בית שערים אורח חיים רכא

וה"נ לדידן פי' מקוימת לאכילה כן אבל שאור אינו עומד לאכיל' והוי שלכדה"נ ואין באכילתו לא כרת ולא מלקות רק שעובר בב"י

וכן משמע ברש"י פסחים כ"ט ד"ה דיליף שאור דאכילה כלומר חמץ דלגבי לא יאכל משאור דראי' ומותר חמצו של נכרי אף באכילה אפי' בפסח מה"ת ומה בעי רש"י בהך כלומר חמץ אלא דהוי קשי' לי' מה קאמר אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל וכו' והא בשאור ליכא אי' באכילה דהוי שלכד"א והנאתן לכן פירש"י כלומר חמץ דגבי לא יאכל. והא דאמרי' ביצה ז' לענין אכילה כ"ע לא פליגי ופירש"י ואפי' ב"ש מודה דחמץ חייב בכזית כשאור באכילתו הך באכילתו אחמץ קאי דשאור באכילתו בולא כלום דהוי שלכד"א והלשון הוא דחמץ חייב בכזית באכילתו כשאור באי' של שאור דהיינו ביעור והיינו לישנא קרא דפתח בשאור לא ימצא בבתיכם וסיים בחמץ כי כל אוכל חמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ דשיעור אכילת חמץ הוא כשיעור ב"י דשאור וכן מה דאמרי' בגמ' אחר כך מחלוקת לענין ביעור אבל לענין אכילה ד"ה זה וזה בכזית ה"פ זה אכילת חמץ וזה ביעור שאור בכזית

ואמנם בש"מ שם משמע דגם באכילת שאור הוא בכרת שהק' ולב"ה ל"ל למימר פתח הכתוב בשאור הא בזה י"ל טעמא דב"ה משום דצריכי ותי' להביא כרת גם אשאור משום דכרת בחמץ כתיב והרי על ב"י ליכא כרת וע"כ באכילת שאור. אבל גם הא לא תברא דהא דשאור פטור על אכילתו היינו רק משום דהוי שלכדה"נ ולא משום דפקע אי' דהא ראוי לחמע עיסות אחרות וגם שם אי' עליו לענין ב"י ואם כן אם תיבלו ותיקנו דהוי דרך אכילה שפיר יש בו כרת וכמ"ש חוו"ד סי' ק"ג הנ"ל. ואפשר לומר עוד דס"ל לש"מ דעל ב"י דשאור באמת איכא כרת משום דאיתקש לאכילת חמץ רק על ב"י דחמץ ליכא כרת ועיי' בתוס' פסחים ה' סד"ה דהא מה שמקשה רשב"א ויש להאריך בזה

וגם הא דאמרי' בע"ז ס"ח שאני עיסה הואיל וראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות והתם לענין אכילת תרומה קאי אלמא דחייב על אכילת שאור מה"ט דראוי לחמע בה עיסות אחרות לק"מ דהתם ראוי לאכילה וראוי לגר קרי' בה אלא דהוי נוטלפ"ג ואינו נהנה באי' לר"ן או דלא גמרי' ממשרת לרשב"א בזה אמרי' דחימוץ יותר מדאי אעפ"י שפגם הוא לענין אכילה שבח הוא לענין חמוע עיסות אחרות ושפיר נהנה לר"ן ולרשב"א שפיר ילפינן ממשרת וכן פירש"י שם בהדי' ומבואר יותר בריטב"א שם אבל שאור בעיני' הוי שלכדה"נ ומותר באכילה מה"ת וכמ"ש

ומה שתמהו פמ"ג ומקו"ח אי חמץ אסור שלכדה"נ אמאי לא קאמר בפסחים כ"ד הכל מודים בכה"כ וחמץ בפסח שלוקי' עליהם אפי' שלכדה"נ תמהני על תמיהתם הא מסיים שם בפסחים מ"ט משום דלא כתיב בהו אכילה ובחמץ אכילה כתיב בי' ואפי' אסור שלכדה"נ ע"כ טעמא אחרינא אית בי' יהי' מה שיהי' ולא משום דלא כתיב בי' אכילה וא"כ לא הי' יכול לכללו עם כה"כ. ואם תקשי למה נקט כלל כה"כ ולא נקט חמץ זה אינו קושי' דמה אולמא דחמץ מכה"כ ועוד דעדיף למינקט כה"כ מטעם דלא כתיב בי' אכילה דנלמד מיני' דגם בב"ח אסור שלכדה"נ משום דלא כתיב בי' אכילה

