בית שערים אורח חיים רלח

מפני כמה סבות שונות ותמול הגיעני האיגרת השנית ואמרתי להשיב על שניהם כא'. והנה במכתבו הראשון האריך מאוד ומפני טעמים הרבה לא אשיב רק על איזה פרטי' סמוך לגמרא וסברא

מה שהאריך בדין מצה שריי' ומבושלת ור"ד תמה על המהרש"א בתוס' פסחים מ"א ד"ה עולא שכתב ונראה שהתוס' מפרשים הא דדחה התם דר"י מודה בשלקות היינו משום דשלקות הן בעין ואית בהו טעם ירק משא"כ במצה שהוא נימוח ולית כאן טעם מצה והשתא ה"נ גבי פסח הוא בעין. והוא תמוה דהא בברייתא תנא גבי מצה אבל לא במבושל אעפ"י שלא נימוח. גם אני בחידושיי לפסחים עמדתי ע"ז ושם בארה. אבל כעת נ"ל פשוט דרש"י פי' י"ח מצה ברקיק השרוי בתבשיל לאחר אפייתה אעפ"י שמחמסמס לחם הוא כ"ז שהוא קיים שלא נימוח לגמרי וכן במבושל ע"ש ועיין ברש"י חולין מ"ה ע"ב דאמרי' מסמסה כל שאינו יכול לעמוד ופירש"י מפני שנעשה צלול אבל לא כ"כ שיהי' נשפך כקיתון של מים וכו' וכן באשר"י פי' נתמסמס שנימוס כדונג מפני האש מבואר דנתמסמס היינו נימוח ועיין בלשון פמ"ג סי' ל"ב בש"ך סקי"ד וממילא מבואר מרש"י פסחים הנ"ל דלר"מ יוצאי' בשרוי ומבושל אעפ"י שנתמסמס דהיינו נימוח שאינו יכול לעמוד אלא שלא נימוח לגמרי והיינו דקאמר ובמבושל שלא נימוח היינו שלא נימוח לגמרי והי' למים וע"ז קאמר ר"י אבל לא במבושל אעפ"י שלא נימוח והיינו שלא נימוח לגמרי אבל עכ"פ נתמסמס דהיינו נמי נימוח אלא שלא נימוח לגמרי וזה כונת מהרש"א משא"כ במצה שהוא נימוח היינו נתמסמס ולא נימוח לגמרי ולית כאן טעם מצה. וזה הפשוט והאמת בכונת מהרש"א

ומ"ש בכונת התוס' ע"פ גמ' פסחים קי"ט ע"ב דקאמר לא מיבעי' אחר מצה דלא נפיש טעמייהו אבל לאחר פסח דנפיש טעמי' ולא מצי עבורי' ועיין מג"א סי' תס"א סק"ז וא"כ שפיר יש חילוק בין מצה כיון דקלוש טעמי' ליכא טעם מצה אבל בפסח דנפיש טעמי' א"כ שפיר טעם פסח והאריך בזה. אבל לפענ"ד נראה דהא ליתא דבאמת דברי מג"א סי' תס"א סק"ז הנ"ל צ"ע דכ' דבמצה שרוי ביין אינו יי"ח שמבטל טעם מצה ואף דפסח שרי להטביל במשקי' היינו משום דנפיש טעמי' והביא ראי' מגמ' פסחים קי"ט הנ"ל ע"ש והוא פלא דהרי אמרי' שם בגמ' דהוי ס"ד לומר כן דאחר פסח מותר לאכול משום דנפיש טעמי' ואינו מתבטל קמ"ל דאסור דאע"ג דנפיש טעמי' מתבטל. וא"כ איך שרי להטביל הפסח במשקי' ועכ"ח דדוקא טעם בעלמא שנשאר בפיו בלי קישור בממש מתבטל אבל לא כשאוכל טעמו בממשו וא"כ אין ראי' משם לאסור מצה שרוי ביין. אבל הדבר נכון דיש להבין אמאי דאמרי' בגמ' אבל אחר פסח דנפיש טעמי' ולא מצי לעבורי' הא תוס' בזבחים ע"ט ד"ה אלא הק' אהא דאמרינן בעשה עיסה מן החטי' ומן האורז אם יש בו טעם דגן אדם יי"ח בפסח מהא דאמרי' בפ' ע"פ לא לכרוך אינש מצה ומרור בהדדי דילמא אתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאו דאורייתא ותי' דהתם כשאוכל כזית מצה דכי מבטל לי' מרור ליכא טעם כזית מצה אבל אם אוכל הרבה שרי ע"ש מבואר דאף דאינו מבטל כל טעמו מ"מ מחליש ומקליש טעמו קצת. ולפ"ז מה בכך דנפיש טעם פסח מ"מ כשאוכל אחר פסח אף שאינו מבטל טעמו אבל עכ"פ מחליש ומקליש טעמו והרי פסח כיון דנפיש טעמי' א"כ טעם פסח הוא בטעם גדול וא"כ אם נחלש ונקלש טעמו הרי אין כאן טעם פסח שהוא טעם גדול. אבל הדבר פשוט כיון דהא דאסור לאכול אח"כ הוא שלא לשכח טעם פסח ומצה וכמו שפי' רשב"ם שם א"כ סד"א דוקא במצה דלא נפישא טעמי' ומבטלו לגמרי שייך האי טעמא שישכח טעם מצה אבל בפסח דנפישא טעמי' ואינו מבטלו לגמרי ואף שנחלש ונקלש מ"מ מרגיש טעם פסח קצת ואינו שוכח טעמו שרי לאכול אחריו קמ"ל דאסור ומשום דצריך להרגיש טעם פסח לגמרי ועיין תוס' זבחים הנ"ל בתי' הראשון שכ' דהתם חוזק המרירות הוא דמבטל טעם מצה אבל אורז לא מבטל טעם דגן ע"ש. ולפ"ז אני אומר דכך הוא ראית וסברת מג"א כמו דחזי' התם דמצה דלא נפיש טעמי' מבטל האכילה אח"כ לגמרי ובפסח דנפיש טעמי' אינו מבטל רק קצת ה"נ במטביל פסח במשקי' ופסח הוא הרוב כיון דנפיס טעמי' נשאר טעם פסח לגמרי ואדרבה מבטל קצת טעם המשקי' אבל במצה דלא נפיש טעמי' היין מבטל עכ"פ קצת טעם מצה ואולי לגמרי אף שמצה הרוב לכן אינו יוצא. ולפ"ז בנ"ד בצלאו ואח"כ בשלו כדרך בישול במים הרבה ודאי המים מבטלי' קצת טעם פסח והחוש והשכל מעידי' ע"ז ואף דנפישא טעמי' ואינו בטיל לגמרי ואכתי נרגש טעם פסח מ"מ כיון דפסח נפישא טעמי' ויש לו טעם גדול צריך להרגיש טעם גדול וכיון דע"י המים ובישול נחלש ונקלש טעם פסח הרי ליכא טעם פסח שהוא בנפישא טעמי' וכאן ע"י הבישול לא נפישא טעמי' וליתא לחילוקו

