בית שערים אורח חיים כג

המתכוין והי' אסור וא"כ איך ציותה תורה ללבוש כלאי' ע"כ משום עדל"ת אך עתה שנותה תורה דעדל"ת ומותר ללבוש כלא' בשעת עבודה כתב ישוע"י שפיר דמותר ללבוש גם בס' עבודה כיון דלובש לשם מצוה מס' הוי דשא"מ ומותר ופשוט, אבל דברי חת"ס יו"ד סי' ס"ט א"א להולמן בדרך זה שהרי תי' קושי' תוס' מנחות מ"ה ד"ה הואיל אמאי לא אמרי' נמי כיון דאשתרי כלאי' לגביהו בשעת עבודת אשתרי נמי שלא בשעת עבודה וכ"ת ה"נ א"כ לפטרו מציצית עיי' עירוכי' ג' ע"ב וע"ז תי' דמאחר דיש מצוה ללבוש בשעת עבודה הוי דשא"מ ואין כאן אי' כלל ול"ש אישתרי וע"ז יפה הקשית מתוס' יבמות ה' ע"ב ד"ה כולה שכתבו דבגדי כהונה בשעת עבודה הוא משום עדל"ת, אך ג"ז אינו קושי' דלמ"ש חת"ס ל"ק כלל קושי' תוס' שם והיכי ילפי' עדל"ת מכלאים הא שאני כלאי' דהותר מכללו אצל בגדי כהונה ולחת"ס לא הותר מכללו כלל ואין אנו צריכי' לתי' תוס' דכלאי' נמי הוא משום עדל"ת, אמנם דע דאין כונת תוס' דהאמת כן הוא בבגדי כהונה משום עדל"ת רק האמת הוא דאשתרי והוא היתר גמור רק כיון דאפי' לא אשתרי הי' מותר משום עדל"ת ממילא אף דאשתרי ל"ש לומר שהותר מכללו

ומה דקשי' לי בתוס' יבמות הנ"ל איך אפשר לומר דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכלאי' הא אמרי' בזבחי' ל"ז דאין עדל"ת שבמקדש ובמהרי"ק שורש קל"ט העלה דאפי' אם הל"ת הוא חוץ למקדש לא דחי לי' עשה שבמקדש וכן כתב טו"א ר"ה כ"ח והלא בגדי כהונה בשעת עבודה הוי עשה שבמקדש ולא דהי ל"ת וצ"ע

ובזה אמרתי פרפרת נאה בדרך חידוד במנחות מ"ה וכל נבילה וטריפה וכו' לא יאכלו הכהני' וכו' אר"י פרשה זו אלי' עתיד לדורשה רבינא אחר וכו' ורגילי' לתרץ אמאי לא אמר ר"י כרבינא וגם למה אמר אלי' עתיד לדורשה, ונ"ל דתוס' שם הק' ארבינא דאמר סד"א כיון דאשתרי מליקה לגביהו אשתרי נמי נבילה א"כ בכלאי' נמי נימא הכי כיון דאשתרי בשעת עבודה אשתרי נמי שלא בשעת עבודה וממילא לא ליחייבו כהני' בציצית כדאמרי' עירוכי' ג' ומ"מ חייבי' משום דלא אשתרו רק בשעת עבודה וע"כ דאין סברא כיון דאשתרו אשתרו וא"כ ליתא לדרבינא, ולפענ"ד נראה סברא ישרה לחלק דמבואר ביומא וי"ו דאי טומאה הותרה בצבור אפי' אפשר בטהורי' מותר בטמאי' כיון דאשתרי אשתרי אבל אי דחוי אם אפשר בטהורי' אסור בטמאי' וכבר כתבו בהא דפריך בזבחי' צ"ז אמאי ניתי עשה ונדחי ל"ת דקושי' הגמ' הי' רק אי אין המל"א בקדשי' ולא נהפך היתר לאי' דאז יש מ"ע באכילת הכשר רק שא"י לאכלו משום ל"ת דהפסול וקשי' ליתי עשה דאכי' הכשר ולידחי ל"ת דאכילת הפסול אבל אי אמרי' המל"א בקדשי' ונהפך היתר להיות אי' ל"ש עדל"ת דבאי' ליכא עשה כלל, ולפ"ז במליקה ליכא למימר דשרי לכהני' משום עדל"ת דבנבלה ליכא עשה וע"כ דהותרה ושפי' קאמר רבינא דסד"א כיון דאשתרי אשתרי אבל בכלאי' הא דשרי בעידן עבודה י"ל משום עדל"ת וכתוס' יבמות ה' הנ"ל והוי רק הודחה לכן שלא בעידן עבודה דל"ש עדל"ת לא אשתרי וא"ש, אך ז"א דגם כלאי' ע"כ הותרה ולא משום עדל"ת דהא אין עדל"ת שבמקדש וכנ"ל וצ"ל דרבינא ס"ל באמת דעדל"ת שבמקדש וס"ל כתירוצא דר"א בזבחי' הנ"ל, אלא דז"א דהרי ילפי' מקראי דאין עדל"ת שבמקדש כמ"ש תוס' פ"ה ד"ה כשהוא מדכתי' בפסח שני ועצם לא ישברו בו הו"א א' עצם שיש בו מוח וא' עצם שאין בו מוח עי"ש אך י"ל דתוס' בקידושי' ל"ח ד"ה אקריב הביאו ירושלמי שמקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש ותי' דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור ע"ש ולפ"ז ה"נ י"ל כיון דעשה דאכי' הפסח הוא לפני הדיבור ועצם לא ישברו בו דפ"ש הוא ל"ת דלאחר הדיבור משו"ה לא דחי ועיי' או"ח פסחי' הנ"ל אבל לעולם עדל"ת שבמקדש, ואמנם הגאון מוהר"י תי' קושי' ירושלמי דאמרי' בגמ' דג' אלפי' הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה וכו' וא' מהן הוא שיעורין וא"כ ממנ"פ אם יאכל ב' זיתים שמא סגי בזית א' ועובר בזית הב' אי' חדש בלי קיום העשה שכבר קיימה ואם לא יאכל רק זית א' שמא השיעור ב' זיתים ולא קיים מ"ע ועבר על אי' חדש דהא ח"ש אסור מה"ת כנודע וא"כ אינו מוכח כתי' ירושלמי דעשה דלפני הדיבור אינו דוחה ל"ת דלאחר הדיבור וע"כ בעצם שיש בו מוח הטעם משום דאין עדל"ת שבמקדש והד"ק תוס' לדוכתא וא"כ ליתא לדרבינא, אך י"ל דרבינא באמת ס"ל כר"ל דח"ש מותר מה"ת ושפי' י"ל כנ"ל אבל ר"י לשי' דס"ל ח"ש אסור מה"ת לא הי' יכול לשנויי כדרבינא משום קושי' תוס' דל"ש תירוצא הנ"ל ומשו"ה קאמר דאלי' עתיד לדורשה

ואמנם מה שתלה באלי' נ"ל משום דאכתי קשי' גם לר"י י"ל כשינוי' דרבינא ואי משום קושי' י"ל כתי' הנ"ל ואי משום אין עדל"ת שבמקדש ז"א דמהיכן ילפת לה מועצם לא ישברו בו הא י"ל דהתם הטעם משום דל"ה בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה וכמו שהקשו תוס' זבחי' צ"ז סד"ה ואחר אמנם כבר תי' פסקי תוס' כיון דא"א לקיים מ"ע דאכילת המוח בלי שבירת עצם שייך גם השבירה למצוה ושפיר מקרי בעדנא וכביאורינו לעיל עפ"י דברי נמ"י. אמנם מנלן האי סברא נ"ל ראי' לזה מתוס' ב"מ קי"ד ע"ב ד"ה א"ל שהקשו איך החי' אלי' בנה של אלמנה כיון שכהן הי' וכו' ותי' שהי' ברור לו שיחייהו לכך הי' מותר משום פ"נ ע"ש ודבריהם צריכי' ביאור אמאי הוצרכו לומר שהי' ברור לו וכו' ות"ל דס' פ"נ נמי דוחה כל המצות ונ"ל דודאי אם כבר יש כאן נפש להצילו ממיתה גם ס' פ"נ דוחה אבל כאן אכתי אין כאן נפש רק דאם ברור לו שיחיהו כל העומד לחיות כחי דמי והוי כאלו יש כאן נפש ועיי' ש"מ שם אבל ס' אינו דוחה כיון דיש ס' אם יחי' אותו הרי אינו עומד ודאי לחיות ולאו כחי דמי והרי אכתי אין כאן נפש אלמא אע"ג דבשעה שעובר ל"ת ועשה דטומאת כהני' אכתי אין כאן נפש לומר פ"נ דוחה מ"מ כיון דא"א שיהי' נפש רק ע"י עבירת עשה ול"ת שטימא עצמו דתמודד על הילד א"כ מעשה זו שייך לחיותו ופ"נ ושרי וה"נ לענין עדל"ת וכנ"ל ושפיר ילפי' מן ועצם לא ישברו בו דאין עדל"ת שבמקדש לכן א"א לשנות כרבינא משום קושי' תוס' דל"ש תי' הנ"ל וא"כ אלי' ור"י לשי' של שניהם ביחד א"א לתרץ כרבינא ולכן אר"י פרשה זו אלי' עתיד לדורשה וא"ש

וראיתי בחת"ס שם בסוף תשובה זו שהק' לר"ן הנ"ל דבלבישת כלאי' מותר דשא"מ ול"ש פ"ר בהנאה א"כ בבגד שיש חשש שמא נתערב בו חוט דהוי כלאים שאינו ניכר שלא ברצונו שרי משום דהוי דשא"מ ופ"ר ל"ש כאן לדברי ר"ן עיי"ש. ולפענ"ד נראה עיי' בכ"מ ה' שבת פ"א ה"ז החילוק בין דשא"מ למשאצל"ג דבשא"מ אינו מכווין למעשה המלאכה אלא שנעשית בהכרח אבל משאצל"ג הוא שמתכווין לגוף המלאכה אלא שאינו מכווין לתכליתה ולפ"ז תקשי במוכרי כסות מה דשא"מ איכא הלא מכווין ללבישה אלא שאינו מכווין לתכליתה שהוא להגן מקור וחום והוי משאצל"ג וזה ל"ש בשאר אי' ואמאי מותר. אך כבר נתקשה בכיוצא בזה רשב"א שבת קל"ג שהק' למאן דמתני לה אהא דר' יאשי' אמאי קרי לה דשא"מ דהא מתכוין לקציצה אלא שאינו מכווין לטהר אלא למול ואין זה קרוי דשא"מ אלא משאצל"ג וכו' ותי' דאי כתב רחמנא בפירוש השמר בנגע צרעת שלא תקוץ ה"נ אלא השמר בנגע צרעת כתב רחמנא כלומר שלא יטהרנו אלא בהוראת כהן ואנן הוא דאמרי' דכיון שכן אסור לקוץ בהרת שמטהר הוא בקציצתו ולכן כשזה קוצץ לשם מילה ה"ל דשא"מ אצל טהרה עיי"ש וה"נ אלו לא כתיב אלא ובגד כלאי' שעטנז לא יעלה עליך אה"נ דהוי ק' קושי' הנ"ל אבל כתיב לא תלבש וכו' ואמרי' בירושלמי כלאי' הביאו ב"י ביו"ד רסי' ש"א מה מלבוש מיוחד דבר שהוא מהנה הגוף אף כל דבר שהוא מהנה את הגוף ולכן כשזה לובש ומעלה עליו כדי למכור הו"ל דשא"מ לגבי הנאת הגוף. והתינח אם אינו מכווין להנאת לבישה אבל כאן שהוא מכווין להנאת לבישה רק שאינו מכווין לאיסורא לא מקרי דשא"מ רק כמו משאצל"ג דאסור בכל אי' ואין לו ענין רק בשבת. ובלאה"נ דבריו תמוהי' דודאי אם יש חוט של פשתים וצמר שזור יחד שהוא כלאי' בבגד של צמר גמלי' אעפ"י שניכר ואינו בטל ואסור ללבשו לכאור' והארכתי בענין זה בתשו' אחת שייך לומר למ"ד דשא"מ מותר דמותר דהא אין כל הבגד נעשה אי' דצמר גמלי' אינו נעשה כלאי' רק חוט זה והוא אינו מכווין ללבוש חוט זה רק הבגד והוי דשא"מ אבל חוט א' של פשתים בבגד צמר או להיפך הרי נעשה כל הבגד אי' כלאי' ועיי' טו"ז יו"ד רסי' רצ"ט והרי הוא מכווין ללבוש בגד זה והנאתו ומאי דשא"מ איכא ואי משום דיש ס' אם נתערב כלל א"כ הוי ספק אי' ואי משום שנתערב שלא ברצונו ומה בכך וכי ברצונו הדבר תלוי כמו כלאי כרם דאינו מקדש אלא בניחא לי' ועיי' תוס' ב"ב ב' ד"ה נתיאש הלא גם אם נתערב צמר ופשתי' בע"כ נמי הוי כלאי' כמו אם נפל חתיכה של בשר לתוך חלב ואין בו ס' דנעשה בב"ח ועיי' תוס' יבמות פ"ג ע"ב ד"ה אאדשא"ש לכן דבריו בזה תמוהין מאוד ופותר אין לו

ומ"ש ליישב ה' א"י בריש חולי' דטעם דנשי' לא ישחטו לכתחילה היינו משום דס"ל כשיטת הגאוני' דרמאש"מ שוחטי' לכתחילה בלי בדיקה על סמך שיבדקנו אח"כ אבל בנשי' לא אמרי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחי' ואסורי' לשחוט לכתחילה על סמך בדיקה שאח"כ אבל בקדשי' גם אנשי' אסורי' לשחוט לכתחילה על סמך בדיקה שאח"כ משום דמיד אח"ש צריך כהן לקבל הדם וקבלת דם הוא עבודה וצריך בגדי כהונה וא"א ללבוש בין שחיטה לקבלה וע"כ צריך ללבוש האבנט קודם שחיטה או בשעת שחיטה ואם השוחט אינו מומחה ומקלקל השחיטה הרי עביד הכהן אי' בלבישת כלאי' בכדי ובזה לא סמכי' על רמאש"מ וע"ב צריכי' לבדקו קודם שחיטה ואם הוא מומחה ובכה"ג גם נשי' שוחטי' לכתחילה אם בדקנום והם מומחי' יפה כתבת והרבה תירוצי' נאמרו באחרוני' ע"ד זה, ומה שפקפקת על דבריך ממ"ש חת"ס יו"ד ס"ט ליישב הקושי' מכהר' שפיגלו אינו דיחוי כלל בודאי י"ל שאין שהות ללבוש גם אבנט בין שחיטה לקבלה וחת"ס לא כתב רק דשיעור מחשבת פיגול הוא רק רגע כמימרא ואינו אפי' כדי שיעור פשיטת ולבישת אבנט וא"כ אין כאן מלקות על רגע זו