בית שערים אורח חיים רכט

בשווי' בטעמא שייך טפי ביטול מצוה מבשאינם שווי' בטעמא והרי בזבחים ע"ח אר"ל גבי פגול ונותר וטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור דאין מבטלין זא"ז ושם מיירי במב"מ בשר בבשר וקאמר עלה בדע"ט ופליגא דר"א דס"ל מצות אין מבטלת זא"ז ואם איתא דהא דמצות מבטלת הוא דוקא באין שור' בטעמא אבל בשווין בטעמא אין מבטלת תקשי נהי דס"ל לר"ל דמבטלת מ"מ בשר בבשר דשוה בטעמא אין מבטלת ואמאי פטור. ודוחק לחלק לענין זה בין רשות דמבטל מצוה ובין אי' ומצות מבטלי' זא"ז. אבל אינני צריך לאריכות הזה ובהדי' מבואר שם ע"ח דאפי' אי אי' מבטלי' זא"ז היינו דוקא במב"מ בטעמא אבל במבשא"מ בטעמא דהיינו עשה עיסה מחטי' ואורז ויש בו טעם דגן אדם יוצא י"ח בפסח ואפי' רשות אינו מבטל המצוה ותוס' שם ד"ה אלא הק' מפסחים קט"ו לא לכרוך אינש מצה ומרור בהדדי דאתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאו' ואמאי הא מבשא"מ טע"כ מה"ת ותי' דהתם חוזק המרירות הוא מבטל טעם מצה אבל אורז לא מבטל טעם דגן ועוד דהתם כשאוכל כזית מצה אבל אם אוכל הרבה שרי ע"ש עכ"פ מבואר דבאינו שוה בטעמא יותר אינו מבטל מבשוה בטעמא

אמנם כונת תוס' בפסחים קט"ו דל"ש ביטול אלא כשלועסו יחד דאז מבטל א' את חבירו משום שהם מעורבי' בלעיסה שייך בי' ביטול ואף דל"ש ביטול אלא ברוב מ"מ כאן אפי' שיעור שניהם שוה א"א שלא יהי' נבלל בלעיסה מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב וכמ"ש רש"י בזבחים הנ"ל אבל כשהם שלמים לא מיבעי' אם שיעורן שוה ודאי ל"ש ביטול ואין כאן רוב אלא חד בחד דאינו בטל אלא אפי' יהי' יותר מחבירו לא מבטל לי' משום דאינו מעורב דוק ותשכח שכן כונת התוס' ודברי מחה"ש נכוני'

אמנם מה שהכריחו למחה"ש לפרש כן היינו משום דקשי' לי' מה שהק' בחי' רעק"א שם האוכל עוף טמא אף באין כזית חייב משום ברי' אף דאין עצמות שלו בכלל אי' וה"נ אף דאין השרשי' בכלל המצוה אם אכלו שלם הוי ברי' ולהכי הוצרך לומר דאינו יכול לאכול השרשי' דמבטל המרור ע"ש. אבל לפענ"ד נראה סברא ישרה דבשלמא בעוף טמא דאמרה תורה לא תאכל עוף טמא בין גדול ובין קטן. ועיין תוס' חולין צ"ו ע"א ד"ה מאי טעמא וביו"ד סי' ק' והרי כך נקרא עוף טמא עם העצמות ואם יחלקו העצמות מן הבשר אין שמו עליו שפיר נקרא ברי' אף דאין עצמות בכלל אי' אם אוכלי' בפ"ע אבל כאן דאמרה תורה אכול מרור והרי לא נקרא מרור רק הקלחי' ולא השרשי' וא"כ לא אמרה התורה כלל אכול ברי' וא"כ אפי' אכלו עם השרשי' אינו ברי' שהרי השרשי' אין שמו עליהם מרור כלל

ועוד נראה לחלק דדוקא בעצמות שהוא דבר שאינו ראוי' כלל לאכילה אין קפידא אם אינו בכלל האיסור דהא מה שאינו בכלל האיסור הוא רק מצד שאינו ראוי' לאכילה אבל אם אכלו שלם גם העצמות בכלל האיסור כמו באבמה"ח דאינו חייב אלא על משהו בשר גידי' ועצמות אבל שרשי' דראוי' לאכילה ואפ"ה אינם בכלל מצות אכילה שפיר אמרינן דאפי' אכלו שלם לא מקרי ברי' דהא אינו שלם שחסרו ממנו השרשי' שראוי' לאכילה דאינו יוצא בהם ועיין היטב במג"א סי' ר"י סק"ד ותבין

