בית שערים אורח חיים רלה

קודם שבא לידי חיוב והדר תקשי איך יתחייב משום מחמץ. אעכ"ח דגם משום מחמץ חייב בנוקשה ואין הפסול קודם החיוב וא"כ הדר תקשי אי מי פירות לחוד הוי נוקשה ל"ל לר"ל למימר מגבלה במים וכו' בלא גיבול מים נמי משכחת מנחת נסכים לחימוץ דהוי חמץ נוקשה וזה כונת התוס' בלא גיבול מים נמי איצטריך שלא תאפה חמץ דהוי חמץ נוקשה. ואין לומר דבנוקשה אין חיוב משום מחמץ דהא חמץ נוקשה פסול למנחה וכו' שיאור דר"י לר"י דפסול למנחות ואי אינו חייב משום מחמץ עד שהוא חמץ גמור א"כ הפסול קודם החיוב ואיך משכחת שיתחייב משום מחמץ וא"ת מכיון שהתחלת החימוץ הוא קודם הפסול שפיר מחיוב משום מחמץ א"כ פשיטא תקשי דלא מוכח מגבלה במים וכשרה אלא דלעולם פסולה רק דבגיבול במים גופא הוא מחמץ וכקושיין הנ"ל וא"ש

ועפי"ז נבון דברי הרא"ש בסוגיין התמוהי' שכ' ע"ד ר' אלפס והשתא לדבריו אפי' מ"פ עם מים אין מחמיצין וק' מההיא דלקמן דאמרי' ותיקא במים ומלחא אסירא במשחא ומלחא שרי אלמא מוכח דמ"פ עם מים מחמיצין וכן ההיא דמ"נ כדפרשתי לעיל ע"ש ודבריו תמוהי' דהרי הרי"ף חידש רק דמ"פ עם מים אינו ממהר להחמיץ יותר ממים לחודא אבל פשיטא דאם הניחו בלא עסק כשיעור חימוץ ודאי מחמיץ כמים לחודא וא"כ ל"ק כלל קושי' הרא"ש ועיין פנ"י דל"ו ורמב"ן במלחמות ועיין בש"ג. ובצל"ח הק' עוד לפי הבנת הרא"ש בדברי הרי"ף שאינו מחמיץ כלל תקשי לי' קושי' תוס' למה נקט ר"ל אין חייבי' על חימוצו כרת והלא אפי' אי' אין בו עיי"ש. ולענ"ד דברי הרא"ש נכוני' שגם הוא הבין בדעת הר הרי"ף דמ"פ עם מים אינו ממהר להחמיץ ומ"מ הק' שפיר והנה מהא דותיקא במי' ומילחא בפשיטות הק' שפיר למה צריך לאוקמי הא דתני שרי במשחא ומילחא הא אפי' במי' ומילחא נמי שרי בלא שהה שיעור חימוץ כיון דאינו ממהר להחמיץ [ועיין באשר"י לקמן דט"ל גב' ותיקא שכ' לפי שי' ר"א וכו' דמי פירות אין מחמיצין אפי' יש בו מים צ"ל לפי דבריו הכא כיון דלית בה מים לחוד אלא משחא עם המים אין מחמיצין והנה לכאורה נראה דק"ל לר"א למה אסור במי' ומילחא הא מי פירות עם מים אינו מחמיץ אלא דא"כ אין פי' לתירוצו כמובן וצ"ל דבקושי' הי' סובר דמלח הוי מי פירות ובתירוצו חידש דמלח הוי מים ועיין בר"ן שם ובש"ג כאן וזה באמת תי' הגמ' הא במי' ומלחא שהוא הכל מים אסור הא במשחא ומלחא כיון שאין מים לחוד דהיינו אלא משחא עמו אינו מחמיץ כלל. אמנם למ"ש דגם הרא"ש הבין בדעת הרי"ף רק שאינו ממהר להחמיץ א"כ אין לפרש כן ונ"ל דק"ל כמו"ש לוקי תרויהו במי' ומלחא הא דשהה הא דלא שהה ואין לומר דניחא לי' לאוקמא תרווייהו בדשהה ז"א דבשלמה במי' ומילחא בלא שהה שפיר יש רבותא דאפי' מלח שהוא חריף אינו ממהר להחמיץ אבל במלחא ומשחא דהוא הכל מי פירות אין רבותא בשהה כלל וע"ז תי' דמלח הוי מים וניחא לי' לאוקמא תרווייהו בדשהה ומי' ומילחא אסור ומשחא ומילחא כיון דלית בה מים לחוד אלא משחא עם המים דהיינו המלח אין מחמיצין אפי' בשהה וטעמא כמו"ש הר"ן שם לפי שהוא מועט ונשתנה צורתה ואין בו כח עם השמן עיי"ש ויש להאריך בדבריו אלו וצ"ע]

