בית שערים אורח חיים רלא

מצה. משא"כ בהמחהו וגמעו שהמשקה והדגן גם שניהם היו ממין הבא לידי חמץ ומצה שהרי קודם שהמחהו הי' חמץ או מצה אף כי אחר שנמחה אינו יוצא בו י"ח מצה מ"מ שפיר חייב משום חמץ כיון שיש במינו מצה. ולא עוד אלא דלענ"ד דגם הדג"מ מודה למ"ש דאם המשקה אין מינו בא לידי חימוץ אף שהדגן או הקמח בא לידי חימוץ מקרי לא בא לידי חימוץ והא דהשיג על המג"א היינו משום דס"ל דאין סברא כלל לומר כיון שמינו בא לידי חימוץ אף שזה הדבר בעצמו אינו בא לידי חימוץ יצא בו י"ח מצה דאטו מינו נזכר בקרא, לא תאכל עליו חמץ כתיב מה שחייב עליו משום חמץ יוצא במצה אלא דכונת מג"א שם בסימן תנ"ד שרצה להוכיח דסובין שאינו מעורב בקמח נמי מחמיץ מדיוצאין בו במצה וע"ז דחה דנהי דכשהוא בלי קמח אינו בא לידי חימוץ מ"מ כשהוא מעורב עם הקמח דהיינו שלש עיסה מעורבת עם הסובין ומורסן שבא הסובין ומורסן שבה גופא מחמיצין ונגררין אחר הקמח וכמ"ש הרה"מ בפ"ו מחמץ דין ה' בשם ירושלמי ורמב"ן לענין עושה עיסה מחטין ואורז עיי"ש ועיין בב"י סי' תנ"ג והא דממעטין אורז ממצה משום שאינו בחמץ ולפי הירושלמי הרי ישנו בחמץ ע"י גרירה, היינו משום דלא קיי"ל כירושלמי באורז אלא ס"ל דאינו נגרר כלל ועיין במג"א סי' תנ"ג סק"ד ובמחה"ש שם וכשלש עיסה מעורבת עם סובין ומורסן שלה יי"ח מצה בכזית ממנה עם הסובין דהכל נקרא בא לידי חימוץ ועיין במג"א סימן תנ"ד סק"ב ובמחה"ש. וא"כ כיון דהסובין יכולין לבא לידי חימוץ כשהם בקמח שלה אף שבעיני' אינו בא לידי חימוץ מ"מ יוצא בה י"ח מצה וזה כונת מג"א שהוא ממין הבא לידי חימוץ. וא"כ השיג הדג"מ שפיר דאף דגם המשקה שנילוש בה צריך להיות ממין הבא לידי חימוץ מ"מ גם מי פירות הוא ממין הבא לידי חימוץ ע"י תערובות מים דהא מי פירות ומים לא די שמחמיץ אלא אפילו ממהר להחמיץ כמבואר בשו"ע סימן תס"ב ס"ב ועכ"ח משום גרירה דמים גוררין המי פירות לעשות חימוץ לא סרחון ומי פירות גוררין המים למהר להחמיץ [ועיין מה שאכתוב להלן בדעת הרא"ש לשיטת הרי"ף] וא"כ ודאי קשיא כנ"ל

ונלענ"ד דתוס' בסוגיין דפסחים הנ"ל ד"ה ומי פירות כתב היינו להתחייב כרת כדאמרינן בהדיא אין חייבין על חימוצו כרת אבל לאו אית בי' דנוקשה הוי וא"כ תקשי למאי דס"ד דטעמא דר"ל משום היק היקישא א"כ אפילו איסור אין בו דהיקישא גבי לא תאכל כתיב לא גבי כרת וא"כ למה נקט ר"ל אין חייבין על חימוצה כרת ועיין בצל"ח שעמד בזה. ולפענ"ד נראה בזה דהנה תוס' לעיל דף כ"ח ד"ה ר"ש כתב דלר"ש נהי דאינו עובר בלאו בחמץ לפני זמנו מ"מ מודה דאסור באכילה משש שעות ולמעלה והביא ראיות לזה וכתב ונ"ל דנפקא לי' מתשביתו ומאך חלק ומשמע תשביתו שלכדה"נ דהיינו אכילה אבל להסיקו תחת תבשילו מותר לר"ש עיי"ש. ולפ"ז נ"ל דבר חדש דלס"ד דטעמא משום היקישא הא ס"ל דמי פירות מחמיצין חמץ גמור וא"כ נהי דלענין אכילה הקישו הכתוב למצה דכיון דאינו יוצא בו במצה אינו חייב באכילתו משום חמץ מ"מ עובר עליו בב"י ומחויב בתשביתו תו כיון דחמץ הוא ולהכי לא איתקש למצה וכיון דמחויב בתשביתו שוב אסור באכילה דתשביתו הוא שלכד"א כמ"ש תוס' ושפיר קאמר דרק כרת לית בי' אבל איסורא איכא