אבל בלאה"נ אין מקום לדבריו ליישב קושי' מהרש"א שהרי קושי' מהרש"א הי' דהכא ליכא לדחויי' דטעם מצה בעי' דאימא נמי טעם פסח בעי' בצלי ובישול מבטל טעם צלי ולפ"ז אין זה ענין כלל להא דפסחים קי"ט דאמרי' פסח נפישא דהיינו טעם בשר נפיש מטעם לחם מצה וכמו דקי"ל ביו"ד סי' פ"ט דגבינה אחר בשר אסור לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך אבל בשר אחר גבינה מותר לפי שאין הגבינה מושך טעם זמן ארוך אבל טעם צלי שבו לא נפיש מטעם מצה וכשם שטעם מצה נתבטל ע"י בישול ה"נ טעם צלי של פסח

ומה שתמה על תר"י בברכות ל"ח שכתבו משום דבעי' טעם מצה וליכא תימא הוא זה הלשון שלא מצינו דבעי' טעם מצה אלא לחם עונ' ומפרשי' רבינו צרפית דבעי' טעם מצה עניי' וליכא ונתקשה הא בפסחים קי"ט הנ"ל מבואר דבעי' טעם מצה. אין שום פי' לתמיהתו דהרי קושיתם הי' היכן מצינו בקרא דבעי' טעם מצה ואם יאמר דמצינו בפסחים קי"ט גם שם תקשי שלא מצינו דבעי' טעם מצה. אבל באמת שם ל"ק דהתם לא קאמר רק שצריך לשאר בפיו הטעם ממה שמחויב לאכול ואם יוצא במצה מבושלת ומשום דלא בעי' טעם מצה צריך שישאר טעם זה בפיו וזה תשו' שני' שלק"מ קושיתו משם. ג' לא הבין קושיתם דלא מצינו דבעי' טעם מצה והוא פלא הא כתי' בערב תאכלו מצות ומצה טעם מצה יש לה אבל קושיתם דמצה אינו אלא לחם שלא נתחמץ וגם אם מבושלת מרגיש שלא נתחמץ ומהו זה הטעם מצה דלא מצינו בשום מקום מאי טעם צריך להיות למצה וע"ז תי' דכתיב לחם עוני וא"כ ידעי' מהו טעם מצה דהיינו טעם מצה עניי' ומבושלת אין לה טעם מצה עניי' אלא טעם מצה עשירה

