בית שערים אורח חיים רלב

יוצא באורז ודוחן משום היקישא דחמץ למצה ות"ל מושמרתם את המצות יצאה זו שא"צ שימור דאינה באה לידי חימוץ יעיי"ש. ולענ"ד נראה לפמ"ש המל"מ פ"ד מיסוה"ת ה"ה יש לחקור דכמו באיסורין אכלו שלכדה"נ אינו לוקה דלא מקרי אכילה ה"נ במ"ע דאמר רחמנא אכול פסח אכול מצה אם אכלו שלכד"א איי"ח דלא מקרי אכילה וכן מבואר להדיא בתוס' חולין דף ק"ך ד"ה לחם ע"ש, ולפ"ז נ"ל דגם אם הי' הדין דיי"ח מצה באורז ודוחן דלא בעינן מצה ממין הבא לידי חימוץ מ"מ באורז ודוחן שנתחמץ ועשה ממנו פת איי"ח מצה אף שאינו חמץ דהא אמרו בגמרא יצאה אלו שאינם באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון וכיון שבא בחימוצו לידי סרחון א"כ הוי שלכד"א ואיי"ח מצה דאכילה כתיב בי'. ועיין בראב"ד פ"ה מחמץ דסובר דהוי חמץ מקשה אף דלא קיי"ל כן היינו דאינו חמץ אבל נוקשה הוי היינו מצה נוקשה ועיין רש"י פסחים דף מ"ג נוקשה בעיני' בלאו כגון שיאור דנוקשה הוא ואינו ראוי לאכילה. וכן שם בד"ה מאן תנא א"נ חמץ נוקשה רע וכו' ועיין רש"י חולין דף כ"ג ע"ב ד"ה חמץ הוא וכיון דאורז ודוחן שנתחמץ הוי נוקשה שאינו ראוי לאכילה אף דאין בו חימוץ מ"מ אינו יוצא בו י"ח מצה אפילו אם יוצא באורז משום דלא בעינן ממין הבא לידי חימוץ מ"מ הוי שלכד"א ואינו מקיים בזה מצות אכילת מצה. ולקמן דף ל"ח בתוס' ד"ה חלות תודה הוכיחו כפירש הקונטרס דמיירי שלא הושחט הזבח עליהם ולא הוקדשו עדיין דאי הוקדשו ת"ל דאינו יוצא משום דלא הוי מצתכם. ועוד מדקאמר למכור בשוק יוצאין בהן עכ"ח מיירי בלא הוקדשו עדיין. והא דקאמר דאינו יוצא בהן משום דבעי' מצת המשתמרת לשם מצוה יצאה זו שמשתמרת לשם זבח. פי' שמשמרה לשם זבח לכשיקדשנה. וק"ל א"כ איך קאמר ר"י שם דאינה מצה הראוי לזי"ן הא עדיין לא הוקדשו. וכן מ"פ שם ות"ל שאינה נאכלת באנינות או שאינה נאכלת בכל מושבות והא כיון שלא הוקדשו אכתי נאכלת באנינות ובכל מושבות. ותירץ דכולהו אקרא דושמרתם סמוך דבעי' שמירה לשם מצה הנאכלת לזי"ן ולשם מצה הנאכלת באנינית ובכל מושבות. והא דלא פריך שאינה משומרת לשם מצה שהיא מצתכם ולא לגבוה כיון דפסול מצתכם לא כתיב בהדיא לא שייך למיפרך הכי עיי"ש

