בית שערים אורח חיים רכו

דודאי עשוי ליפול בהן דבר וא"א ליזהר שלא יהי' מגולי' מעט אלא שישראל רגילי' לשמור יפה המים השמורים היינו שעיניהם ולבם שם תמיד כדרך שאמרו ב"מ פא"מ אדם עשוי למשמש כיסו כל שעה ואם נפל בו חטה וכדומה מיד רואי' אותו טרם יחמץ ולהכי אם לא הי' אפשר לתלות שנפל בעיסה או במצה אלא הי' במים הי' נאסרות המצות שנילושו בהם דהרי קמן שעסק במים ולא ראה החטה וא"כ לא שמר כראוי ויש לחוש ששהה במים והחמיץ וגם שהה שיעור כבושה ואסור המים או שאוסר בלח אפי' בלי שיעור כבישה בצונן בזמן מועט אבל במצא חטה בקועה בכלי של מים או בבור שפיר המים מותרי' לפי שישראל משמרי' המים ודאי ראה אותי מיד קודם שנאסר בצונן וא"ש

ולפ"ז בנ"ד יש להתיר הכל התבשילי' וגם הכלי דאם הי' בה החטה מקודם היתה רואה אותה דישראל משמרי' מים השמורי' ודאי רק עתה נדבקה בדופני הכלי ובאמת מיד ראתה אותה ואף שנתרככה מ"מ אפשר שנתרככה במק"א ועכשיו נדבקה כך בדופני הכלי וכמ"ש מג"א סקט"ז ע"ש ול"ד לכרוב שנמצא בו חטה דשם אפשר שהי' חטה בחביות ולא ראה שהי' טמון בחורי' ובסדקי' וכדומה

ומ"ש לאסור הכלי' תמהני הרי בכלי אין כח בצונן להבליע ועיין מג"א סי' תמ"ז סק"ט וסי' תס"ז סקי"ט דגבי משהו דרבנן לא מחמרינן בצונן ואי שמא נשרה מעל"ע הרי איכא ס"ס ספק שמא עתה נפל ואת"ל במים הראשונים שמא לא הי' כבוש מעל"ע וגם מדבריך משמע שהי' מודבק בדופני הכלי שלא בתוך המים וא"כ אפשר שלא הגיע המים לשם מעולם וא"כ ל"ש כלל כבוש כמ"ש מג"א סי' תמ"ז סקט"ז ול"ש כבוש רק בלח וגם אפי' להאוסרים בצונן בלי כבוש נמי הוא רק בלח כמ"ש מג"א סי' הנ"ל סק"ט

ועוד דגם על הכלי שייך אין מחזיקי' אי' ממקום למקום ומה שהבאת דברי מקו"ח סי' תס"ז סק"ו וסקי"א דבכבר נמצא ריעותא בגופו מחזיקי' אי' ממל"מ וה"נ כאן בכלי שנמצא ריעותא בגופה. לפענ"ד אינו נראה דהא מביא ראי' מהא דכתבו תוס' כתובות ע"ז דחזקה דמעיקרא עדיף מכ"נ וכאן הי' והרי כתבו הראשוני' והאחרונים דהיכי דאיתיליד ריעותא בגופה לא מוקמי' אחזקה דמעיקרא קרא א"כ כ"ש דל"א כאן נמצא וכאן הי' אם איתיליד ריעותא בגופה. ולענ"ד למ"ש תוס' כתובות שם ד"ה רישא כ"נ וכ"ה ולא מצינו למימר העמד רשות האב על חזקתו דהא איתרעי לי' שנמצא ברשותי' וכו' מבואר דכל ענין כ"נ וכ"ה הפי' הוא כך דמוקמי' כל דבר בחזקה דמעיקרא אך באיתיליד ריעותא בגופה לא מהני חזקה דמעיקרא וע"ז אמרי' כמו דאמרי' סכין איתרעי בהמה לא איתרעי ודוקא בגוף דאיתיליד ריעותא לא מוקמי' בחזקה דמעיקרא אבל בגוף דלא איתיליד הריעותא אזלי' בתר חזקה דמעיקרא אף שתלוי' זב"ז וכמ"ש הרשב"א במשה"ב דפ"ז גבי גבינות דאף דמטריפי' בהמה לפי שנמצא בה ריעותא מ"מ מתירי' הגבינות שלא נמצא ריעותא בגופם ה"נ אמרי' דוקא במקום דאיתיליד ריעותא לא מוקמי' אחזקה דמעיקרא אבל במקום ורשות שקודם לזה דבאותו מקום ואותו רשות לא איתילד ריעותא שפיר מוקמי' אחזקה דמעיקרא אפי' בדבר דאיתילד ריעותא בגופה כיון דלא איתילד במקום זה והכי ריהטא דכל הסוגי' דמומין שם ולפ"ז אין מקום לדבריו כלל