ומה שרצה לפשוט ספיקו של המל"מ פ"ה מיסוה"ת אם יוצא במצוה שלכדה"נ ופשיט לי' מברכות ל"ח דבעי' טעם מצה גמור וכ"ש שאינו יוצא שלכדה"נ וכן מוכח מפסחי' קי"ט הנה מפסחי' קי"ט כבר מילתא אמור' שאינו ראי' כלל דשם לא אמרי' אלא דצריך שישאר הטעם ממצה שמצא בה בפיו ואם יוצא במבושלת או שלכדה"נ צריך שישאר ממצה כזו טעם בפיו אבל גם מברכות אין ראי' וק"ו שלי פריכא הוא דכבר כ' מג"א סי' תע"ה סקי"א אהא דפסקי' שם בלע מצה יצא אבל לכתחילה צריך ללועסו דטעם בעי' רשב"ם והק' א"כ אפי' בדיעבד לא יצא כמ"ש סי' תס"א דלא יצא במבושל משום דליכא טעם מצה ותי' דשאני כשבישל ל"ה תורת מצה עלה והוי כאלו הוא מין אחר שאינה מצה אבל הכא איכא מצה רק שהוא אינה מרגישה בפיו לפיכך יצא ע"ש א"כ אינו מוכח מברכות דשאני התם דהוי כמין אחר אבל באיכא מצה כדינה רק הוא אוכל שלכדה"נ שפיר י"ל דיצא. ועיין בשג"א סי' ע"ה דיו"כ חייב שלכדה"נ ואפ"ה אם האוכל עצמו אינו ראוי' פטור דזה גרע טפי וכן בב"ח דחייב שלכדה"נ ומ"מ נוטלפ"ג מותר ע"ש

ומ"ש לדחות הראיות שהביא בקובץ על הרמב"ם מהא דהק' תוס' נזיר כ"ג ד"ה פסח אהא דאמרי' התם דאוכל פסח אכילה גסה מצוה מיהא קעביד מיומא פ' דאמרי' אוכל אכילה גסה ביו"כ פטור דל"ש אכילה אלמא דאין חילוק בין עשה לל"ת דבתרווייהו שלכד"א ל"ש אכילה. וכן מיבמות מ' דפריך אשירי מנחות וכ"ת רצה לתיאבון אוכלה רצה אכילה גסה אוכלה אכילה גסה מי שמה אכילה והאר"ל האוכל אכילה גסה ביו"כ וכו' אלמא דגם במ"ע אינו יי"ח שלכדה"נ. ומעלתו דחה דשאני שירי מנחות שהם מתנות כהונה ואמרינן בחולין קל"ב ע"ב דאין נאכלות אלא צלי וכו' משום דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכי' אוכלי' וכן בפסח כ' רשב"ם פסחים קי"ט ע"ב ד"ה כגון ארדילאי שדינו לאכול בסוף על השובע וכן כל הקדשי' כדכתי' למשחה לגדולה כדרך שהמלכי' ע"ש ולהכי אינו יוצא שלכד"א אבל בשאר מ"ע שפיר י"ל דיוצא שלכד"א. ואני אומר ולטעמיך אמאי פריך הגמ' ואמאי הק' תוס' מיו"כ הא משם לק"מ דגבי ל"ת לא מקרי אכילה ובמ"ע מקרי אכילה ול"ק רק מדכתי' למשחה לגדולה והו"ל לגמ' ותוס' להקשות מזה וגם לשון הגמ' אכילה גסה מ' שמה אכילה לא משמע כדבריו דהו"ל למימר מי הוי כדרך שהמלכי' אוכלי' וכדומה

אבל באמת לא ראה דברי המל"מ בפני' שנקט גם ק"פ ומסתפק בו אם יוצא שלכד"א ממה דק"ל הא לא הוי למשחה לגדולה לק"מ דכבר הק' תוס' בחולין קל"ב שם מזבחים צ' דאמרי' ובכולן רשאי' הכהני' לשנות וכו' ותי' דודאי כמו שטוב לו יהנה יותר מצי אכיל להו אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר ע"ש ביאור הדברי' דשלכד"א מותר באי' אף שערוב לו לאכול כך מ"מ בטלה דעתו אצל כל אדם כדאמרינן פסחים מ"ד אבל לענין למשחה לגדולה ל"א דבטלה דעתו ומעתה לפי צד הספק של מל"מ דבמ"ע יוצא שלכד"א ול"א בטלה דעתו כ"ש משום למשחה לגדולה ודאי ל"א בטלה דעתו

אבל לפענ"ד לדחות ראיתם דהרי העלה השג"א בסי' ע"ו דגבי יו"כ חייב שלכד"א ומשום דלא כתי' אכילה כדאמר אביי פסחים כ"ד ע"ב גבי כה"כ וק"ל א"כ האוכל אכילה גסה ביו"כ אמאי פטור ותי' דשאני התם דאמרי' פרט למזיק ופרש"י שאינו מבטל ממנו שום עינוי ע"י אכילה זו אלא מזיק הוא את האוכלי' ואת עצמו ע"ש והסברתי עפ"י גמ' יומא ע"ד ע"ב דמניעת אכילה ושתי' הוא אבידת נפש וא"כ אכילה ושתי' משיב נפש ועיין רש"י חולין ק"ך ד"ה לרבות ואם אוכל אכילה גסה אכתי איכא אבידת נפש ולא שמה אכילה אבל שלכד"א ליכא אבידת נפש ואכילה מקרי רק שהוא שלכד"א וא"כ אף דגם במ"ע יוצא