מבואר מזה עכ"פ דמצות בעי שמירה לשם כל הדינים האמורי' בה בהדיא. אבל אם אינה משתמרת לשם כך אף שבאמת הוא כדינה אינו יוצא בה וכיון דאכילה כתיב בה בהדיא שאינו יוצא בשלכד"א א"כ צריכה שימור לשם מצה הראוי לאכילה. וכיון דאורז ודוחן בא לידי סרחון אם נתחמץ שפיר בעי שימור שלא יבא לידי סרחון. ולפ"ז מיושב קושית הצל"ח הנ"ל דאי לאו היקישא רק מקרא דושמרתם שפיר הו"א דיוצאין באורז ודוחן דאף דאינו בא לידי חימוץ מ"מ מחמיץ ובא לידי סרחון ושפיר הו' מצה דבעי שימור כנ"ל ולהכי צריך היקישא דכיון דאינו בא לידי חימוץ שיתחייב עליו משום חמץ ג"כ אין יוצאין בו חובת מצה משא"כ במצה עשירה שפיר כתב הרמב"ן דהוי מצה דלא בעי שימור משום דאינו בא לא לידי חימוץ ולא לידי סרחון כלל. [ועיין מה שאכתוב בזה לקמן ליישב דעת רש"י]

ועיין במהרש"א לר"ש לעיל בפסחים דף כ"ח ע"ב דמוקי היקישא חמץ למצה בשעה שישנו בקום אכול מצה וכו' דחמץ לפני זמנו אינו עובר עליו ופריך שם ור"ש לקובעו חובה מנ"ל ומשני נפקא לי' מבערב תאכלו מצות מ"מ אכתי תקשי הא איצטריך היקישא להך דרשא דהכא בסוגיין. ונ"ל דבצל"ח דקדק למה הביא הש"ס קרא דפ' ראה ושביק קרא דפ' בא והוא היקישא שהביא לעיל בפסחים דף ה' ע"א כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות. ולפענ"ד נראה עפמ"ש בהשגות הראב"ד פ"ה מחמץ בספרי הרמב"ם אשר לפנינו עמ"ש הרמב"ם שם אבל הקטניות כגון אורז ודוחן וכו' אין בהם משום חמץ אלא אפילו לש קמח אורז וכו' עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ ה"ז מותר באכילה שאין זה חמץ אלא סרחון וכתב עליו הראב"ד אין דבר זה פשוט ולא הכל מודים לו דנהי דאינן עושין חמץ גמור ואין חייבין על חימוצו כרת אבל נוקשה מיהו הוי ואסור ודלא כהרה"מ שם בה"ב שסובר דאמי פירות קאי הראב"ד ועיין בח"י סי' תנ"ג ומה שהק' עליו הח"י שם מפסחים קי"ד דאמרינן מאי שני תבשילין אר"ה סילקא וארוזא ואר"א ש"מ מדר"ה לית דחייש להא דריב"נ וכו' ולדעת הראב"ד אכתי קשה אפילו לדידן הא עכ"פ נוקשה הוי. י"ל דלכאורה קשה האיך מוכח דלא כריב"נ הא גם לדידי' משכחת לה תבשיל אורז בשדי לי' לתוך רותחין עיין רש"י פסחים דף ל"ט ע"ב ד"ה אדמבשל ועיין במג"א סי' תנ"ד סק"ד ובמחה"ש שם ועיין מקו"ח סוס"י תס"ב. אבל לק"מ דהרי אמרינן בסוגיא ריב"נ אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ ופרש"י בלשון א' לאכול ממנו תבשיל בפסח ודחה פי' הב' וא"כ הרי הב"נ אוסר בכל ענין תבשיל מאורז ודוחן אפילו באופן שמותר מה' מינים והרי גם מה' מינים אינו מותר אלא בשדי לי' ברותחין דאל"כ אדמבשל לי' מחמע וא"כ באורז ודוחן עכ"ח גם בכה"ג אסור משום דממהר להחמיץ ואולי החשש שמא יניחו המים מרתיחתן מעט ויחמוץ ועיין במחה"ש הנ"ל ואף דבלא"ה בבישול שהוא חם ממהר להחמיץ אפילו בה' מינים מ"מ אורז ודוחק ממהר להחמיץ. יותר [ומזה פלא בעיני עמ"ש הפנ"י בפסחים דף ט"ל לשיטת רש"י דמי דמי פירות לבד נמי מחמיץ א"כ מה חילוק יש בין משחא ומלחא למיא ומלחא ואין לומר דמיא ומלחא ממהר להחמיץ משא"כ משחא ומלחא דהא בבישול מיירי והכל ממהר להחמיץ עיי"ש והרי כאן מבואר להדיא בדברי ריב"נ דאפילו בבישול יש חילוק בין דבר הממהר להחמיץ בעצמותו גם בלא בישול לדבר שאינו ממהר להחמיץ בעצמותו אלא ע"י בישול וצ"ע] וא"כ קאמר שפיר לית דחש לדריב"נ דלדידי' אסור לעשות תבשיל של אורז. אלא דאכתי קשיא איך קאמר לית דחש לריב"נ דאמר אורז מין דגן וכו' הלא אפילו אי אית לן בזה כריב"נ אכתי מותר לעשות תבשיל אורז כקושיא הנ"ל. אלא דקשיא מדין אחר של ריב"נ דאוסר באורז ודוחן וא"כ הו"ל לומר לית דחש לדריב"נ דס"ל שקרוב להחמיץ אבל בהאי דאורז מין דגן הוא אפשר דחיישינן לדריב"נ. ועכ"ח צ"ל דפשיטא לי' דאי ס"ל בהאי כריב"נ דחייבין על חימוצו כרת ודאי דאסור תבשיל מאורז כאידך דריב"נ ועיין בתוס' מנחות דף נ"ד ד"ה אין מחמיצין מ"ש ליישב שיטת רש"י מהאי דלא ליחרוך אינש תרתי שבולי וכו' דכיון דאינו רק נוקשה לא חיישינן חששא רחוקה דילמא נפקא מיא מהאי ובלע אידך רק אם הי' מחמיץ חמץ גמור שיש בו כרת עיי"ש. וא"כ א"ש לדעת הראב"ד דאורז הי' נוקשה שפיר יכול לעשות ממנו תבשיל דשדי לי' ברותחין כקושיא הנ"ל ולא חיישינן שמא יניחו המים מרתיחתן רק לריב"נ דהוי חמץ גמור שיש בו כרת אבל לדידן דלא הוי רק נוקשה לא חיישינן לזה

והנה בפסחים דף מ"ג ילפינן נוקשה בעיני' בלאו מקרא דכל מחמצת לא תאכלו ע"ש בש"ס וראשונים, ולפ"ז א"ש דלא הביא מקרא זה דאיי"ח מצה באורז ודוחן דאדרבה מקרא זה' הוי יוצא באורז ודוחן דהא נוקשה הוא והרי הוא בכלל כל מחמצת ולהכי מייתי היקישא מקרא דלא תאכל עליו חמץ דמייר' בחמץ גמור למילף דמה שאינו נעשה חמץ גמור אינו יי"ח מצה ולהכי אינו יוצא באורז ודוחן ועיין תוס' שבועות דף כ"ג סוד"ה שכר מנזיר

ועיין תוס' שבועות דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי' שהקשו אמאי לא אמרינן דמשו"ה ר"י לא אמר כר"ל משום דר"י ס"ל ח"ש אסור מה"ת וא"כ בח"ש נמי מושבע ועומד הוא. ותי' בתירץ הב' דהוי מצי לאוקמי בשלכדה"נ דאינו אסור רק מדרבנן כמו ח"ש לר"ל. והקשה מהרש"ל שם דא"כ תקשי אמאי פוטר ר"ש. ותי' משום דר"ש מחייב בכל איסורין בכ"ש א"כ הה"נ דמחייב בשלכדה"נ ע"ש. ודבריו מובנים עפ"ד הרמ"ה שהביא הריטב"א במכות י"ז אהא דאר"ש כ"ש למלקות