אמנם ביתר דבריו נ"ל דס"ל לרא"ש דודאי לא יחלוק הרי"ף על המציאות דמי פירות עם מים ממהר לבא לידי חימוץ והחוש יעיד ע"ז ואפילו מי פירות לחודיהו נתחמצי' יותר מהר ממים אלא דפלוגתא הוא בזה דהסוברי' דמ"פ עם מים ממהר להחמיץ ס"ל דמי פירות לחוד ממהרי' החימוץ אלא שהחימוץ שלהם הוא סרחון ומים אינו ממהר להחמיץ אבל חימוצו חימוץ וכשהם ביחד האחד גורר את חבירו כמו שהביא ב"י או"ח סי' תנ"ג בשם ירושלמי ורמב"ן גבי עושה עיסה מחטי' ואורז עיי"ש וא"כ מ"פ גורר המים למהר החימוץ והמים גורם המי פירות לעשות חימוץ לא סרחון לכן ס"ל דמ"פ עם מים ממהר להחמיץ והרי"ף דס"ל דאינו ממהר ג"כ אינו מכחיש דמ"פ עם מים ממהרי' החימוץ אלא דס"ל דאין האחד גורר את חבירו אלא האי לחודא קאי והאי לחודא קאי ומה שנתחמץ מהר הוא מחמת המ"פ לחוד ואינו אלא סרחון לא חימוץ ומה שנעשה חימוץ מחמת המים אינו ממהר יותר מבמים לחודא ולפי"ז גם הרי"ף מודה דמתחמץ מחמת המים אלא שאינו ממהר להחמיץ מחמת מי פירות דזה הוי רק סרחון לא חימוץ. וע"ז הק' שפיר מהא דמ"נ ואקדי' מה שנ"ל סברא ישרה דהנה רש"י פי' חמץ נוקשה רע שאינו ראוי' לאכילה וא"כ חזינן דמשום שהוא נוקשה אינו אסור משום חמץ אלא בלאו למ"ד נוקשה בלאו מרבוי דקרא ולא בכרת ולחד מ"ד בלא כלום. ולפי"ז נ"ל דאם גיבול מנחה במי פירות וחמצה אף שאין זה חימוץ אלא סרחון למ"ד מ"פ לחוד אפי' חמץ נוקשה לא הוי מ"מ פסול למנחות של מצה משום שהוא רע ואינו ראוי' לאכילה ובמנחה כתי' מצות תאכל ונהי דחמץ נוקשה ל"ה אבל מצה נוקשה הוי ואינו יוצא בה בפסח אפי' בלי טעם דלחם עוני וכמו דאינו קרוי' מצה לענין פסח כמו כן אינו קרוי' מצה לענין מנחות כמוש"כ בתחילת דברינו בשם ב"ח ומהר"ל וא"ר וכעין דאמרי' נבלה שאינו ראוי' לגר אינו קרוי' נבלה. ולפי"ז הק' הרא"ש שפיר על הרי"ף מה משני מ"נ מגבלה במים וכשרה מ"מ כיון שיש בו גם מי פירות ולדברי הרי"ף אין א' גורר את חבירו א"כ קודם שפעל המים פעולתו שיעשה חימוץ כבר מיהרו מי פירות שבו להחמיץ חימוץ שהוא סרחון ונעשה מנחה פסולה קודם שבא לידי חימוץ ואכתי ק' איך חייב במ"נ משום מחמץ אבל מדר"ל לא קשי' דשפיר נקט אין חייבי' על חימוצו כרת משום שיש בו מי פירות שאין מחמיצי' רק מביאי' לידי סרחון והוא נוקשה דע שאינו ראוי' לאכילה אבל איסורא איכא מפני המים שבו שמחמיץ חימוץ גמור ועולי' דברי הרא"ש לנכון

והרא"ש בסוגי' הוכיח ג"כ דמ"פ לחוד אפי' נוקשה לא הוי דאל"כ למה צריך ר"ל למימר מגבלה במים וכשרה והביא ראי' דחמץ נוקשה פסול למנחות כדמוכח ההיא דתפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה עיי"ש ודבריו אין להם ביאור. ונ"ל בכונתו דבמנחות נ"ד תני' אין מחמיצי' בתפוחי' משום ר"ח ב"ג אמרו מחמיצי' וכו' ופריך כמאן אזלה הא דתנן תפוח שרסקו וכו' לימא רחב"ג ולא רבנן וכו' וקשה מנ"ל למקשן דפלוגתייהו בהחמיץ מנחה של חמץ כגון לחמי תודה ושתי לחם דרבנן ס"ל דלא הוי חמץ ורחב"ג ס"ל דהוי חמץ ומתני' דתפוח רחב"ג ולא רבנן דילמא להיפך פלוגתייהו במנחה של מצה דרבנן ס"ל אין מחמיצי' בתפוחי' משום דמחמיץ ורחב"ג סובר דמחמיצי' משום דאינו חמץ ומתני' רבנן ולא רחב"ג אע"כ פשיטא לי' דליכא למ"ד דמנחה של מצה מותר להחמיץ בתפוחים שהוא נוקשה דנוקשה פסול למנחות וע"כ פלוגתייהו במנחה של חמץ ואם כן פריך שפיר נימא רחב"ג ולא רבנן דאי נמי לרבנן נוקשה הוי אין ליאסר בתפוח שפוגם יותר ממה שמשביח ועיין בר"ן. ע"ז בסוגי' דנוטלפ"ג וע"ז משני נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהא הוי ואסור עכ"פ מדרבנן וצריכין עדיין להתישב בזה בתי' הגמ' וצ"ע

