בית שערים אורח חיים רל

עכ"ח לא נתכווין להוציא מידי אבמה"ח לב"נ דקדשים כשרים ודאי אסור לתת לב"נ שהרי כתיב ואכלו אותם אשר כיפר בהם ונהי שעל הב"נ אין אי' ליקח ולאכול כמ"ש צל"ח אבל כיון שלישראל אסור לתת לו והוא שחט לשמן עכ"ח לא נתכווין לזה וא"כ ל"ה מלאכת מחשבת אמאי חייב. אך זה שיבוש דהרי בשעת שחיטה עדיין הי' ראוי לזרוק לשמן ולרצות על הבעלים ולהיות זבח כשר ושפיר תיקן בשעת שחיטה לישראל ומה שקלקל אח"כ שכבר נעשה המלאכה בזריקה אינו מוציאתו מידי עבירה שעבר. ולפ"ז א"ש פי' התוספתא חטאת יחיד ששחטן בשבת לשמן ואעפ"י. וזרק דמן שלא לשמן וא"כ נפסל הזבח ולא תיקן כלום ע"מ חייב. הואיל והורצו הבעלים פי' בשעת שחיטה הי' ראוי' להרצאה. וד' יאיר עינינו במאור תורתו ויצוה עלינו ברכתו. כנפשו ונפש ידידו הנאמן: עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רכ"ה

בעזהי"ת ה' מאדע א"ח פסח תר"ל לפ"ק

ביאור דין מצה שנילושה במי פירות עם מים אם מותר לאכלו בערב פסח, וביאור סוגיא דמי פירות פסחים דף ל"ה והשייך לח

הנה קיי"ל בש"ע או"ח סי' תע"א סעיף ב' דקודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה ובמג"א שם סק"ה הביא מהר"ל וב"ח דזה דוקא בנילושה במי פירות לבד אבל בנילושה במי פירות ומים יוצאין בה בשעת הדחק וראי' ממנחות ואם כן אסור לאכלו בע"פ יעיי"ש, [והנה מ"ש ראי' ממנחות צריך ביאור דנהי דכל המנחות הי' בהם שמן ונילושי' גם במים ומ"מ קרוי' מצות אף שני ושי' בשמן כיון שיש בהם גם מים. מ"מ הא מזה מוכח רק דקרוי לחם ומצה אבל אינו מוכח דקרוי לחם עוני דבמנחות לא כתיב לחם עוני ואכתי מנ"ל דיוצאין בזה בפסח דבעינן לחם עול': וצ"ל דס"ל למהר"ל וב"ח הנ"ל דאי נימא דלחם עוני גלי דלא קרוי מצה לקיים מצות בערב תאכלו מצות רק אם הוא לחם עוני אבל מה שאינו לחם עוני אינו קרוי מצות אם כן גם גבי מנחות אינו קרוי מצה, ועכ"ח כיון דגבי מנחות קרוי מצות גם לענין מ"ע דאכילת מצה מקרי מצה רק דגילתה תורה גב' אכילת מצה דפסח עוד מצוה שצריך להיות לחם עוני ואם הוא מצה עשירה ביטל מצוה זו דלחם עוני אבל אכתי קיים מצוה דבערב תאכלו מצות וממילא דאסור לאכלה בע"פ. שוב מצאתי באלי' רבה אות ח' שהתעורר בזה ועיין פרמ"ג באשל אות ה'. ובא"ר הנ"ל כתב שבזה נסתלקו קושיות מג"א הנזכר. ואנכי בעניי לא אבין דמה שהקשה המג"א מפסחים דף ל"ח ודאי קשה מ"פ ות"ל דהוי מצה עשירה. כיון שיש בו גם מים אם כן אי משום מצה עשירה נהי דמצות לחם עוני לא קיים אבל מ"מ מצות מצה קיים ולהכי צריך בחלות תודה טעם אחר דאפילו מצות מצה לא קיים. ומה שהקשה המג"א עוד דאי נימא דבמי פירות ומים יוצא ידי מצה רק בלא מים אינו יוכא אם כן מאי רבותא דליל א' של פסח הא גם בשאר יו"ט צריך לאכול פת שמחויב בבהמ"ז, נמי אין לתרץ דרבותא דליל פסח דאינו מקיים במי פירות ומים מצות לחם עוני משא"כ ביו"ט דעלמא יוצא בזה דאכתי קשה הא אנן קיי"ל כר"ש לעיל דף כ"ח ע"ב דחמץ לפני זמנו מותר בהנאה ועיין ברא"ש שם ולדידי' לקובעו חובה בזה"ז לא ידעינן מקרא דלא תאכל עליו וכו' דכתיב ביה לחם עוני אלא מבערב תאכלו מצות כמבואר שם בגמרא ואם כן בזה"ז א"צ לקיים מצות לחם עוני וקשה על כל הפוסקים מה רבותא דליל פסח. אעכ"ח דלחם עוני בא לגלות דאינו מקיים מצות מצה כלל אלא בלחם עוני. וגם קושי' הג' ל"ל לחם עוני ת"ל דאינו בא לידי חימוץ הקשה שפיר כיון דאינו מקשה על ר"ע. דע"ז שפיר י"ל כתירוץ א"ר. אבל קושיתי יסובב על הרמב"ם פ"ו מחמץ דין ה' והמחבר בשו"ע סימן תס"ב ס"א שנתנו טעם במי פירות משום לחם עוני עיי"ש ואם הוא מצוה בפ"ע אינה נוהגת בזה"ז כנ"ל ועכ"ח דגלי קרא דלא מקרי מצה אלא לחם עוני וכמ"ש והק' המג"א שפיר, ועיין היטב בזה כי קצרתי]