ומה שהק' עוד שם בחי' רעק"א על דברי מחה"ש דבשלמא התם אמרינן דמעט מצה נכנס במרור רשות ובצר לי' שיעורא אבל הכא סוף סוף במשהו מרור שלא נתבטל בשרשי' יוצא מדין ברי' כיון שאוכל כולו. היא תמיה ביותר שאם גם חלק מהקלח נתבטל א"כ לא אכל כל הקלח רק חצי' ואיך יהי' נקרא ברי' ואפי' לתוס' ורא"ש שהביא מג"א סי' ר"י דאם הביא לפניו שלם אפי' לא אכל גרעין הוי ברי' היינו דוקא בגרעין שאין דרכו לאכלה אבל בדבר שדרכו לאכול הגרעין אם לא אכלו מודה דל"ה ברי' כמ"ש מג"א שם מכ"ש כאן שלא אכל כל גוף המרור. ועוד נ"ל דתוס' ורא"ש מיירי רק באפשר לאכלו שלם אז מקרי ברי' בהובא לפניו שלם אף שלא אכל הגרעין אבל כאן דלא משכחת שיאכל מרור ברי' שלימה ודאי לא מהני מה שהובא לפניו שלם להיות לו דין ברי'

ומזה תבין דמ"ש לחלק דלא מקרי ברי' אלא לענין איסור אם אין בברי' שלימה שום דבר מותר או במצוה אם אין בברי' שלימה שום דבר שאין יוצאי' בו אבל כאן דיוצאי' במקצתו בקלחי' ואין יוצאי' במקצתו דהיינו בשרשי' לא מקרי ברי'. ליתא דקשי' מעוף טמא כנ"ל, אלא החילוק כמ"ש לעיל. אבל מה דקשי' לך על חילוקך דאמר שמואל בחולין צ"ו לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד ופירש"י אעפ"י שהגיד ארוך אינו נאסר אלא רק על הכף ואפ"ה מקרי גיד ברי' לק"מ דהתם במה שאסרה תורה דהיינו גיד שעל כף הירך אין בו דבר המותר וה"נ אלו אמרה תורה אכול קלחי' הי' מקרי ברי' דבמה שציותה תורה לאכול אין בו דבר שאינו יוצא בה אבל התורה אמרה אכול מרור וכל עשב מר קרוי' מרור כפירש"י בחומש ויש ה' מיני' שיוצאי' בהם חזרת ועולשי' תמכא וחרחבינא ומין שנקרא בשם העצם מרור ואין ספק שכזית מכל ה' מינים מצטרפי' כיון דשיעורן שוה א"כ אין כאן ברי' מצד הכתוב בתורה רק מצד שהוא ברי' שלימה כמו ענבה אחת לענין ברכה אחרונה ואם אין יוצאי' רק במקצתה אין כאן ברי' שלימה ולא מקרי ברי' ועייה"ט בכל המקומות שציינתי לעיל ותמצא שכן הוא. אביך הדו"ש באה"ר: עמרם הק' בלוהם

תשובה רכ"ד

שיל"ת ב' אויפאלו ד' במדבר תר"ן לפ"ק

שוכ"ט לכבוד הרבני המופלג בתורה כמו"ה איציק אהרן נ"י

מכתבו קבלתי וכו' ומה שתמה על תוספתא פ"ה דפסחים הביאו כ"מ פ"ב משגגות הי"ד חטאת יחיד ועולת יחיד ששחטן בשבת לשמן וזרק דמן שלא לשמן חייב שהורצו הבעלי' ותמה הא מבואר בריש זבחים ושם ד"ד דבחטאת בין שינוי קודש ובין שינוי בעלי' פוסל בד' עבודות ובשאר קרבנות עכ"פ לא עלו לבעלי' לשם חובה ואיך אמרה התוספתא שהורצו הבעלי'. ואי בזורק לשם חולין דכשר כדאמרי' בזבחים מ"ו ע"ב דאין חולין מחללי' קדשים מ"מ הא אמרינן שם דאינו מרצה וכן פסק הרמב"ם פט"ו מפסולי המוקדשין. ועוד מה נתינת טעם הוא זה שחייב הואיל והורצו הבעלי'

אהובי נ"י. ענין טבד"מ הוא עמוק וצריכא עיונא רבה אשר א"א לי כעת מפני פיזור הנפש ומ"מ לא אשיב פניו ריקם ומ"ש מה נתינת טעם הוא לפי פשוטו אינו נתינת טעם רק הוא כאלו אמר חייב אפי' שהורצו הבעלי' דעשה מצוה מ"מ חייב כיון דשחיטה לא הי' לשם דבר המותר לא מקרי טבד"מ עיין פסחים ע"א ע"ב. ומה דקשי' לי' הא לא הורצו הבעלים אפי' בעולה אדרבה עיקר שינוי בעלים בשאר זבחים חוץ מפסח הוא בזריקה או שחישב בשאר ד' עבודות וזרק בשינוי בעלים עיין רש"י פסחים ס"א ע"א ד"ה אבל, י"ל לפמ"ש הצל"ח בפסחים ע"א ד"ה אמר יחזקאל דבעולה משכחת שינוי בעלים שעולה לשם חוב' כגון שזרק לשם מת או אינו יהודי ואינו מחוי' כפר' כמותו דכיון דאפי' במחויב כפרה כמותו הקרבן כשר רק שאינו עולה לבעלי' א"כ כי מיעוט רחמנ' עליו ולא על חבירו שמחוי' כפר' כמותו עכ"ח מלמד שאם אינו מחויב כפרה כמותו עלו אפי' לשם חובה ע"ש. וא"כ שפיר קאמר אפי' בעולת יחיד באופן הנ"ל שהורצו הבעלים מ"מ חייב. אלא דהא קשי' אם התוספתא בעי לאשמעי' רבותא דאפי' כשהורצו הבעלים מ"מ חייב אמאי נקטה וזרק דמן שלא לשמן הו"ל למינקט רבותא טפי אפי' בזרק דמן לשמן דודאי הורצו הבעלי' ועיין תוס' חולין מ' ד"ה חייב נמי חייב