ובהכי מיושב מה שתמה שם סק"ו על המג"א סקט"ז דאם נמצא חטה במצה שנשאר בידו כל המצות מאותה עיסה אסורים דמחזיקים מזמן לזמן ותמה דממנ"פ אם אין מחזיקי' ממקום למקום רק מזמן לזמן א"כ ע"כ בעיסה נפלה וא"כ כמו שהעיסה לא נתחמצה גם החטה לא נתחמצה ואם נימא שנפל במים א"כ אין חילוק בין נמצא בעיסה שבידו ובין נמצא בעיסה שנתן לאחרי' ע"ש. ולפמ"ש לק"מ דכמו שמכשירי' הגבינות שלא נמצא ריעותא בגופן ומטריפי' הבהמה אף שתלוי' זב"ז ה"נ כאן בעיסה שבידו שבמקום זה איתיליד ריעותא בגופה לא מהני לי' חזקה דמעיקרא של המים אבל שאר העיסות שבמקומם לא אית איתיליד ריעותא מהני להו חזקה דמעיקר' של המים וא"ש

ומ"ש דל"ש לאוקמא הכלי בחזקת היתר כמ"ש חוו"ד סי'... בשוחט שא"י ה"ש דכלים אסורים ול"ש לאוקמי בחזקת היתר דלא על הכלים אנו דנין רק על הטעם היוצא מן הכלי כשמבשלים בו דהא הטעם נרגש בתבשיל ודנין על הטעם אם הוא אסור והוי כחתיכת בשר שנפרש מבהמה ע"ש וה"נ דכוותי' אין דמיונך עולה יפה דשם ודאי נבלע מבשר שחיטתו בכלי אלא שאנו דנין אם הבשר הי' כשר או לאו שפיר' כ' חוו"ד דל"ש לומר משום חזקת היתר דכלי שהבלוע הוא היתר אבל כאן שאנו דנין אם בלעה הכלי מחמץ אם לא שפיר מוקמי' הכלי בחזקת היתר שלא בלעה חמץ. ומה גם שהחוו"ד מדייק דהא הטעם נרגש בתבשיל וכו' וא"כ אפשר אפי' בלי סברא הנ"ל דבאי' משהו שאין הטעם נרגש ומכ"ש שהוא רק דרבנן ולא אמרה חוו"ד כלל אבל חילוק הנ"ל הוא ודאי אמת. ובזה הנני חותם בברכה מאלקי המערכה כנפשך ונפש אביך הנאמן הדוש"ת באהבה רבה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רי"ט

שיל"ת ב' אויפאלו עש"ק טו"ב למב"י תרנ"ב לפ"ק

לכבוד ידידי הרבני המופלג תו"ש. וריח לו כלבנון כמו"ה מנחם עהרמאנץ נ"י בשאהל

על דבר שאלתו בנידון איש שקנה כ"ה חביות יין מנכדי ושילם לו כל המעות מחיר היין והיין נשאר במרתף הנכרי והנכרי קיבל עליו כל האחריות והיינות עושים בשפיריטוס כדי לחזקם ואין ביין ששים נגד השפיריטוס והאיש ההוא לא ידע שצריך למכור היין בפסח ובאחרון ש"פ עורר אותו צורב א' שצריך לעשות שאלה על אותו יין ונפשו בשאלתו מה דינו אם אסור בהנאה כדין חמץ שע"ע הפסח

תשובה: הנה מ"ש בשם ס' אבני צדק או"ח סי' נ"א לאסור אפי' לשהותו כמו מעמיד אינו נ"ל דמעמיד ל"ה אא"כ הוית הדבר ע"י המעמיד ונעשה ע"י דבר חדש כשאור שמחמיץ העיסה וכקיבה שמקפיא הגבינה אבל בשביל שחזק יותר לא נקרא מעמיד ואף שמונע שלא יתקלקל דדוקא אם הויתו ע"י המעמיד מקרי מעמיד ולא בשביל שמונע הקלקול ועיין בר"ש פ"ה דמקוואות וברא"ש שם סי' י"א ונוב"י תנינא יו"ד סי' קל"ז כעין סברא זו אבל מה שפלפל בענין עביד לטעמי' יפה דיבר אבל בנ"ד אין נפ"מ מזה כיון שאין ס'

