בית שערים אורח חיים רלג

נוקשה הוי וליכא למעוטי' מכל מחמצת כנ"ל. ז"א דאי חמץ נוקשה גם מהיקישא דלא תאכל ליכא למעוטי' דהא נוקשה הוי כחמץ גמור וכנ"ל ועכ"ח אי איכא למעוטי אורז ודוחן ממצה אפילו נוקשה לא הוי ושוב שפיר ממעטין לי' מכל מחמצת ואייתר היקישא דלא תאכל לאקושי חמץ למצה דאינו חייב משום חמץ בעיסה שנילושה ביין וכו'

ומיושב ג"כ לפ"ז מה שיש להקשות לכאורה מ"פ ר"ה בדר"י מהמחהו וגמעו דחייב משום חמץ אף דאינו יוצא משום מצה הלא התם לא כתיב קרא במצה דאינו יוצא בהמחהו וגמעו אלא דמצד הסברא אמרינן כן דאינו יוצא כיון דאינו אכלו רק שותיהו ומצד אותה הסברא בעצמה הי' ראוי' ג"כ לומר דאינו חייב משום חמץ כיון דאינו אכלו רק שותהו רק דגלי רחמנא נפש לרבות השותה דחייב משום חמץ וא"כ לא יהי' עדיף היקישא דחמץ למצה מהסברא דגבי חמץ גופא דאתי נפש לאפוקי מסברא זו ומכ"ש שהוא לאפוקי מהיקישא דחמץ למצה כיון דגם במצה אינו אלא מצד סברא זו דשייך גבי חמץ. ובלאה"נ ל"ש לומר היקישא בדין שהוא אצל דבר שאתה בא להקיש אליו רק מצד הסברא כמ"ש הפנ"י בכמה דוכתי' אבל גבי עיסה שנילושה במשקין דאינו יוצא משום מצה מגזיה"כ לחם עוני שפיר י"ל דמקשינן חמץ למצה במה דגלי בי' קרא ועיין פנ"י. ולפמש"ל א"ש דתוס' בחולין דף ק"ך ד"ה לרבות הקשה ל"ל קרא נפש לרבות השותה הא שתיי' בכלל אכילה כדרשינן בשבועות דף כ"ג וכו'. ותי' דהתם במילי דשתיי' כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי להו. פי' וא"כ צריך ריבוי משום דהוי שלכד"א. ולפ"ז פריך שפיר דאי נימא דטעמא דר"ל משום היקישא תקשי הלא צריך היקישא לאורז ודוחן דאיי"ח מצה ומנ"ל לאקושי חמץ למצה וכ"ת דאורז וכו' הא ידעינן מכל מחמצת וכו' ז"א דאכתי תקשי דילמא אורז ודוחן נוקשה וליכא למילף מכל מחמצת רק מלא תאכל וכו' א"וו צ"ל דר"ל ס"ל כר"ש דכ"ש למכות ושלכד"א נמי חייב וא"כ אי נוקשה הוי גם מלא תאכל א"א למעט אורז ועכ"ח דאורז אפילו נוקשה לא הוי וא"כ שפיר ילפינן מכל מחמצת ואייתר היקישא דלא תאכל לדרשא דהכא בסוגיין וכיון דס"ל עכ"ח דשלכד"א א נמי חייב שוב מצד הסברא חייב בחמץ דשתיי' בכלל אכילה כקושית תוס' בחולין הנ"ל וגם יי"ח מצה ועכ"ח הא דאיי"ח מצה היינו מגזה"כ לחם עוני דבהמחהו לא מקרי לחם וכדאמרינן בחולין שם לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני הוא עיי"ש. וא"כ פריך שפיר נקיש חמץ למצה כיון דבמצה הוא רק משום דגלי קרא אבל מצד הסברא חייב בחמץ ויוצא במצה וא"ש כמובן

אבל אין ליישב קושי' הנ"ל ולומר דהכי פריך דאי נימא דמקשינן חמץ למצה א"כ כיון דגלי קרא נפש דחייב משום נקיש מצה לחמץ דיוצא גם משום מצה. ז"א דאדרבה השתא בס"ד דמקשינן חמץ למצה הא לא מקשינן מצה לחמץ וכמש"ל. וגם אין להשיב עמ"ש דהשתא ס"ד דר"ל ס"ל כר"ש דכ"ש למכות הא ר"ל ס"ל ביומא ע"ד ח"ש מותר מה"ת. ז"א די"ל דהא דח"ש מותר מה"ת היינו היכא דל"ש אחשבי' כגון ע"י תערובות וכמ"ש תוס' ע"ז דף ס"ח ד"ה מכלל בשם הר"י דבתערובות לא אמר ר"ש כ"ש למלקות יעיי"ש. וממילא מיושב קושית שעה"מ פ"א מחמץ הנ"ל דאמאי לא אמרינן בחולין דף ק"ך דאי כתיב חלב חמץ לא אתי' מיני' משום דמקשינן חמץ למצה וכו' ולפי הנ"ל א"ש דדוקא לר"ל דס"ל האי היקישא פריך שפיר משום דעכ"ח ס"ל דלוקין בשלכד"א. אבל לפי האמת דקיי"ל דשלכד"א אינו רק איסורא בעלמא א"כ נוקשה אינו כחמץ גמור וס"ל דאורז ודוחן נוקשה הוי וליכא למעטינהו ממצה מקרא דכל מחמצת וא"כ צריך היקישא דלא תאכל וכו' לאקושי מצה לחמץ ולא מקשינן חמץ למצה ול"צ נפש למעט. וגם כיון דמצד הסברא אינו חייב בשותה משום חמץ וגם אינו יוצא משום מצה רק דנילף חיוב חמץ במה מצינו מחלב וכו' לא ס"ד למימר היקישא חמץ למצה כקושיין דאיצטריך נפש למעט וא"ש

