בית שערים אורח חיים רלז

מים הו' השעורים חמץ גמור עיי"ש ועיין פנ"י שם וא"כ לא מוכח מאשר תקריבו דנוקשה הוי חמץ במנחות די"ל דמ"נ כשמגבלה במים הו' חמץ גמור ואף שתוס' שם חלקו על רש"י מ"מ עיקר הוכחתם שם לחלוק על רש"י הוא מדצריך ר"ל לומר מגבלה במים וכשרה עיין באחרונים שם ובתוס' במנחות דנ"ד והוכחה זו בנוי' אדין דחמץ נוקשה פסול למנחות דהיינו שיאור דר"י לר"י כמבואר למעיין שם והוא מסקנא דהכא מצה לעיכוב משא"כ השתא בס"ד דלא ידעי' עדיין ממצה תהי' שפיר כתב תוס' ושמא יש שום ייתור דהיינו אשר תקריבו כקושי' בה"ז אבל וודאי ייתור א"א לומר דהשתא י"ל כשיטת רש"י והוי במנחת נסכים חימוץ גמור

והנה הרמב"ן במלחמות פסחים דל"ו הק' ל"ל לחם עוני דא"י יד"ח מצה בנילושה ביין שמן ודבש תי"ל עה מהיקשא דלעיל דכל שאינו בבל תאכל חמץ אינו בקום אכול מצה ועוד דבעי' ושמרתם את המצות וזו לא בע' שימור דאינו בא לכלל חמץ ותי' דבעי קרא דלחם עוני על מ"פ עם מים דבא לכלל חמץ דאי משום היקשא וקרא דושמרתם הי' יוצא ומשום מצה עשירה אינו יוצא ועיין מג"א סי' תע"א סק"ה שבריש דברינו, ולכאורה אכתי תקשי לשי' הסוברים דמ"פ עם מים ל"ה רק נוקשה ואם כן ל"ל לחם עוני ת"ל מהיקשא או דושמרתם דהא גם עם מים אינו בא לכלל חמץ רק לכלל חמץ נוקשה, אמנם זה שיבוש דהא נוקשה בלאו ושפיר מקרי בא לכלל חמץ אף דלא הוי רק נוקשה דגם נוקשה הוי חמץ ושפיר איצטריך לחם עוני. אמנם למ"ד נוקשה בעיני' בלא כלום ואפי' אי' תורה ליכא כמש"כ תוס' פסחים דמ"ג הדק"ל ל"ל לחם עונ' הא אפילו מ"פ עם מים אינו בא לכלל חמץ דל"ה רק נוקשה ועכ"ח מוכח למ"ד דנוקשה מותר מה"ת דמ"פ עם מים הוי חמץ גמור ושפיר אצטריך לחם עוני למי פירות עם מים דאינו יוצא משום מצה עשירה, ולפי"ז שפיר קאמר דר"מ לר"מ מדלקי עלי' חמץ הוא גם במנחות מייתורא דאשר תקריבו דלדידי' י"ל מ"פ עם מים הוי רק נוקשה אלא דר"י לר"י דלדידי' כיון דאינו אסור בפסח רק מדרבנן עכ"ח הו' מ"פ עם מים חמץ גמור מכח הוכחה דלעיל דאל"כ ל"ל לחם עוני וממילא לא מוכח מאשר תקריבו דנוקשה הוי חמץ במנחות וא"ש

ובאופן אחר נ"ל על קושי' בית אפרים הנ"ל דהנה זה"ל התוס' שם בקושי' ותימא על דהכא והתם דילמא שאני לגבי פסח דמרבי' לי' מדכתי' כל מחמצת ומהתם לא ילפינן דהא לענין פסח נמי לא חשוב חמץ גמור להתחייב כרת ואדרבה נילף מחמץ גמור וכו' מבואר מדבריהם דל"ק להו שא"א למילף מנחות מחמץ במה מצינו אלא לפי שפסח גופו אין דין נוקשה כשאר חמץ לענין כרת, ואם כן לפי"ז להיפך אלו הי' לנו רבוי במנחות דנוקשה חשוב חמץ שפיר איכא למילף חמץ ממנחות דכמו דחשוב נוקשה חמץ במנחות ה"נ חשוב חמץ לענין חמץ בפסח ואם כן ר"י דס"ל דנוקשה בפסח אינו אסור מה"ת עכ"ח לית לי' רבוי במנחות דנוקשה חשוב חמץ דאי אית לי' רבוי במנחות הו"ל למילף בפסח ממנחות ללקות עלי' וא"כ כתב תוס' שפיר דלר"מ קאמר שפיר מדלקי עלי' בפסח י"ל חמץ הוא גם לענין מנחות דשמא יש שום ייתור אלא דר"י לר"י דלדידי' ודאי ליכא ייתור דא"כ בפסח אמאי אינו לוקה לילף במה מצינו ממנחות וא"ש

ועפ"י דברינו אלה יש להצדיק צדיק דמעיקרא רבינו הגדול בעל נוב"י קמא או"ח סי' כ"ב שכתב דאי ס"ל מ"פ עם מים הוי נוקשה עכ"ח נוקשה דאו' ואי ס"ל נוקשה דרבנן עכ"ח מ"פ עם מים הוי חמץ גמור מדמרבינן מ"נ לחימוץ וק"ל מ"נ מ"פ הן ואין מחמיצי' ואר"ל מ"נ מגבלה במים וכשרה ואי נימא דמ"פ עם מים הוא רק נוקשה ונוקשה דרבנן אכתי תקשי איך מרבי' מ"נ לחימוץ נהי דמגבלה במים הוי רק מ"פ עם מים ואינו חמץ והביא דברי תוס' לקמן במנחות דנ"ד ד"ה אין מחמיצי' שכתב והא דדחיק רשב"ל לשנוי' מגבלה במים אע"ג דבלא מים נמי הוי חמץ נוקשה אצטריך לשנוי הכי משום ר"י כדאמר לעיל שיאור דר"י לר"י לא חשיב חמץ לענין מנחות וכו' אלמא דמה דהוי חמץ לענין פסח הוי נמי חמץ לענין מנחות עיי"ש באריכות. ובמקו"ח סי' תס"ב הרעיש עליו מתוס' דהכא דמבואר להדי' דחמץ בפסח ומנחות לא תלי' זה בזה דהרי אפי' לר"מ בעי' ריבוי מיוחד במנחות לכן השיא דברי תוס' מנחות נ"ד הנ"ל לענין אחר דדוקא לענין שיאור תלי' זה בזה ולא לענין שאר נוקשה עיי"ש באורך. ולדברינו הנ"ל לא מבעי' דליכא קושי' מתוס' דהכא אנוב"י אלא אפי' סייעתא נמי איכא דדוקא מנחות א"א למילף מחמץ אבל חמץ שפיר י"ל דילפי' ממנחות דמה דהוי חמץ במנחות הוי נמי חמץ לענין פסח וא"כ דברי נוב"י צדקו דכיון דמוכרח דמ"פ עם מים הוי חמץ במנחות עכ"ח הוי חמץ גם לענין פסח אי משום דהו' חמץ גמור או משום דנוקשה דאורייתא

אמנם מה שפלא בעיני ע"ד הנוב"י הנ"ל שהביא מדברי תוס' דחמץ בפסח וחמץ במנחות תלי' חדא באידך ולא שת לבו לדברי רש"י בחולין דכ"ג ע"ב ד"ה חמץ הוא דכ' ואע"ג דכרת לא מחייבו משום דלאו חמץ הראוי' לאכילה הוא מיהו חמץ נוקשה מקרי מדקא מחייב עלי' מלקות ולענין נדר יצא ידי נדרו שהר' הביא חמץ מבואר דאפשר לומר דנוקשה ל"ה חמץ לענין פסח אף דהוי חמץ לענין מנחות משום לענין מנחות לאו באכילה תלי' מילתא משא"כ לענין פסח אף דהוי חמץ מ"מ אינו אסור מה"ת משום דהוי שלכד"א ועיין כעין סברא זו בפנ"י וצל"ח ר"פ א"ע לענין ב"י גבי נוקשה וצ"ע

אמנם ממה שכתבתי לעיל יש ראי' ברורה לנוב"י דאי נוקשה דרבנן עכ"ח מ"פ עם מים הוי חמץ גמור ואי מ"פ עם מים הוי נוקשה עכ"ח נוקשה מה"ת דאל"כ תקשי ל"ל לחם עוני לעיסה שנילושה במ"פ ת"ל מהיקשא או מושמרתם כקושי' הרמב"ן הנ"ל ואין לומר כתי' רמב"ן דאיצטריך למ"פ עם מים דהא גם זה אינו בא לידי חימוץ מה"ת וא"ש

ובישוב קושי' ברכת הזבח הנ"ל נלע"ד עוד בהקדם מה שנ"ל סברא אחת דאם לש עיסה במ"פ לחוד לשי' רש"י דהוי נוקשה או במ"פ עם מים לשי' התוס' דהוי נוקשת אפי' למ"ד נוקשה דרבנן מ"מ אם נתחמץ הרבה עד שנעשה כשאור שראוי' לחמע בה עיסות אחרות אסור מה"ת בפסח וטעמא דידי לפמש"כ רש"י דהא דצריך קרא לרבוי נוקשה ולמאן דלית לי' ריבוי' באמת מותר מה"ת היינו משום שהוא רע ואינו ראוי' לאכילה וא"כ התינח כל זמן שאינו ראוי' לחמע בה עיסות אחרות אבל כיון שנעשה שאור וראוי' לחמע בה עיסות אחרות שפיר אסור מה"ת אף שאינו ראוי' לאכילה דהא כל שאור שבעולם אינו ראוי' לאכילה כמבואר ביצה ד"ז ע"ב ואפ"ה אסרה רחמנא הואיל וראוי' לחמע בה עיסות אחרות עיין רש"י פסחים מ"ג הלכך נוקשה נמי אסור בהו ודמי להא דאמרינן בע"ז דס"ח ע"ב גבי עכברא בשיכרא הכא חידוש הוא דהא מימאס מאיס ואפ"ה אסרה רחמנא הלכך נוטלפ"ג כמי אסור. אבל לפי"ז ק"ל אמש"כ תוס' מנחות נ"ד ד"ה אין מחמיצין די"ל לעולם מ"פ לחוד נמי מחמיץ והוי נוקשה והא דצריך ר"ל לשנוי' מגבלה במים היינו לר"י דלדידי' נוקשה לא חשיב חמץ למנחות כמו בפסח כדאמר אלא שיאור דר"י לר"י והלא אכתי משכחת מנחת נסכי' לחימוץ בלא גיבול מים אי מ"פ לחוד הוי נוקשה וכגון שנעשה שאור ראוי' לחמע בה עיסות אחרות דאסור גם בפסח כנ"ל ולהכי חייב במנחות משום מחמץ. וזה הי' נאות מאוד בלשון הכתוב כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא הקטירו וכו' והנה לשון כי כל שאור משמע שהוא נתינת טעם על מה שאמר בתחילה ואין לו מובן ועיין בפנים יפות. ולהנ"ל ה"פ דקרא כל המנחה אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ. אך קשה הלא הוא מי פירות ואינו רק נוקשה וא"כ אינו חייב משום מחמץ במנחות וצ"ל כנ"ל דחייב משום מחמץ כשנעשה שאור. אך התינח אם שייך בשאור משום מחמץ. לזה אמר דודאי שייך כי כל שאור וכו' לא תקטירו. אך לק"מ דהא אף לר"י דאינו חייב בחמץ נוקשה משום מחמץ במנחות מ"מ פסול נוקשה למנחות ממצה תהי' וא"כ א"א לומר דחייב במנחת נסכים משום מחמץ כשנעשה שאור דהא קודם שנעשה שאור כבר הי' חמץ נוקשה דפסול למנחות וא"כ כבר הי' מנחה פסולה קודם שבא לידי חיוב מחמץ ושוב אינו חייב משום מחמץ דהא אמרינן כשירה ולא פסולה. אבל כ"ז למסקנא דנוקשה מנחה פסולה ממצה תהי' אבל בס"ד דפריך ואימא לא תאפה אלא שיאור דר"י דאכתי לא ידעינן מנה תהי' לעיכובא שפיר כתב תוס' ושמא יש שום ייתור אבל אין לומר ודאי ייתור מאשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ די"ל כקושיא הנ"ל דלעולם בנוקשה לא מחייב משום מחמץ ומנחת נסכים משכחת לחימוץ כשנעשה שאור ואי דא"כ מעיקרא הו"ל מנחה פסולה הא השתא קיימי' דכל זמן שאינו חייב משום מחמץ גם פסולה לא הוי וא"ש

והדרן לקמייתא דדברי מג"א בסי' תע"א שבריש דברינו הנ"ל פלא בעיני במה שהשיג על מהריל וב"ח לפמש"כ המג"א בעצמו בסי' תס"ב סק"ג דאם נתערב מים כ"ש במי פירות בשעת לישה מחמיץ יעיי"ש סק"ו בשם כנה"ג וא"כ הלא ודאי לא עלה ע"ד הב"ח ומהר"ל דאם נתערב מים כ"ש בשעת לישה דלא מקרי מצה עשירה דהחוש יכחיש זה אלא בהרבה מים עם מי פירות וא"כ שפיר א איצטריך קרא דלחם עוני שאינו יוצא אם יש בו כ"ש מים עם מי פירות דאי משום שאינו בא לידי חימוץ יוצא בו דהא בא לידי חימוץ ומשום מצה עשירה אינו יוצא אבל בהרבה מים אפי' יש גם שמן הרבה שפיר י"ל דיוצא יד"ח ולא מקרי מצה עשירה כלל וצ"ע

וברוך יוצר המאורות כי זכנו לבאר דין דמי פירות. וד' יחנני להבין ולהורות. הלכות ברורות. דעשה עמם לטובה אות. להבינו מתורתו נפלאות. עד יחוש ישועות הנבאות. בב"א

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רכ"ו

שיל"ת ב' אויפאלו ג' במדבר הרנ"ב לפ"ק

ישאו הרם שלום. לאוצר בלום. ידייד הרבני החו"ש. וריח לו כלבנון. שמו ינון. כמו"ה חיים זלמן מאשקאוויטש בק"ק ה' באסארמעני

שני כתביו באו אלי כ"א בזמנו ולא הי' אפשר להשיב על ראשון ראשון