לכנ"ל לפמ"ש בתשו' [ע"ל סי' רנ"ה] ליישב קושי' שאג"א סי' ס"ד שהק' אהא דמבע"ל בביצה ל"ד בעוף הנדרס מהו לשחטה ביו"ט אמאי לא פשט ממתני' דביצה דכ"ה דשוחטי' מסוכנת ביו"ט אע"ג דצריכה פירכוס אחר שחיטה. וכתבתי ליישב בדבר חדש דבשבת צ"ז ע"ב אמרי' נתכווין לזרוק ד' וזרק ח' פטור אם לא אמר כל מקום שתרצה תנוח ומשום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון דלא נתקיימה מחשבתו פטור ועיין תוס' בשבת דע"ב ע"ב ד"ה נתכווין ולפ"ז נ"ל ודאי בשוחט בהמה בריאה אעפ"י שנתנבלה בשחיטה מ"מ שפיר תיקון להוציא מידי אבמה"ח דאף דהוא נתכווין להוציא גם מידי נבילה ובזה לא נתקיימה מחשבתו אבל מ"מ הא נתכווין להוציא מידי אבמה"ח ג"כ וא"כ נתקיימה מחשבתו במקצת ודמי לנתכווין לזרוק ח' וזרק ד' בשבת צ"ז שם דחייב או לכתוב שם משמעון ע"ש אבל מסוכנת שרוצה לשחוט פן תמות הלא אין כונתו כלל לתקן אי' אבמה"ח דגם אם תמות לא יהי' אי' אבמה"ח רק נתכווין לתקן אי' נבילה וא"כ אם לא תפרכס והוי נבילה לא נתקיימה מחשבתו כלל אף שתיקן אי' אבמה"ח מ"מ לא נתכווין לזה ול"ה מלאכת מחשבת ומותר ממנ"פ אם תפרכס שפיר קשחיט דהוי אונ"פ ואם לא תפרכס הרי הוא נבילה ואינו מלאכת מחשבת ומותר עכ"פ מה"ת ואפי' איכא אי' דרבנן מ"מ כיון שיש ספק אם תפרכס הו"ל ס' דרבנן ושרי משום הפסד ממונו וא"ש

ולפ"ז יש לתמוה בהאי דפסחים ע"ג דקאמר שתיקן להוציא מידי אבמה"ח ופירש"י לב"נ וכ' הצל"ח משום דלמאי דקי"ל בהמה בחיי' לאו לאיברי' עומדת א"כ לא חל אי' אבמה"ח אלא בתולש אבר וא"כ לגבי ישראל לא משכחת אי' אבמה"ח כלל בחטאת דהא אי' קדשי' קדום ואין אי' אבמה"ח חל על קדשי' ולכן פירש"י שתיקן אי' אבמה"ח לב"נ ומאי שיש לדקדק בדבריו הא אבמה"ח הוי אי' מוסיף לב"נ עיין תוס' חולין ק"ב ד"ה ור"י ודק"ג ד"ה מ"ס כבר יישבתי במק"א ואין כאן מקומו ולפמ"ש תקשי נהי נמי דתיקן אי' אבמה"ח לב"נ מ"מ איהו לא נתכווין לתקן אי' אבמה"ח לא לישראל שהרי אי' אבמה"ח אינו חל ולא לב"נ שהרי אסור לישראל להאכיל קדשים לב"נ עכ"פ היכא דאסור לישראל עיין ש"ך יו"ד סי' ש"ו סק"ח וע"ש סי' ש"ז וא"כ נהי דתיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ מ"מ כיון דלא לכך נתכווין ל"ה מלאכת מחשבת ואמאי חייב. אך ז"א דבשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז בשוגג וטעה בכל אלו אפשר נמי דטעו דשרי ליתן ממנו לב"נ ושפיר נתכווין להוציא מידי אבמה"ח לב"נ ושפיר מקרי תיקן וחיי' משום שבת. אבל בהאי דתוספתא קשי' כיון דזרק דמן שלא לשמן ונפסל הקרבן א"כ מאי תיקן וא' דתיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ הא כיון דשחיט לשמן