אמנם יפה אמר לו בני הרב ר' יצחק יעקב נ"י שהדין מפורש במקו"ח סי' תמ"ח סוסק"ה דאם נתן מעות על חמץ ועבר עליו הפסח כיון דהוא רק מדרבנן יש לסמוך על שיטות ר"ת דנכרי דוקא במשיכה קונה ולא מעות

איברא דיש לעיין כיון שבדיניהם מעות קונות א"כ אי אזלי' בתר דיניהם הו"ל חמץ של ישראל שע"ע הפסח ואסבה"נ ואף שהמג"א סי' תמ"ח סק"ד הוכיח מרפ"ב דבכורות דלא אזלינן בתר דיניהם אבל בתשו' רשב"א המיוחסת לרמב"ן סי' רכ"ה הוכיח דאזלינן בתר דיניהם מדאמר ר"א בע"ז ע"א רמות רוחא הוא דנקטי להו ולא אמר דילמא דיניהם כך הוא אלא ודאי דאם דיניהם כך הוי ד"ת במשיכה בנכרי קונה ודחה ראית מג"א מהא דבכורות דידוע הי' להם שלא הי' דיניהם כך במקומם ע"ש וא"כ הו"ל חמץ של ישראל שע"ע הפסח ואסבה"נ

אלא דלמ"ש רשב"א גיטין יו"ד דהא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא היינו שאין המוכר יכול לחזור בו עוד שכבר הופקעה ממנו השדה בדינא דמלכותא וכשיזכה בו הלה יזכה בשטר עצמו זיכה בה וכמו שאתה אומר בשטרי מכר דבזוזו קונה ע"ש מבואר דדיניהם מהני רק להפקיר מן המוכר ולא להכניס לרשות לוקח וא"כ בנ"ד אפי' לדעת רמב"ן הנ"ל אינו ברשות ישראל ולא הוי חמץ שע"ע הפסח ומותר והארכתי בזה בתשו' אחת

ומה דק"ל כיון דישראל יכול ליטלו בכל עת שירצה נימא הואיל ואי בעי קני לי' והוי שלו ויעבור בב"י דל"ש תי' הר"ן הואיל דמחוסר ממון לא אמרינן הואיל דכאן אינו מחוסר ממון וגם ל"ש הסברא שכתבו אחרונים בדברי תוס' פסחים מ"ו ד"ה הואיל דלא. אמרינן הואיל ואי בע' קנה כיון דיד הכל שווין בה וכאן אין יד הכל שווין כיון דבדיניהם קנה וצריך הנכרי לתת לו היין לפענ"ד לק"מ דסברת תוס' שם דדוקא הואיל וא' בעי מיתשל עלי' אמרי' דהוי כשלו כיון דאם מיתשל עלי' הו' למפרע שלו לכן גם כשעדיין לא איתשיל הוי כשלו ועובר אבל אי בעי קנה ואי בעי פריק לא אמרי' דכי קונה ופריק אינו שלו רק מכאן ולהבא וה"נ אף שיכול ליטלו בכל שעה מ"מ לא יהי' שלו למפרע ואינו עובר

ועוד למ"ש תוס' פסחים וי"ו ד"ה התם גבי בהמת ארנונא דאם מתחילה היה הבהמה של נכרי ואי בעי זוזי ולא משכח שקיל בהמה נפקא מרשותי' אבל כשהבהמה של ישראל ומצי מסלק לנכרי בזוזי לא נכנסה לרשותו ע"ש וה"נ דוקא דבר שהי' שלו לא נפקא מרשותו משום הואיל אבל דבר שלא היה שלו מעולם לא נכנס לרשותו מטעם הואיל אלא דתוס' פסחים שם ע"כ ל"ל האי סברא דא"כ מאי ראי' מייתי דלא אמרי' הואיל ואי בעי פריק דאטו נחשב חמץ של נכרי כשלו הואיל ואי בעי קני לי' הא חמץ של נכרי שאני שאינו נכנס לרשותו מטעם הואיל אבל הואיל וא' בע' פריק י"ל דלא נפקא מרשותי' מה"ט דהואיל, אבל קושי' זו תקשי ג"כ על מה שפי' דלא אמרינן הואיל ואי בע' קנה משום דיד הכל שווין בו והר' באי בעי פריק אין יד הכל שווין דהא הבעלי' מוסף חומש ואחר אינו מוסף חומש וא"כ חזי' דאכתי נקרא שם בעלי' עליו ועכ"פ אין יד הכל שווין בו ויש לדחוק ולחלק וצ"ע. והי' בזה שלום מנאי ידידו

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל.