בית שערים אורח חיים רלו

אלא שלא שמרה לשם מצה אין יוצאין בה אם כן מכ"ש כשלא שמרה מחימוץ אלא אדרבה עשה פעולה להיפך שהעמידה במקום חם שגורם חימוץ אף שלא החמיץ מ"מ אין זה שימור וא"י בזה וה"נ אם נתן בה מ"פ עם מים שממהר להחמיץ אין זה שימור מחימוץ ואינה ראוי' לצאת בה אפילו לא נתחמצה וזה נכון בסברא לענ"ד

ועפי"ז נ"ל לפרש הגמ' מנחות דנ"ג מנין לכל המנחות שנילושית בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו נלמדנה מפסח דכתיב ושמרתם את המצות א"ל בגופה כתיב מצה תהי' החי' ועיין פירש"י שם ועיין תשו' בית אפרים או"ח סי' מ' שהאריך בסוגיא דמנחות הנ"ל והוא תמוה אחר שא"ל נלמדה מפסח שבעי שימור מאי קא"ל בגופה כתיב והלא הוא גופא תקשי ל"ל קרא בגופה כיון דאפשר ללמוד מפסח, אמנם לדברינו שלמעלה אם לש מצה בפושרין שגורם חימוץ א"י יד"ח בפסח דלא קיים ושמרתם. וזה הי' קושי' הש"ס מנין לכל המנחות שנילושית בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו נלמדנה מפסח דכתי' ושמרתם ותפסל אם נילוש בפושרין דאין זה שימור א"ל בגופה כתיב החי' ועכ"ח גילה הכתוב דלא תהי' דומיא דפסח דאל"כ קרא בגופה ל"ל הא אפשר ללמוד מפסח והבן [ולא נעלם ממני דמדברי המפרשי' לא משמע קצת כן ולא כתבתי רק לעורר]

ובזה מובנים דברי המהרש"א לקמן בפסחים דל"ח ע"ב ד"ה רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות שכתב ואין להקשות כיון דלא הי' בכמה חלות רק רביעית שמן עכ"ח גם מים הי' בו וא"כ הו"ל מ"פ עם מים דממהר יותר להחמיץ ואמאי יוצא בהם בפסח אם עשאן למכור ותי' שם ב' תי' עיין עליו ובתשו' בית אפרים סי' הנ"ל תמה עליו דמה לו להקשות איך יוצאי' בפסח ואמאי לא קשי' לי' איך כשר ללחמי תודה דבעי' מצה ע"ש, ולהנ"ל א"ש דלכאו' קשה מאי הק' לי' למהרש"א כלל כיון דמ"פ עם מים ממהר להחמיץ איך יוצאי' בו והלא קי"ל כחכמים דאם לש יאכל כמבואר בשו"ע או"ח סי' תס"ב ס"ב רק דיאפה מיד דאפשר לשמרה מחימוץ אבל הוא הדבר שדברנו דס"ל להמהרש"א ז"ל נהי דמותר באכילה דאפשר לשמרה מחימוץ אבל עכ"פ אין יוצאין בה דזה לא מקרי שימור אם לש באופן שממהר להחמיץ ולכן לא קשי' לי' רק איך יוצא יד"ח בפסח אבל לגבי לחמי תודה שפיר כשר כשלא החמיץ דהא אפשר שלא תחמיץ והתם לא בעי שימור כזה דאדרבה נילושות בפושרין וכנ"ל

והנה מלשון הברייתא מבואר דבהא דאין לשין לכתחלה גם חכמים מודו ולא פליגי ר"ג וחכמים רק בלש בדיעבד דר"ג ס"ל א"א לשומרה מחימוץ וחכמים ס"ל דאפשר לשומרה. ולפי"ז ק' לכאו' לחכמים למה אין לשון לכתחילה כיון דאפשר לשומרה מחימוץ וצריך לדחוק ולומר דמ"מ לכתחילה חיישי' דילמא לא יוכל לשומרה כראוי'. וגם לפי הנראה מדברי הרי"ף בא ר"ע להקל יותר מחכמים דמותר ללוש אפילו לכתחילה ולכאו' אינו מבואר יפה בדברי ר"ע שאמר ולשתי להם עיסה ביין שמן ודבש ולא אמרו לי דבר דילמא משום שכבר לש דס"ל כחכמי' דמותר בדיעבד ולכן ס"ל למקשן דה"פ דברייתא אין לשון עיסה בפסח ביש"ד היינו לצאת יד"ח כיון דממהר להחמיץ אין זה שימור כסברא הנ"ל ואם לש ס"ל לר"ג תישרף דא"א לשמרה וחכ"א תאכל דמותר באכילה דאפשר לשומרה ומ"מ פסולה לצאת יד"ח דעכ"פ אין כאן שימור וע"ז אמר ר"ע ולשתי להם ולא אמרו לי דבר רק יוצא בו יד"ח ועכ"ח דאינו ממהר להחמיץ כלל דאל"כ אין זה שימור וא"כ מוכח דיוצאי' בו וקשי' דר"ע אדר"ע ומשני לי' דאין הפי' כדס"ל למקשן רק דמיירי ביו"ט שני ודחיק ומוקי אנפשי' בפי' הברייתא כדי שלא תקשי ר"ע אדר"ע וא"ש

ועיין תשו' נוב"י קמא או"ח סי' כ"ה שהק' לשי' הפוסקים דמ"פ לבד אין מחמיצי' כלל א"כ בש"ס פסחים דל"ט ע"ב דקאמר מבושל אדמבשלי' מחמע לישני דמיירי שנתבשל במ"פ ואחר הבישול שוב אינו מחמיץ יעיי"ש. ומה שתי' הנוב"י דא"כ היינו חלוט וכמוש"כ רש"י דליכא לאוקמא בדשדי לי' לתוך רותחי' דא"כ היינו חלוט יש לפקפק דאפשר לומר בשלמא שדי' לי' לרותחי' היינו חלוט גופא והיא היא. דאי לאו שפקע החימוץ מיד דשדי לי' הדר תקשי אדמבשל מחמע וא"כ רק החליטה גורם ול"ל החלטה תרי זימני אבל באופן שהק' הנוב"י דנהי דמבושל ידעי' מחלוט אבל חלוט לא נדע ממבושל זה דהרי בבישול אנו בקיאי' ולא בחליטה ועיין מקו"ח סוס"י תס"ב ותבין סברא זו יעיי"ש

אמנם הנלע"ד בזה דהנה מבואר בשו"ע או"ח סי' תס"א ס"ג בהג"ה שיש לזהר שלא ליקח המצה מן התנור קודם שנאפית כשיעור ולהחזירה כי תוכל לבא לידי חימוץ ואם הוציאה אוסר הטו"ז שם סק"א אפי' בדיעבד דע"י החמימות נתחמץ מיד. וא"כ יש לכאו' להבין גם כשהוא בתנור הלא לא נאפית מיד כשיעור ונימא שנתחמצה מחמת החמימות. ועכצ"ל כי כן טבע הענין כשהיא בתנור שעד מקום שכח האש והחום שולט היא נאפית ובמקום שאינו שולט אינו מתחמם להחמיץ משא"כ כשהוציאה. והנה באפוי' זה מוכרח דאל"כ לא משכחת אפיי' מצה. אמנם בבישול יש לכאורה סברא לומר אפילו בדשדי לי' לרותחי' מ"מ אינו מתבשל מיד כמאכל בן דרוסאי ויש חשש חימוץ בשעת הבישול וא"כ תקשי מש"כ רש"י ובדשדי לי' לתוך רותחי' ליכא לאוקמא דהא בהדי' קתני לה וחלוט וכו' דילמא אשמעי' שאינו מתחמץ בשעת הבישול קודם שנתבשל לגמרי כמו באפיה כל זמן שמרתיח. אבל זה שיבוש דחלוט נמי דכוותי' הלא לא נחלט כולו ברגע כמימרא ואם פסק מליחלוט ודאי מחמיץ כמו באפיה אם הוציאה מתנור רק כל זמן שחולט והולך עד שנחלט כולו אינו מחמיץ כמו באפיה כל זמן שהוא בתנור וא"כ שפיר כ' רש"י דהיינו חלוט הארכתי קצת בדברי' פשוטי' שלא להניח מקום לטעות. ולפ"ז אומר אני דבס"ד ס"ל דהיינו פירושא דברייתא אלו דברים שאינן באים לידי חימוץ האפיי' והמבושל וחלוט דהיינו שבשעת בישול וחליטה אינן באי' לידי חימוץ כמו האפוי' בשעת אפיי' והיינו רבותא דברייתא. ומעתה אפשר לומר דמה דקי"ל שהנאפה והמבושל והחלוט שוב אינו בא אח"כ לידי חימוץ היינו למסקנא דהאפוי שבישלו קאמר שאינו מחמיץ אחר אפיי' אבל בס"ד ס"ל דשפיר מחמיץ אח"כ רק פי' הברייתא כנ"ל דאשמעי' דבשעת אפיי' ובישול אינו מחמיץ וא"כ פריך שפיר אדבשלי' מחמע ואי כשבשלו במי פירות א"כ אין רבותא דאינו מחמיץ בשעת הבישול דמ"פ אין מחמיצין ואי דאין מחמיץ אחר הבישול הא בס"ד ס"ל דאחר הבישול באמת מחמיץ והתרצן הוא דחדית לי' האפיי' שבישלו קאמר דאינו מחמיץ אחר אפיי' ובישול וא"ש