והנה המג"א חולק על הב"ח וסובר דאפילו מ' פירות עם מים נמי מקרי מצה עשירה דאלת"ה רק דוקא מי פירות לבד נקרא מצה עשירה אם כן ל"ל קרא לחם עוני פרט למצה שנילושה ביין ושמן ודבש לחודא בלא מים ת"ל דמי פירות לבד אין מחמיצין ופשיטא דאינו יוצא בהם משום מצה מן הקישא דמצה לחמץ שאינו יוצא בדבר שאינו בא לידי חימוץ. או"ו אפי' עם מים דבא לידי חימוץ אין יוצאין משום מצה עשירה עיי"ש. ובדג"מ שם הקשה ממ"ש המג"א עצמו בסי' חנ"ד ס"א שרצה להוכיח מדברי הרי"ף שפי' הברייתא בש"ס פסחים דף ל"ז דתניא יוצאין בפת הדראה דהיינו פת סובין והבין הר"ן כוונתו שהוא כולו סובין אם כן מוכח דאפילו סובין דגרע ממורסן לפרש"י מ"מ נעשה כולו חמץ לא רק קמח הנדבק בהם דאל"כ איך יוצאין י"ח מצה הא אין יוצאין בדבר שאינו בא לידי חימוץ כמבואר בסימן תנ"ג עיין בא"ר ומחה"ש שם ודחה מג"א דאפשר לומר כיון שהיא ממין הבא לידי חימוץ יוצאין בה י"ח מצה עיי"ש. ואם כן ה"נ שפיר אצטריך לחם עוני לעיסה שנילושה במ' פירות לבד אף שאינו בא לידי חימוץ מ"מ הוא ממין הבא לידי חימוץ ועיין במחה"ש ופמ"ג שהרגישו גם כן בזה ונדחקו עצמם. ועיין בהרה"מ ובלח"מ פ"ו מחמץ. ומה שנלענ"ד בדעת מג"א עפ"ד הר"ן נדרים דף נ"ב שהקשה לפ"מ שהוכיח מהמשנה מס' חלה פ"ו וירושלמי נדרים שם דל"ש דשיל"מ אלא במב"מ ולא במין בשא"מ אם כן בביצה דף ל"ז דתנן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן ופריך שם בדף ל"ח וליבטלו מים ומלח לגבי עיסה ומשני ר"א משום דהוי דשיל"מ דאפילו באלף לא בטיל והא מים ומלח לגבי עיסה מין בשא"מ הוא, ותירץ כיון דעיסה לא מיתעבדא אלא בהו כמב"מ דמי וכ"כ תוס' בביצה דף ל"ט ד"ה משום פי' דודאי מים ומלח לגבי קמח הוי מין בשא"מ אבל עתה אינו קמח רק עיסה והוא דבר חדש שא"א להיות רק מקמח ומשקה ואם כן ב' הדברים קמח ומשקה נקראים עיסה והוי מב"מ והארכתי בזה במק"א [ועיין לקמן סימן רס"ה] ועיין ר"ן בסוגיין דפסחי' דף ל"ה שהקשה על רש"י דפי' כוסמין מין חטין לענין שתורמין מזה על זה הא תנן במס' תרומות דכל שהוא כלאים זב"ז אין תורמין מזה על זה ובריש מס' כלאים מוכח דחטין וכוסמין כלאים זב"ז וכו' לכן פי' דלענין חלה מיירי, וק"ל למה לענין תרומה מקרי ב' מינים ולענין חלה מין אחד, ותירץ משום דחיוב תרומה בא משעת, מירוח שהוא דגן ואז אין דיגון הכוסמין דומה לשל חטין לכן הוי ב' מינים משא"כ חיוב חלה בא משעת גלגול העיסה ועיסותיהן דומות לכן הוי מין אחד עיי"ש. ולפ"ז אומר אני דודאי סגי במה שיש במינו חמץ אלא דאם הי' אפשר להיות חמץ ומצה מדגן וקמח בלי מים או משקה הי' סגי אם הקמח הוא ממין הבא לידי חמץ ומצה אבל הלא דגן וקמח אינו מתחמץ בלי משקה וגם מצה לא ציוותה תורה לאכול מדגן וקמח רק לחם שהוא קמח נילוש במשקה ואם כן אנו צריכין לדון על העיסה ולאו דוקא על העיסה אלא על דגן או קמח עם משקה אם שניהם הם עכ"פ ממין הבא לידי חימוץ ואם המשקה הוא מי פירית שהוא מין שאינו בא לידי חימוץ אף שהדגן הוא ממין חמץ ומצה מ"מ הלא חלק באחר שהוא המשקה שאין לדון על חמץ ומצה זולתו אינו מין חמץ ומצה, ואם כן כתב המג"א שפיר דבנילוש במי פירות בלבד א"צ לקרא דלחם עוני אלא דבלא"ה אינו יי"ח מצה משום דמשקה שא"א מצה בלעדה אינה בא לידי חימוץ ואה"נ אם נילוש בתפוחי' למה דמבואר מירושלמי בסוגיין דמימיו מחמיצין ולא בגופו מ"מ אם נילוש בגופו מקרי מין הבא לידי חימוץ ועיין תוס' מנחות דף נ"ד ד"ה תפוח ומג"א סימן תס"ב בשם ש"ג

ועיין ברמב"ן במלחמות בסוגיין דפסחים הנ"ל שכתב שהרי הביאו בגמרא דברי ריב"ל ללמד שאין יוצאין ביום א' במצה עשירה כדברי ר"ע ואי בלא מים תיפוק לי' משום כל שאינו בא לידי חימוץ אינו יוצא בו במצה והוא קושית מג"א וא"ת לשאר מינים נצרכה. פי' שאין במינו חמץ כתירץ דג"מ, הא ליתא כדאיתמר לעיל בדר"ל דברים שאין אדם יוצא בהו בפסח כגון מצה עשירה אין חייבין על חימוצה ואעפ"י שיש במינן חמץ ומצה פי' כמו דאמרינן לפי האמת דמקשינן מצה לחמץ דלא בעינן רק במינו חמץ ה"נ להאי ס"ד דמקשינן חמץ למצה נמי לא בעינן רק במינו מצה ואע"ג דאדחי הך סברא במסקנא לומר שיש שחייבין על חימוצו כרת ואין יוצאין משום שאינו קרוי' מצה אבל אין לך דבר שאינו בא לידי חמץ שיהי' יוצאין בו משום מצה דהא איתקש. פי' מצה הוקש לחמץ והא דאדחי הך סברא במסקנא היינו משום דלא מקשינן חמץ למצה כלל זה תוכ"ד בתוספות ביאור קצת משלנו, מזה נראה לכאורה דלא כמ"ש אלא דגם אם המשקה אינו בא לידי חימוץ אלא הדגן וקמח נמי מיקרי יש במינן חמץ ומצה דהרי בדר"ל אין המשקה יכול לבוא לידי מצה, אבל אחר התבונות ועיון אדרבה יש לכווין דברי הרמב"ן הנ"ל למ"ש בדעת מג"א וכונת הרמב"ן אי בלא מים הא אינו בא לידי חימוץ וא"ת לשאר מינים נצרכה שאין הדגן בא לידי חימוץ אבל אם רק המשקה אינו בא לידי חימוץ מקרי יש במינן חמץ א"כ קשי' מדר"ל דשם יש במין הדגן מצה ואלא מאי מוכח או דלא סגי ביש במינו חמץ ומצה או דבעינן דגם המשקה יהי' עכ"פ במינו חמץ ומצה וכמו שכתבתי ועכ"פ אין דברי הרמב"ן הנ"ל נגד דברינו, ופלא בעיני על גדולי האחרונים שפלפלו בזה ולא הביאו דברי הרמב"ן הנ"ל

ובזה יש ליישב קושית שעה"מ פ"א מחמץ ה"א שהקשה ע"ד ש"ס חולין דף ק"כ דהתם עביד צריכותא למה כתבה תורה נפש לרבות השותה בחלב וחמץ ונבלת עוף טהור וקאמר וצריכי דאי כתבה רחמנא חלב חמץ לא אתי' מיני' שכן לא היתה לה שעת הכושר וכו' ואמאי לא קאמר דאי כתיב חלב חמץ לא אתי' מיני' משום דמקשינן חמץ למצה וכקושי' דר"פ בסוגיין דפסחים דף ל"ה ע"א ע"ש דלפ"מ שכתבנו קשיא טובא מה פריך הגמרא שם אי טעמא דר"ל משום היקישא מהמחהו וגמעו בשלמא בדר"ל בעיסה שנילושה ביין וכו' דהמשקה הוא ממין שאינו בא לידי מצה ולמ"ש זה מקרי אין במינו חמץ ומצה שפיר אינו חייב על חמוצה כרת דמקשינן חמץ למצה דבעינן יש במינו