ובתוס' ד"ה מי פירות הנ"ל הק' לרשב"א דחומץ האדומי וכו' ואמאי והא חומץ האדומי מפרש התם דרמו בי' שערי פי' משימי' השעורי' ביין כדי שיחמיץ היטב והא מי פירות אין מחמיצי' ואפי' וכו' והנה תיבת אלו [פי' משימי' השעור' ביין כדי שיחמיץ היטב] הם שפת יתר ח"ו ואין להם שייכות לחזק קושיתם. ונלע"ד דלכאורה קשה מה שהביא מג"א רס"י תס"ב בשם ש"ג תפוחי' ורמוני' שהם חמוצים משקה היוצא מהם מחמיץ שכל משקה חמוץ מחמיץ עיי"ש ואם כן מה הק' תוס' מחומץ האדומי דילמא לעולם מי פירות אין מחמיצי' אבל חומץ שהוא משקה חמוץ שפיר מחמיץ אמנם הדבר נכון לפמש"כ בעה"מ בפסחים מ"ד אחר שביאר שם שיש חומר בהמל"א מבעע"כ כ' ואי אמרת והא ד' מיני מדינה דמתני' כולהו לטעמא עבידי ובגמ' פרכי' א"ה חמץ בפסח נמי נחשבי' שהמל"א וכו' ותי' שכל העירובי' השנוי' במשנה אעפ"י שהם עשוי' לטעם טעמם משתנה ע"י העירוב לטעם אחר שאין טעם האי' שהוא הדגן ניכר בעירוב אלא שהוא מסייעו ליתן טעם חדש וטעם זה שהוא מחדש בעירובו גרם לו להתבער בפסח ולעבור עליו באזהרה ואינו מתבטל ככל איסורים שבתורה לפי שהדגן הוא יסוד א' מיסודות המינים השנוי' במשנה אבל טעמו הראשון אינו ניכר בו ברוב הטעמי' וכו' עיי"ש ועיין בטור או"ח סי' תמ"ב ובב"י שם ועפי"ד בעה"מ הנ"ל מובנים יותר דבריהם הקדושים עיי"ש, היוצא לנו מזה דחומץ האדומי אין איסורו משום טע"כ דזה לא מקרי תערובות חמץ אם שייך בי' טע"כ רק דינו דבכה"ת לענין טע"כ ומ"מ אינו מתבטל ברוב לפי שהוא מסייע להוליד טעם חדש להיות חומץ ואם כן ממנ"פ על ידי הטעם שנותני' השעורים בחומץ אחר שכבר נעשה חימץ אינו נאסר גם אם השעורי' הם חמץ דממנ"פ אם יש בהם בנו"ט הוא טע"כ ואם אינו בנו"ט מתבטלים שעתה אינו מוליד טעם חדש ואין זה דין חמוץ גמור ע"י תערובות ועכ"ח אנו דנין רק על שהשעורי' גורמי' שהיין יעשה חומץ דזה הוא דין חמץ גמור ע"י תערובות ואז אין עדיין משקה חמוץ והק' תוס' שפיר הא מי פירות אין מחמיצי' ולכן דייקו בלישנא דרמו בי' שערי פי' משימין השעורי' ביין כדי שיתחמיץ היטב כוונתם דדין תערובות חמץ שייך רק משום זה שמסייע להוליד טעם חדש וא"כ עכ"ח אנו דנין על חימוץ השעורי' קודם שנעשה היין חומץ וכיון שאין המשקה חמץ ק' הא מי פירות אין מחמיצי' וא"כ עיקר קושי' תוס' בנוי' ע"ז דבלא"ה לק"מ די"ל כקושיא הנ"ל

עיין בפנ"י שתמה מאוד על דברי הש"ס בפסחים דל"ו דפריך וסבר ד"ע עיסה שנילושה ביין שמן ודבש לא והתני' וכו' והק' הלא בההוא ברייתא לענין איסור משום חמץ מיירי דהא ר"ג תשרף קאמר וא"כ מאי ראי' הוא זו ממאי דס"ל לר"ע שאין בו חשש משום חמץ דס"ל ג"כ דיוצאין בו משום לחם עוני חיוב מצה בלילה ראשונה יעיי"ש שדחק בזה, ולענ"ד נראה אף שאמרתי ליישבו בכמה אופנים אבל זו המובחר שבהן בהקדם מה שנ"ל סברא אחת לשי' הסוברים דמ"פ עם מים ממהר להחמיץ א"כ כשלש עיסה בהם אינו יוצא בהם יד"ח מצה בלילה ראשונה אפילו בלי טעמא דלחם עוני עיין ברמב"ן במלחמות ומג"א סי' תע"א סק"ה שהבאתי בתחלת דברי דהא כתיב ושמרתם את המצות דבעי שימור לשם מצה ואפי' לא נתחמצה