בית שערים אורח חיים רלט

שלכד"א מ"מ פריך שפיר דאכילה גסה ל"ה אכילה כלל אפי' במקום דשלכד"א חייב כמו ביו"כ וא"כ איך יוצא בזה בשירי מנחות ופסח. ואדרבה משמע קצת דגם במצוה יוצא שלכד"א מדלא פריך הגמ' והא הו' שלכד"א וכן תוס' לא הק' סתם דהוי שלכד"א אלא שאינה ראי' כ"כ דעדיפא להקשות מר"ל דאמר בהדי' דאכילה גסה פטור אבל בלא ר"ל אפשר לומר דאכילה גסה מקרי נמי כדרך אכילה

תשובה רכ"ז עוד להנ"ל

ומה שעמד במכתבו השנית על דברי שעה"מ פ"ג מיו"ט ה"ט שתמה על רש"י ותוס' פסחים מ"ו שהק' יקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעם הואיל ואב"מ עלה ומאי קשי' הא אין נשאלי' בשבת ויו"ט אלא לצורך שבת וי"ט בשלמא הא דאמרי' בגמ' דעובר אב"י משום הואיל ואב"מ עלה ניחא כיון דמה"ת נשאלי' עובר בב"י אף דמדרבנן אין נשאלי' והוא קרא תמה כיון דאסור לישאל מדרבנן לאו ממוני' הוא והוכיח מעלתו שכן דעת מג"א סי' תקנ"ו סק"י דאל"כ קשה עליו קושי' הצל"ח הא חמץ א"א להפריש מחמת אי' ראו' ואין מגביהין הוא רק אי' דרבנן

ונ"ל ואקדי' במה שתמה עוד בהקדש תרומה וחלה אמאי חשיב כדידי' משום הואיל ואי בעי מיתשיל הא נדרי הקדש מצוה לקיימן ואין נשאלי' עליהם אלא מדוחק כמבואר סי' ר"ג והרי לענין דשיל"מ אמרינן בנדרים נ"ט ע"ב דתרומה לא מקרי דשיל"מ משום דאין מצוה לאיתשולי עלה ע"ש וה"נ מה"ט לא חשיב כדידי' מטעם הואיל. ולק"מ לפמ"ש טו"א באבני שוהם מגילה כ"ג דהא הקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל היינו דוקא הבעלי' שהממון שלהם והקדש הוא רק שם אי' דמה"ט יכולי' לישאל ולא מהני שאלה לקנין ממון רק לשם אי' ולכן אף ששוה מנה יכולי' לחלל בש"פ דא"צ ליתן כלל שיווי הממון דהממון שלו רק לסלק שם אי' וזה די בפרוטה אבל אחרי' אם שאין הממון שלהם צריכין ליתן דוקא כל המנה ע"ש ולפ"ז מה בכך שאין נשאלי' אלא מדוחק הלא אין הממון שלהם בשביל שיכולי' לישאל אלא דמוכח מדיכולי' לישאל עכ"ח הממון עדיין שלהם דאל"כ מה מהני שאלה לקנין ממון וזה הואיל ואי בעי מיתשל עליהו מוכח דהוא דידי'. ובזה יובן היטב כונת הר"ן בסוגי' פסחים ל' שהק' בנכרי שהלוה לישראל על חמצו נימא הואיל ובידו לפדותו ותי' דחלה לא מיחסרא אלא דיבורא אבל הכא דמחסרא ממונו לא אמרינן הואיל ע"ש ולפמ"ש נכון כיון דמחוסר ממון אין ראי' שהממון שלו משום דבידו לפדותו דאדרבה אין הממון שלו והראי' שצריך ליתן ממון בעד הממון

ומעתה לפ"ז יבא הכל על נכון ויתיישב ג"כ קושיתו הראשונה דיש להבין אפי' אי אין נשאלי' מה"ת בשבת מ"מ ממוני' הוא כנ"ל כיון דבדיבורא בעלמא שלו עכ"ח ממוני' הוא רק אי' הוא דהוי עלה וא"כ מה בכך שאין נשאלי' בשבת מ"מ הוא רק אי' שנשאר עליו אבל בשביל זה לא פקע קנין ממונו וצ"ל כמ"ש הר"ן בנדרים פ"ה דהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולי' אחרי' ליטול אותו בעכ"ח וא"י לעכב דכיון שאסורי' עליו פקע נמי קנין ממונו ע"ש: וה"נ כיון שאינו נשאל מה"ת ואסור עליו בהנאה אף שלמחר יוכל לישאל מ"מ פקע קנין ממונו ליום הזה ואינו עובר בב"י אבל אם אין נשאלי' רק מדרבנן ל"ל שפקע קנין ממון בשבת ויו"ט ולמחר כשיוכל לישאל שוב הוי ממונו כמ"ש תוס' יבמות פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר דמן הטמא על הטהור ל"ל דאפקוה מרשותי' בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ע"ש וממילא שפיר הוא ממונו כנ"ל אבל קושי' רש"י ותוס' הק' שפיר כיון דאין נשאלי' ביו"ט מדרבנן ולא יוכל לאכלו היום שוב הו' אפי' שלא לצורך י"ט ושפיר א"י לאפותו מטעם הואיל

ומה שהוכיח מכח קושי' הצל"ח לפענ"ד קושי' הצל"ח לק"מ דבאמת דברי הב"ח סי' תק"ו תמוהי' שכ' דאסור לאפות כמו עיסה חצי' של עכו"ם משום דאפשר לחלק העיסה אלא דאיסורא הוא דרביע עלה דאין מגביהין חלה ביו"ט והלא מ"מ כשאיפה החלה הוא אופה לצורך ישראל שיאכל שאר הפת ובלא"ה א"א לו לאכול משום דא"י להפריש חלה משום אי' דרבנן דאין מגביהין וא"כ הוי האפיי' לצורך יו"ט ואמאי אסור והרי אפי' בהמת עכו"ם מותר לשחוט ביו"ט לצורך ישראל כמ"ש נוב"י קמא או"ח סי' כ"ט ועיסה חצי' של עכו"ם שאני שמרבה בשיעורי' בשביל הנכרי דהא יכול למיפלגא בלישה ואין צורך לישראל באפיית חלק הגוי והראי' דבהמה חצי' של נכרי מותר לשחוט משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ושחיטת חלק הגוי הוא לצורך ישראל. ונראה לפמ"ש הר"ן ביצה כ' דריבוי בשיעורא בטורח א' מותר ביו"ט כגון שצריך לשתי גרוגרות מותר לתלוש ג' בעוקץ א' אבל אם יש שנים בעוקץ א' אסור לתלוש שתים משני עוקצי' ע"ש וא"כ א"ש דבהמה חצי' של נכרי מותר לשחוט משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ואף שגם חלק הנכרי נשחט מ"מ הוי כג' גרוגרות בעוקץ א' דמרבה בשיעורא מותר ביו"ט אבל עיסה כיון דאפשר למיפלגא בלישה הו' כשלש גרוגרות בג' עוקצי' דאסור ולכן בחלה נמי אף דהוא לצורך ישראל מ"מ הוי כשני גרוגרות בשני עוקצי' ואסור. וע"ז הק' מג"א שפיר דממתני' דכיצד מפרישין חלה מוכח דלא כב"ח דהתם ג"כ מותר להפרישה רק שעושה משום אי' חמץ וע"כ כיון שהוא לצורך ישראל ול"ה כג' גרוגרות בג' עוקצין שהא' שלא לצורך לגמרי רק כשתי גרוגרות בשני עוקצין ושרי וא"כ מ"ל אם הוא לצורך ישראל משום איסור דאו' או שהוא לצורך ישראל משום אי' דרבנן

וכגוף קושי' רש"י ותוס' י"ל לפמ"ש הריב"ש בתשו' ליישב קושי' תוס' סוכה כ"ז שכתבו כיון דלכם ממעט שאולה ממעט נמי שותפי' והק' דגבי ציצית ממעט שאולה מכסותך ומרבי' שותפי' מבגדיהם ותי' ריב"ש דגבי ציצית חייב בציצית משום חלקו שהוא שלו משא"כ בסוכה אי שאול פסול אינו יי"ח משום החלק שאינו שלו ועיין חי' חת"ס סוכה ל"ד ולפ"ז דמשום הואיל ואי בעי מיתשל עלה ל"ה ככולו שלו אלא כאלו הי' שותף בה והי' לו קצת קנין ועיין כעין זה בתשו' ב"א או"ח סי' ל"ו ולהכי לענין ב"י שפיר עובר מה"ט משום חלק שהוא שלו אבל לאפות אסור מה"ט בשביל חלק שאינו שלו וא"ש

ומה שעמד על דברי מג"א סי' תרמ"ט שכ' אהא שכתב רמ"א והמורר הנאה מלולבו של חבירו או מלולבו של עצמו אינו יוצא בו ביום א' דלא הוי שלכם וכתב מג"א סק"י ואע"ג דא"ב מיתשיל עלה אסור ולא פי' מ"ט לא אמרי' הואיל ועיין מחה"ש שם. ולפענ"ד לדעת הר"ן בנדרים פ"ה דהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולי' אחרי' ליטול בעכ"ח ואפי' נשאל אח"כ על נדרו א"צ להחזיר דמשעה שאסרו ע"ע הפקירו והזוכה בה כזוכה מן הפקר ואעפ"י שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה לא פקע שאין שאלה בהפקר ע"ש א"כ ל"ש כאן הואיל דגם אם ישאל עליו אינו שלו וכ"ש שלא קנה של חבירו דאין קנין נתפס באיה"נ ואין נקנה לו למפרע ואתיין כהוגן דברי מג"א על הרמ"א אלא דדין זה נובע מתשו' רשב"א תשמ"ו ותשמ"ז והרי הרשב"א בחידושיו לנדרים חולק בזה על הר"ן וס"ל דצריכי' להחזיר דשאלה מהני למפרע גם לענין קנין ממון ולשיטתו ל"ש תי' הנ"ל

לכן נ"ל לחדש סברא ישרה דדוקא חלה ותרומה והקדש שהוא שוה ממון גם לדידי' ויש בו דין ממון רק שנ' שאינו שלו משום שהוא של אחרים שפיר אמרי' הואיל כמש"ל עפמ"ש טו"א דעדיין הוא בעל הממון ורק איסור הוא דרביע עלה כיון דיכול ליתשל עלה אבל באיה"נ שאינו שלו משום שאין בו דין ממון כדאמרינן בסוכה ל"ה וא"א להיות בעלים על דבר שאינו ממון לא מהני הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כיון דמ"מ כ"ז שלא מיתשיל אינו ממון לדידי' וא"א להיות בעלי' על דבר שאינו ממון וכן מדויק לשון רשב"א בנדרים שם שכתב ואע"ג דאי בעי מיתשיל עלה השתא מיהא לאו ממוני' הוא פי' כיון דאינו ממון לגבי' דידי'. וזה שכ' מג"א ואע"ג דאי בע' מיתשיל עלה אסור ותמוה מהו לשון אסור הי"ל לומר אינו שלכם ולפמ"ש נכון שכתב אסור וכיון שאסבה"נ אינו ממון וא"א להיות בעלי' עליו וא"ש

ולולי דמסתפינא הייתי אומר למ"ש תוס' גיטין כ"ז ד"ה לאיזה דאפי' למאן דס"ל בעלמא יש ברירה מ"מ בכתיבת גט לשמה א"ב משום דוכתב לה לשמה משמע שיהי' מבורר בשעת כתיבה ע"ש. וה"נ אף דס"ל לרשב"א דאם נשאל הוי שלו למפרע מ"מ א"י בו משום דכתיב ולקחתם לכם בעי' שיהי' מבורר בשעת לקיחה שלו. והא דיוצא במעמ"ל אף דאם אינו מחזיר אינו שלו למפרע משום דשם עכשיו הוא לכם. אלא שאם ישאל יבורר שהי' לכם למפרע וכה"ג מחלקי' תוס' בפסחי' ו' ד"ה התם ועיין טו"ז או"ח סי' י"ד סק"ו. הנה קיימתי מוצא שפתי וטיילתי עמו ארוכות. ובזה הנני ברב ברכות. ברכת התורה וכ"ט כנפשו ונפש ידידו דוש"ת

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רכ"ח

שיל"ת ב' אויפאלו י"ג ניסן תרנ"א לפ"ק

יברכנו ד' וישמרנו ממשהו חמץ. ומכף מעול וחומץ. לידידי הרבני המופלג חו"ש. וריח לו כלבנון. ביראת ד' שמו ינון. כמו"ה אברהם יצחק גרינבערג נ"י

מכתבו הגיעני לעת כזאת דטרידנא טובא לכן עת לקצר ומ"ש ליישב הרמב"ם בסוגי' דצלי קדר פסחים מ"א ניתן להאמר בדרך פלפול אבל מ"ש ליישב קושי' תוס' איך יליף שאר משקי' מק"ו הא אין מזהירין מה"ד ואי לאיסורא בלא"ה איכא עשה דכ"א צלי אש ותי' דנפ"מ בצלאו ואח"כ בשלו דליכא עשה דכ"א צלי אש דהא צלי אש הוא אבל משום ק"ו אסור דהא צלאו ואח"כ בשלו במים חייב כדאמרי' בגמ'. הנה אף שכ' שכיון בזה לישוע"י מ"מ לא נהירא לפענ"ד משום דאפי' אי צלאו ואח"כ בישלו פטור משום דאין בישול מבטל הצלי מ"מ היינו דוקא דלא מקרי מבושל רק גם צלי שהרי שם צלי לא בטל אבל זה ברור דנקרא גם מבושל דמה"ט יש בישול אחר צלי לענין שבת כמבואר סי' שי"ח משום דיש בו גם טעם בישול עיין טו"ז שם אלא דיש בו גם טעם צלי ולהכי אינו חייב משום מבושל משום דאינו כולו