אמנם לכאורה הא ליתא דהא אמרינן לעיל בפסחים דף ה' דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה וכו' עיי"ש. וא"כ כיון דלית בי' משום אכילת חמץ לית בי' ג"כ לאו דב"י ומ"ע דתשביתו ועיין בתוס' שם ד"ה דהא וי"ל דלא א איתקש אלא לענין זה דמה שאינו נעשה חמץ שראוי' להתחייב כרת באכילתו אינו עובר בב"י ואינו מחויב בתשביתו אבל זה חמץ גמור הוא שראוי' להתחייב עליו כרת אלא דהתורה גזרה שאינו חייב עליו משום שאינו ראוי למצה א"כ ב"י ותשביתו שפיר אית בי' והיקישא דחמץ למצה נמי רק כך הוא דמה שאינו נעשה מצה אינו חייב משום חמץ אבל מה שנעשה מצה רק דאין יוצאין בו בפסח משום גזיה"כ ודאי חייב עליו כרת משום חמץ ותדע דכן הוא דאלת"ה א"כ בלחמי תודה שאינו יוצא בהם משום מצה משום שאינו ראוי לשבעה או אינו נאכל באנינות ובכל מושבות עיין פסחים דף ל"ח ע"ב וכי ס"ד לומר דלס"ד דטעמא משום היקישא אינו חייב האוכל חמץ של תודה בפסח משום חמץ כיון שאינו יוצא בהם במצה והלא בריתא שלימה שנינו בפסחים דף י"ג ע"ב וביצה דף י"ט ע"ב דאין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ולפי המסקנא דשם אפילו בי"ד אין מביאין. אעכ"ח כיון דבאמת מצה הוא אלא דמגזיה"כ אינו יוצא בו שוב אף דמקשינן חמץ למצה מ"מ חייב עליו משום חמץ א"כ ה"נ לענין ב"י ותשביתו אף דאיתקש לאכילת חמץ מ"מ כיון דחמץ רק שאינו חייב עליו מגזיה"כ שפיר אית בי' עשה ול"ת דהשבתה אלא דא"כ מעיקרא דדינא פירכא הלא גם מצה שנילושה במי פירות מצה הוא אלא דאין יוצאין בה מגזיה"כ לחם עוני ולא מצה שנילושה במשקין עיין פסחים דף ל"ו וא"כ למה לא יתחייב עליו משום חמץ ויש לדחוק ולומר דלגזיה"כ דכתיב בהאי קרא דהיקישא גופא דהיינו לחם עוני שפיר איתקש. אבל היותר נראה דהשתא ס"ל דהא דאיצטריך לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין שמן ודבש היינו רק מ' פירות עם מים דמקרי פת ומצה דהרי מברכין עליו בהמ"ז כמ"ש מג"א אבל במי פירות לחוד אפילו בלא בלחם עוני נמי אין יוצאין בו דלא מקרי מצה כלל דלאו לחם הוא דהא אין מברכין עליו בהמ"ז עיין סימן קס"ח ס"ו וס"ז ובמג"א שם סקט"ז ובמג"א סי' תע"א סק"ה ור"ל מיירי במי פירות לבד ושפיר אינו חייב משום חמץ משום דאינו נעשה מצה כלל. אלא דאכתי קשיא הא מינו בא לידי שם מצה שכשירה בלי גזיה"כ דלחם עוני דהיינו במ' פירות עם מים שמחויב בבהמ"ז באוכל כזית ממנו אף שהמחצה הוא במי פירות כדמשמע מלשון הר"ן ומג"א שם ועכ"ח משום גדירה דכולו נקרא אז פת דאל"ה הי' צריך לאכול שיהי' עפ"י חשבון כזית ממה שנילוש במים עיין בתוס' פסחים דף ל"ח ד"ה אתי' וכבר כתבתי לעיל דזה נקרא יש במינו מצה וחמץ. ואלא מאי מוכח דלס"ד דס"ל טעמא משום היקישא לא סגי במה שיש במינו מצה אלא אם הוא גופא יכול להיות נקרא מצה וא"כ פריך שפיר מהמחהו וגמעו למה חייב משום חמץ כיון דאינו במצה דלאו לחם הוא כלל וגם שלכד"א. ואי דיש במינו מצה כקושי' הנ"ל הא השתא ס"ל עכ"ח דלא סגי בזה וכמ"ש ופריך שפיר. אבל למסקנא דטעמא משום מי פירות אין מחמיצין הדרינן לסברא חיצונה דלא בעינן רק יש במינו חמץ ומצה וא"כ אין סברא כלל למעט המחהו מחיוב חמץ מהיקישא דמצה שהרי יש במינו מצה ולא איצטריך נפש לרבוי' ושפיר לא עביד הגמרא האי צריסיתא ומיושב קושית שעה"מ הנ"ל וא"ש

והנה עפ"ד הר"ן בסוגיין דפסחים דף ל"ה שהבאתי לעיל שכתב דהאי ברייתא דקתני כוסמין מין חטין עכ"ח לאו לענין חמץ ומצה מתני' לומר דהני מצטרפין ולא חטין ושעורין דהא במנחות ע"ה תני' דאם לקט מכולן כזית ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא יי"ח בפסח וכו' ע"ש. אלא לדעת רש"י לענין תרומה קאי ועיין מה שהשיב הר"ן ע"ז והעלה כדברי תוס' דלענין חלה מתני' עיי"ש אמרתי פרפרת על דקדוקו של הפנ"י וצל"ח ע"ד הש"ס פסחים דף ל"ה דקאמר הני אין אורז ודוחן לא וכו' ומדקדקי' למה לא הקשה כן אגופא דמתני' ונטר עד אחר שהביא הברייתא תנא כוסמין מין חטין וכו' ונלענ"ד דהנה לפ"ד הר"ן הנ"ל תקשי למה מביא כלל ברייתא זו כאן אמתני' דהכא דמיירי לענין מצה. והנלענ"ד בזה דהנה במיני מרור השנוי' לקמן במשנה דף ל"ט קיי"ל בשו"ע או"ח סימן תע"ג ס"ה דיחזור אחר ראשון ראשון כסדר שהם שנוי' במשנה. ונראה דה"נ המינים השנוי' במשנתינו שיוצאין בהם ידי מצה נמי מצוה מן המובחר לצאת ראשון ראשון כסדר שהם שנוי' במשנה ועיין ח"י סי' תנ"ג אות ב' והסדר נכון חטין מוקדם בכתוב לשעורין ועיין שו"ע או"ח סי' רי"א ס"ד ואח"כ שעורין שג"כ מוזכר בכתוב ואח"כ כוסמין שהוא מין חטין ואף שכוסמין מין חטין מ"מ שעורין קודמין שמפורש בכתוב משא"כ כוסמין שאינו מפורש בכתוב אף שהוא מין חטין מ"מ הוא מדרגה למטה משעורין ועיין במג"א סי' רי"א סק"ח דמעשה קדירה דשעורין וזית זית קודם דמוקדם בכתוב עדיף מברכת במ"מ ועיין במחה"ש שם וכן בסקי"ג כתב דשבולת שועל ושיפון דהוי רק מין שעורין זית קודם עיי"ש ואח"כ שיפון ושבולת שועל שהם מין שעורין. וא"כ א"ש שהביא ברייתא זו בכאן ליתן טעם על סדר המינים השנוי' במשנה דמשמע דצריך ליקח דוקא כסדר הזה וקאמר הטעם משום דכוסמין מין חמץ ושבולת שועל ושיפון מין שעורין. אמנם הר"ן במתני' הביא בשם ירושלמי ר"ש ב"נ שמע לה מן הדין קרא ושם חטה ושורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו. חטה אלו חטין. שורה זו שבולת שועל ולמה נקרא שמה שורה שהוא עשוי' כשורה. שעורה זו שעורין. נסמן זה שיפון כוסמת זה כסמין. גבולתו עד כאן גבולו של לחם וכו' לפ"ז אם הסדר הוא בדוקא הי' צריך חטין שבולת שועל שעורין שיפון וכוסמין כסדר המקרא ולא כמו שסדורי' במשנה ועכ"ח דאין להקפיד על הסדר כלל במינים הכשרים למצות מצה וא"כ אין שייכות לברייתא זו כאן כלל. והנה לפי הירושלמי הנ"ל קשה מ"פ הגמרא אורז ודוחן לא מנ"ל והלא דרשינן מקרא עד כאן גבולתו של לחם וא"כ אורז ודוחן לא מקרי לחם ממדרש זה ובמצה לחם בעינן עיין בש"ס חולין דף ק"כ. אמנם למ"ש פריך שפיר דעכ"ח מדהביא ברייתא זו כאן רוצה ליתן טעם על סדר המינים השנוי' במשנה ומוכח דלא ס"ל לגמרא דידן כדרשת הירושלמי וא"כ מנה"מ דאורז ודוחן לא. ולפ"ז שפיר לא פריך אגופא דמתני' די"ל כדרשת ירושלמי וכקושיא הנ"ל אבל כיון שהקדים הברייתא פריך שפיר כנ"ל וא"ש

ובישוב קושית שעה"מ פ"א מחמץ ה"א הנ"ל נלענ"ד עוד ואקדים דבגמ' פסחים דף ל"ה בסוגיין אמר קרא לא תאכל עליו חמץ וכו' ועיין בצל"ח שהקשה למ"ש הרמב"ן במלחמות לקמן דף ל"ו להוכיח דהא דריב"ל דאמר יומא קמא לא תלישי לי בדובשא או בחלבא וכו' עכ"ח מיירי עם מים דאי בלא מים א"כ ל"ל לחם עוני דאינו יוצא במצה עשירה ת"ל דהא בעינן שימור דלישה ואפייה יצאה זו שא"צ שימור לפי שאינה באה לידי חימוץ ותני' לקמן ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה ולד"ה יצאה זו שאינה משתמרת כלל. וכיו"ב אמרו בירושלמי יכול יי"ח ברבוכה ת"ל ושמרתם את המצות מצה שצריכה שימור יצאה זו שא"צ שימור עיי"ש. ולפ"ז למה צריך בסוגיין לומר דאינו