ועיין בסוגיין דף ל"ה ע"א מתני' דלא כריב"נ וכו' ותמה הפנ"י וצל"ח שם למה הביא כלל הך ברייתא דתני' ריב"נ אוסר באורז ודוחן כיון דמזה לא מוכח כלל דמתני' דלא כריב"נ דאפשר לומר דקרוב להחמיץ הוי ולא חמץ גמור ובאידך ברייתא מפורש להדיא דאדם יוצא בו י"ח מצה בפסח ע"ש. ונ"ל דהנה כבר הבאתי לעיל דעת הרמב"ן במלחמות דבמצה שאינו בא לידי חימוץ אינו יוצא דכמו דילפינן מושמרתם את המצות שאינו יוצא במצה שאינה משתמרת לשם מצה כ"ש דילפינן מיני' שאינו יוצא במצה שא"צ שימור כלל וכמו דממעטין מיני' רבוכה בירושלמי. והנה מה דאמרינן באורז ודוחן שאינו בא לידי חימוץ י"ל בשני פנים: א') דודאי ממהר להחמיץ כה' מינים אלא דאין חימוצו חימוץ אלא סרחון. ב') י"ל בהיפך דאינו בא לידי חימוץ שאין בטבעו להחמיץ כלל אבל אם אירע שנתחמץ כגון אצל האש וכדומה הוי חימוצו חימוץ ולא סרחון וחייבין על חימוצו כרת. ועיין בלשון רש"י ד"ה אורז ודוחן. אין עושין חמץ ואם מחמיצין אותן מסריחין. נראה שהם ב' דברים. הא' שאין עושין חמץ ואין בטבעם להחמיץ ושנית שאם אירע שמחמיצין אותן הוא סרחון. דאם הוא חדא מילתא שאין עושין חמץ משום דחימוצים סרחון הי' לי' לרש"י לומר אין עושין חמץ שאם מחמיצין אותן מסריחין שאז הי' נתינת טעם דלהכי אין עושין חמץ יען שהוא סרחון אבל לשון ואם מחמיצין בוי"ו מורה באצבע שהם ב' דברים וכדברינו ומ"מ י"ל דאיי"ח מצה אף דאם מחמיצין אותה חייב עליו כרת וליכא למעוטי מהיקישא דלא תאכל עליו חמץ וכו' אפ"ה כיון שאין בטבעה להחמיץ שוב א"צ שימור וממעטין לה דא"י בה י"ח בפסח מושמרתם יצתה זו שא"צ שימור. ולפ"ז תקשי מה קאמר מתני' דלא כריב"נ דאמר אורז מין דגן וחייבין על חימוצו כרת דילמא נהי דלדידי' חייב כרת משום חמץ מודה דאינו יוצא במצה משום שא"צ שימור וכנ"ל. אך ז"א דהרי ריב"נ אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ א"כ הרי אדרבה ס"ל שממהר חימוצו וכיון דס"ל דאין חימוצו סרחון דהא מחויב עלי' כרת וגם בטבעו למהר חימוץ א"כ שפיר צריך שימור ויוצא בו במצה ועכ"ח מתני' דלא כריב"נ. ולפ"ז י"ל דהא דקתני בברייתא שני' ואדם יוצא בה י"ח בפסח לא בפירש אתמר דשמעינן לריב"נ הכי אלא מכללא אתמר דשמעינן לריב"נ דחייב על חימוצו כרת ושמעינן לי' נמי דאוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ וא"כ ודאי יוצא בה י"ח בפסח דהא אין כאן שום סברא שלא יצא ולהכי מעיקרא לא נקט אלא דאמר אורז מין דגן וחייבין על חימוצו כרת ולא סיים ויי"ח בפסח לפי דלא שמעינן לי' כלל לריב"נ דאמר יי"ח אלא מכללא דהני ב' דברים כנ"ל ולפ"ז שפיר צריך להביא ברייתא דאוסר באורז ודוחן ועיין בזה ותמצא דסוגיין עולה כהוגן וא"ש

ובגמרא שם איתבי' ר"ה בדר"י וכו', והא הכא דאין אדם וכו' ומהרש"א ז"ל תמה דתקשי לי' הכי ממתני' דקתני אבל לא בטבל וכו' והא הכא דאיי"ח ח מצה וחייבין על חימוצו כרת יע"ש ודבריו תמוהים אנא מוזכר דחייבין כרת עלי' דילמא באמת אין חייבין כרת משום היקישא לר"ל כמו בנילוש במשקין. ותירוצו עוד תמות ביותר שכתב דלר"ש קושטא הוא דאין חייבין עלי' כרת דאין אחע"א מ"מ תקשי לרבינא לקמן דף ל"ו דאף לרבנן דאחע"א נמי איי"ח מצה משום שאסור אף משום בל תאכל טבל ע"ש. ומכ"ש דתקשי למ"ש הר"ן במתני' דה"ט דאינו יוצא בטבל וכו' משום מצהב"ע ע"ש וכ"כ הרה"מ פ"ו מחמץ ה"ז בדעת הרמב"ם ועיין תוס' סוכה דף ל' סוד"ה משום ושם דף טי"ת ד"ה ההוא ובשג"א סי' צ"ו והא הכא דאינו יוצא במצה וחייב כרת. ונ"ל לפרש דבריו דקשיא לי' אמאי לא העמיד ר"ל דבריו אמתני' לומר דבטבל אין חייבין על חימצו כרת לפי שאינו במצה ולמה נקט מילתא בעיסה שנילושה ביין וכו' ועכ"ח דבטבל באמת ס"ל דחייב על חימוצו כרת ואי טעמי' דר"ל משום היקישא תקשי לי' אמאי יתחייב באמת וע"ז תי' משום דעכ"פ לר"ש הוא להיפך יען שאין בו חמץ לכן אינו יוצא משום עצה וא"כ לא הי' אפשר לר"ל למנקט בטבל דמשום שאין במצה אינו בחמץ דהא אדרבה משום שאינו בחמץ אינו במצה לר"ש ולהכי נקט לי' בעיסה שנילוש במשקין ואה"נ דלמ"ד נמי אחע"א אינו חייב בטבל כרת משום חמץ משום היקישא למצה דאינו יוצא משום מהב"ע או משום דאסור אף משום בל תאכל טבל אלא דנקט לי' בגוונא דשייך גם לר"ש וא"ש דלא פריך לי' ממתני' וא"ש

והנה ברש"י בסוגיין ד"ה ביין ושמן כתב דלא נתן בה מים ובד"ה אין חייבין על חימוצו כרת דמי פירות אין מחמיצין כדלקמן עיי"ש. מבואר מדבריו להדיא דר"ל מיירי במי פירות לבד בל' מים ובתוס' שם דף ל"ה ע"ב ד"ה מי פירות היינו להתחייב כרת כדאמרי' בהדי' אין חייבין על חימוצו כרת אבל לאו אית בי' וכו' והקשה מהא דאמרינן לקמן דף מ' גבי חצבא דאבישונא דלרבא אפילו זקיפא נמי שרי משום דהוי מי פירות ואין מחמיצין משמע דשרי לגמרי יעיי"ש ובתוס' מנחות דף צ"ד ד"ה אין מחמיצין הוסיפו להקשות גם מהא דפליג רבא על אביי דאמר בפסחים דף מ' הנ"ל לא ליחריך אינש תרי שבולי בהדדי וכו' ואמר רבא מי פירות נינהו ואין מחמיצין, וכן מהא דשרי בפסחים דף ט"ל ע"ב ותיקא במשחא ומלחא אלמא דמי פירות לבד שרי לגמרי ואפילו איסורא לית בי'. ועוד הקשה ממנחות דף נ"ז דאמרינן אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ וכו' ופריך מנחת נסכים מי פירות הן ואין מחמיצין ומשני ר"ל אומר הי' ריוה"ב מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה ואי נימא דמי פירות לחוד נמי הוי נוקשה אמאי צריך לשנויי דמגבלה במים הא אפילו במי פירות לחוד נמי י"ל דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ דהא הוי נוקשה ונוקשה פסול למנחות כדמשמע במנחות דף נ"ג וכו' ומזה הוכיחו דמ' פירות לחוד אפילו נוקשה לא הוי ור"ל מיירי במי פירות עם מים וא"כ לפרש"י הנ"ל דר"ל מיירי במ' פירות לחוד הד"ק תוס' לדוכתא ונלע"ד דבשו"ע סי' תס"ב ס"ו כתב חטה שנמצאת בדבש או ביין וחומץ מותר ובלבד שלא נתערב בהם מים ובמג"א שם סק"ו הקשה מהא דכתב שם בשו"ע ס"ג דמותר ללוש ביין אעפ"י שא"א לו בלא טיפת מים שנופלת בשעת הבציר ואף לכתחילה רגילין ליתן מים בשעת הבציר כדי להתיר ניצוק ואעפי"כ אין לחוש להם הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה ועיי"ש שדחק לתרץ ואח"כ הביא בשם כ"ח שתירץ דבס"ג מיירי שנתערב מים בעודו תירוש דכיון שחוסם אח"כ הוי כמו נתבטל ונשתנה טעם המים להיות יין כמו יין צמוקים