ול"א כזית אלא לענין קרבן דה"ט דלענין מלקות כיון שאוכל במזיד אחשבי' לאכילת איסור כ"ש לאכילה. משא"כ לענין קרבן דהוא בשוגג ל"ש אחשבי' ע"ש באריכות. וה"נ לענין שלכדה"נ נמי אמרינן לר"ש כיון דאכיל לי' כך אחשבי' ועיין באשר"י שבועות כ"א ע"ב ועיין במג"א ומחה"ש סי' תמ"ב סקי"ד. וכבר הבאתי לעיל דברי רש"י בפסחים דף מ"ג ד"ה מאן תנא וסוד"ה שיאור דהא דצריכי' ריבוי לנוקשה משום דאי לאו ריבוי הי' ראוי להתיר משום שהוא רע ואינו ראוי לאכילה. ולפ"ז לר"ש דס"ל כ"ש למכות ולדידי' גם שלכד"א חייב באוכל במזיד כמו בכד"א כנ"ל א"כ לדידי' ל"צ רבוי כלל לנוקשה רק חייב כרת באוכל במזיד כמו בשאר חמץ גמור ועיין פלתי סי' פ"ז אות ט"ו. ומעתה לר"ש כיון דנוקשה הוא כחמץ גמור א"כ נוקשה ג"כ הוא בכלל לא תאכל עליו חמץ. וא"כ גם מה שאינו ראוי לעשות רק נוקשה ג"כ יוצאין בו י"ח מצה גם אי ילפינן היקישא מלא תאכל עליו חמץ דהוא קרא דמייתי בשמעתין ועכ"ח אי ממעטין אורז ודוחן מהא היקישא דאינו יוצא בהן י"ח מצה עכ"ח צ"ל דאורז ודוחן אפילו נוקשה לא הוי וכיון דכן שפיר ילפינן לדידי' דאין יוצאין באורז ודוחן מקרא דכל מחמצת דפ' בא וכקושית הצל"ח ואייתר לי היקישא דלא תאכל עליו חמץ להיקישא דלעיל דף כ"ח ע"ב בשעה שישנו וכו' ומיושב קושית מהרש"א הנ"ל וא"ש

ובזה נתיישב לי מה דקשיא לכאורה למה דהוי ס"ד דר"פ לקמן דטעמא דר"ל בעיסה שנילושה ביין שמן ודבש דאין חייבין על חימוצה כרת משום היקישא דלא תאכל עליו חמץ ומקשינן חמץ למצה דבמה שאיי"ח מצה אינו חייב עליו משום חמץ והלא מבואר לעיל דף כ"ח דאי מקשינן בהאי היקישא חמץ למצה שוב לא מקשינן בהאי היקישא מצה לחמץ דפריך שם ור"י שפיר קא"ל ר"ש ומשני ור"י א"ל ההוא לקובעו חובה אפילו בזה"ז הוא דאתא ופרש"י האי שבעת ימים תאכלו מצות לאו לאקושי איסור חמץ למצות אכילת מצה אתא אלא לאקושי אכילת מצה לאזהרת חמץ לקבוע אכילת מצה חובה לדורות כל זמן שהוא מוזהר על החמץ וכו' ואף דאין היקש למחצה מ"מ אי מקשינן מצה לחמץ לא מקשינן חמץ למצה. ועיי"ש בפנ"י וצל"ח ולפ"ז לס"ד דר"פ דה"ט דר"ל משום דמקשינן חמץ למצה א"כ שוב לא מקשינן מצה לחמץ בהאי היקישא וא"כ מנ"ל לדידי' דאינו יי"ח מצה באורז ודוחן. ולהנ"ל א"ש דהוי ס"ד דר"פ דר"ל ס"ל כר"ש דכ"ש למכות וא"כ גם שלכד"א הוא בלאו וכרת וא"כ הוי נוקשה כחמץ גמור כנ"ל וא"כ לא איצטריך כלל היקישא דלא תאכל עליו חמץ למעט אורז ודוחן ממצה דילפינן לי' מהיקישא דכל מחמצת דפ' בא. מה אמרת הלא אורז חמץ