ושוב הביא דברי פמ"ג בפתיחה לה' פסח פ"ב אות וי"ו שהביא ראי' דחמץ מותר שלכדה"נ מפסחים מ"ד דאמרי' הנח לכותח הבבלי וכו' אי בעיני' דקשריף ואכיל לי' בטלה דעתו אצל כל אדם והיינו דהו' שלכדה"א והתפלא עליו מתוס' נזיר ל"ו ע"ב ד"ה הכח שדחו פירש"י ופירשו דאי מיתרמי הכי מודה רבנן דחייב אלא דבהכי לא מיירי. ולפענ"ד נראה דגם תוס' מודו לרש"י דשלכדה"נ מותר בחמץ אלא דס"ל דלא מקרי שלכד"א אלא אם לא אכלי להו כך משום שהוא רע או שהוא הנאה מועטת ויכולים ליהנות ממנו בהנא' מרובה כמו חלב חי או עירב בה דבר מר וכדומה אבל כותח הבבלי טוב לגמוע בעיני' אלא שרגילות ומנהג בנ"א הוא לעשותו לטבל בו ועיי' רש"י פסחים פי' דהא כותח אינו עשוי לאכול אלא לטבל ובנזיר פירש"י שאין אדם רגיל לאכלו בעיני' לפי שהוא חריף ביותר וא"כ טוב הוא לשורפו בעיני' כמו לטבל בו ובפרט אם תאב לאכול דבר חריף גם שארי אינשי שורפי' אותו בעיני' אלא שאין הרגילות ומנהג כך ולהכי אמרינן בגמ' רק בטלה דעתו אצל כל אדם ועיין תוס' שבת צ"ב ע"ב ד"ה ואת"ל וס"ל לרש"י דמה"ט מקרי שלכד"א ומותר אבל תוס' ס"ל דמה"ט אכתי לא מקרי שלכד"א ואסור רק דבהכי לא מיירי אבל מודו לרש"י דשלכד"א מותר גם גבי חמץ. הנה חיבבתי דבריו להשיב על כל פרט ופרט כי שמחתי על ד"ת אשר עניים כאן ומבני עניים תצא תורה ועשירים במקומו. יהי חן ד' עמו. ויתהלך בתומו ויתמיד בלימודו. ויהי כזית הודו. ויברכו ד' בכל מאודו. כנפש החותם בברכת התורה ולומדי

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה

שיל"ת ב' אויפאלו ד' חצא תרנ"ד לפ"ק

כוח"ט לאהובי תלמידי הרבני הקצין מו"ה יודא נ"י ליעבערמאנן בס' קראסנא

מכתבך קבלתי והקשית לשאול כי מה שאינו מן הדין רק חומרא ומילי דחסידות אין לדבר שיעור עד כמה אדם רוצה להחמיר ע"ע. ומ"מ בענין הכשר היורה שבשלו יי"ש של חמץ אשר הרב אמר שתעשה כמ"ש בחת"ס או"ח סי' ק"ך להגעיל תחילה במי אפר שקורין לויג ואח"כ במים ומדברי חת"ס נראה כאלו הוא המציא הוראה זו ולכן ציין דברי המחבר ביו"ד סי' צ"ה וחכ"ץ סי' ק"א וצ"צ סי' צ"א ויש שם בענין זה פלפול גדול. ותמהני שהרי הטו"ז עצמו שתמה שם בסי' צ"ה על המחבר פסק כן בסי' תנ"א סקכ"ז עמ"ש הלבוש שנוהגי' שלא להגעיל כלי שהי' בו יי"ש שאם בישל אותו במים עם אפר או שאר ענינים עד שנסתלק הריח לגמרי אין אח"כ אי' להגעילו. ואפשר נהי דס"ל להטו"ז דאפר אינו פוגם מ"מ ס"ל דיוכל להגעיל כנ"ל משום דכ' ביו"ד סי' קכ"ב ס"ג דאין החריפות הראשון משוי לי' לשבח וכבר הק' כן מג"א סי' תמ"ז סקכ"ה ותי' ואפשר דס"ל דיי"ש חריף טפי ע"ש וס"ל לטו"ז דלענין זה שפיר מהני מה שמגעילו תחילה במים ואפר שאינו משביח יותר משאר דברים ולכן מהני אח"כ אם מגעילו במים ודע דדוקא תחילה צריך להגעילו במים ואפר ואח"כ במים ולא להיפך

