' הא לא הותר לגביהו כלל והיתירא משום גבוה הוא. עוד ק"ל דמשנה שלימה שנינו בזבחים ס"ו וכולן אין מטמאי' בבית הבליעה ופירש"י אעפ"י שנפסלו מליקתן מטהרי' מידי נבילה והרי כיון שנפסלו ל"ש משולחן גבוה קזכי והיתירא משום גבוה דהא פסול לגבוה ואפ"ה הותר משום נבילה דאין מטמא בבית הבליעה וא"כ הדק"ל הא נבילה נמי הותר מכללו. ושלישים על כולו דשם משמע דמליקה דחטאת לישראל נמי אישתרי משום נבילה ואינו אסור לישראל משום דהוא קה"ק ואין נאכלי' אלא לזכרי כהונה כדקתני בזבחים נ"ג וכמ"ש רמב"ם פ"ג מה' מעה"ק ה"י וכן משמע ברמב"ם רפ"ז מפסוהמ"ק וא"כ מה קאמר רבינא הואיל ואישתרי מליקה לגביהו אישתרי נמי נבילה הא אי' נבילה אישתרי במליקה לכל ישראל ונימא דאישתרי להו נמי נבילה. ועוד איך קאמר בחולין הנ"ל כהנים משולחן גבוה קזכי התינח כהנים אבל ישראל מאי איכא למימר דאישתרי להו נמי איסור נבילה במליקה וא"כ נבילה הותר מכללו

והנלפענ"ד בזה דיש להבין בשלמא הא דאמר בביצה כ"א כהנים משולחן גבוה קזכי א"ש בין לדעת שב יעקב דפי' לכם דהאונ"פ צריך שיהי' של ישראל אבל אם הוא של נכרי אעפ"י שהוא לצורך ישראל אסור וה"נ כיון שהוא של גבוה וכהנים משולחן גבוה זכי אעפ"י שהוא לצורך אכילת כהנים אסור בין לדעת נוב"י קמא או"ח סי' כ"ט דפי' לכם לצורך ישראל מותר אעפ"י שהוא של נכרי מ"מ כאן כיון דכהנים משולחן גבוה קזכי אין השחיטה בשביל צורך כהנים רק לצורך גבוה והם אין אוכלי' לצורכם רק לצורך גבוה שהוא מצוה ואכלו אותם וכו' ועיין באבני מילואי' תשו' ב' וכן בקידושין נ"ב כהנים משולחן גבוה קזכי והו' ממון גבוה ואינו שלהם לכן אינה מקודשת וזה עצמו בב"ק י"ב ע"ב וכן בעירוכין כ"ד כהנים משולחן גבוה קזכי ואינו חוזר לבעלי' רק נשאר לגבוה וכהנים מגבוה קזכי אבל כאן מה מהני דמשולחן גבוה קזכי מ"מ הרי אוכלי' נבילה

לכן נ"ל עפמ"ש הש"ך סי' פ"א סקי"ג עמ"ש הרא"ש דמימי חלב אסורי' ואל תתמה שהרי מותר עם האוכל וכשפי' מן האוכל אסור דהכי אשכחן בדם האיברי' כשהוא מובלע בבשר מותר וכשפירש אסור ומחלק דהתם שפיר יכול לחול אי' דם כשפירש אבל הכא שהאי' משום אבמה"ח אינו חל בשעה שפירש מה"ת אינו יכול לחול אח"כ כשפי' מן האוכל שהרי אז אינו פורש מה"ח ולפ"ז אי' נבילה נמי צריך לחול בשעת מיתה [ורמב"ן בחומש כ' דנבילה הוא כמו נפילה דב' ופ"א מתחלפין בלשון ופי' נבילה נפילה שנופלת לארץ כשתמות] אבל אם