ועיין בס' מקו"ח סי' תס"ב הנ"ל שהק' ע"ד תוס' במנחות דנ"ג ד"ה אי שיאור דר"מ שהק' דבפ' א"ע תני' שיאור ישרף וכו' ותי' וי"ל דמדרבנן בעלמא הוא דאסור ומדשרי לי' לכלבו ש"מ מצה מעליתא הוא. ותמה המקו"ח דדבריהם תמוהי' הלא גם שיאור דר"י לר"י י"ל דאינו אסור רק מדרבנן דמנ"ל איסור מה"ת דנוקשה בלאו עכ"ח לית לי' דא"כ תקשי מדלקי עלי' וכו' כמו לר"מ וכיון דאינו רק מדרבנן תקשי מצה מעליתא הוא כמו בשיאור דר"מ לר"י יעיי"ש ועיין תוס' פסחים מ"ג מאן תנא ומהרש"א ופנ"י שם. ונלע"ד דהנה אהא דשיאור מותר מה"ת יש לדון מב' פני' או שנאמר דשיאור לכל מר כדאית לי' כבר הגיע חימוצו לשיעור שיהי' נקרא חמץ והא דשרי מה"ת היינו משום שהוא רע ואינו ראוי' לאכילה וכמש"כ רש"י בפסחים והוי שלכד"א ועיין באחרונים שם. או שנאמר דמשו"ה שרי יען שלא הגיע עדיין לשיעור חימוץ וחימוץ כזה לא נקרא חמץ. וההבדל בין ב' אלו גלוי לכל דאם הטעם משום שלכד"א א"כ ל"ש לומר מצה מעליתא. אבל אם הטעם משום שלא הגיע לשיעור חימוץ שפיר י"ל מצה מעליתא. והנה בתוס' פסחים דכ"ב ד"ה ור"ש הק' תקשי לחזקי' מר"ש דס"ל דלא תאכלו איה"נ משמע מדאסר גיה"נ ותי' כיון דסבר דאין בגידין בנו"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דל"ש בי' אכילה ע"ש ועיין במחה"ש סי' תמ"ב סקי"ד. ולפי"ז אומר אני דמוכח דהא דשרי שיאור דר"מ לר"י מה"ת עכ"ח הטעם משום דזה אינו חימוץ כלל דאם תאמר דגם זה הוי חימוץ א"כ עכ"ח הא דשרי מה"ת היינו משום שהוא רע לאכילה וא"כ תקשי כשאסרהו חכמים האיך יתכן שאסרוהו באכילה ומותר בהנאה הלא אכילה גופה נמי ל"ה רק הנאה כיון שאינו ראוי' לאכילה א"וו דזה ראוי' לאכילה אלא דשרי מה"ת משום שלא הגיע לחימוץ ואז שפיר החמירו חכמים לענין אכילה ולהנאה דקיל הניחו על ד"ת

וזה שדייקו התוס' דמדרבנן בעלמא הוא דאסור ומדשרי לי' לכלבו דמותר בהנאה עכ"ח הא דמותר מה"ת לאו היינו משום רע אלא ש"מ מצה מעליתא, משא"כ שיאור דר"י לר"י דבאמת אסור בהנאה י"ל דבאמת הגיע לשיעור חימוץ למיהוי ברי' או ספיקא והא דשרי מה"ת הוא משום שלכד"א וחכמים אסרוהו באמת בין באכילה בין בהנאה וא"כ קאמר שפיר אלא דר"י לר"י וא"ש

ובתשו' בית אפרים או"ח סי' מ' הנ"ל הק' ע"ד תוס' דמנחות דנ"ג ד"ה אלא דר"מ וכו' שכ' ושמא יש שום ייתור בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשוב חמץ גבייהו יעיי"ש והק' דדבריהם נפלאי' דאם כן מאי קאמר אלא דר"י לר"י דמהיכא תיתי נאמר דר"י לא דריש האי ייתורא דמנחות ותודה אע"ג דלא דריש ייתורא דגבי חמץ וגם מדקאמר מדלקי עלי' חמץ הוא משמע דמה"ט דלקי גבי חמץ הוא דחשוב חמץ למנחות ולא משום ייתורא דקרא גבי מנחות יע"ש ועיין מקו"ח סי' תס"ב. והנה ע"ד פשוטו י"ל דלק"מ דכוונת תוס' דיש שום ייתור להקיש מנחות לחמץ בפסח דמה דחשיב חמץ בפסח חשוב חמץ גם במנחות ולפי"ז קאמר לר"מ מדלקי עלי' משום חמץ בפסח חמץ הוא גם לענין מנחות אלא דר"י לר"י שאין חשוב חמץ בפסח וממילא ל"ה חמץ לענין מנחות וא"ש

אבל מה שנלע"ד עוד בזה דהנה בס' בה"ז תמה עמש"כ תוס' הנ"ל אשמא יש ייתור דהא דרשי' במנחות דנ"ז אשר תקריבו לרבות מ"נ לחימוץ ונהי דאמרי' שם מגבלה במים וכשרה מ"מ הוי מי פירות עם מים דאינו רק נוקשה ואם כן מוכח דנוקשה חשיב חמץ גבי מנחות עיי"ש אמנם לדעת רש"י בפסחים דל"ה דמ"פ לחוד נמי הו' חמץ נוקשה נר' דמי פירות עם מים הוי חמץ גמור וכ"כ מהרש"א שם בתוס' ד"ה מ"פ דלא קשי' להו מחומץ האדומי רק לשיטתם דמ"פ לחוד אפי' נוקשה ל"ה ועם מים הוי נוקשה משא"כ לשי' רש"י דמי פירות לחוד נמי מחמיץ י"ל בחומץ האדומי דנותן שם