וגם מ"ש חת"ס שם שומר נפשו ירחק משתיית יי"ש בפסח אולי מפני חששות אחרות ולא מחמת ענין הגעלה הנ"ל וגם מ"ש שה מהסרת הקני' והטלאי. יש חילוק בין קדם בליעה לטלאי ובין קדם טלאי לבליעה כמבואר באו"ח סי' תנ"א סי"ג

ואחרי כל הדברים האלה נלפענ"ד שאותו יי"ש שנתערב בתוכו מהווידקע לא תמכור בתורת יי"ש משומר אבל מה שנתבשל במאשין אח"כ תוכל למכור בתורת משומר. ועיין שלהי ע"ז כל יום נעשה גיעול מחבירו ועיין טור וב"י סי' צ"ג וכן כאן בישול הראשון שאחר בישול התערובות נעשה גיעול ואף שאין לסמוך ע"ז כלל מ"מ צירוף לקולא הוי. ולצי"ש יותר אם אפשר שלא תבשל במאשין יי"ש ולא שום דבר מעל"ע ואח"כ להגעילה במי אפר ואח"כ במים אז ודאי הוא מן המשומד בלי פקפק כנלפענ"ד. [ע"ל סי' ר"א] ובזה יבא שלום כנפשך ונפש רבך החותם בברכת השנים

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ר"ח

שיל"ת ב' אויפאלו א' לס' שופטים תרנ"ג לפ"ק

אלפי שלומים. מגבהי מרומים. לחתני אהובי הרב הגדול בתורה חריף ושנון. וריח לו כלבנון. כמו"ה חיים יוסף נ"י רב בק"ק מ' טעלעגד. ולנות ביתך בתי היקרה צפירת תפארה. מ' רחל תי' לאוי"ט ולנכדיי הנחמדי' זלאטא ובלומה תי' לאוי"ט

אחדשה"ט אשר שאלת עצה ממני בענין עשיית יי"ש משזופין לפסח. הנה אני מבחוץ ואיני יודע עד היכן הדברים מגיעי' לחוש עליו והחכם עיניו בראשו ועשה כמו שעשה רבך ידידי הגאבדק"ק גרוו"ד שהוא מבפני' בענין זה שאל אותו ויגדך וכל מה שבכחך לעשות בהכשר יותר עשה אבל בחכמה ובמתון וטובים השנים מן האחד אם אפשר

ומה שנוגע לדינא אודות החביות שקנו מכמה מקומות גם אני איניני יודע איך ניתן הכשר עליהם ואיניני חוקר ודורש בזה כיון שאפשר להכשירם אבל לא כמ"ש בלויג דהיינו מים ואפר דהרי מבואר ברמ"א סי' תנ"ב ס"ה דאין מגעילין בשום משקה וכ' מג"א שם סק"י וה"ה במים המעורבי' עם אפר שקורין לו"ג רק כמ"ש טו"ז סי' תנ"א סוסקכ"ז שתחילה יגעילו במים עם אפר עד שנפסל הריח לגמרי ואח"כ להגעילו במים לחוד ובפרט דטעם החמץ בטל בס' קודם פסח וכיון דהיתירא בלע א"צ לשער נגד כל החביות כמ"ש מג"א סי' תנ"א סק"מ ועיין מג"א תמ"ז סקכ"ה

וגם מעיקר הדין אם אינו חשוד לאכול חמץ בפסח או להאכיל אחרים אף שחשוד לד"א רק לא לאותו דבר נאמן עליו כמבואר דיני' אלו ביו"ד סי' קי"ט ומה שנהגו מעולם ליקח הכשר נראה עפמ"ש תוס' ורא"ש בשבועות מ"ו בהאי דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקי' דהיינו דוקא באדם פרטי ידוע אבל יש גנבי בעולם ובזה שפיר יש לחוש ע"ש וה"נ כיון דיש חשודי' בעולם עכ"פ לכן נהגו ליקח כתב הכשר אבל הנותן הכשר שדן על איש פרטי ידוע סתם ישראל שאינו חשוד לאותו דבר אין לחשדו ועיין שם סי' קכ"ז סקי"ב אך יען בעוה"ר