בית שערים אורח חיים רכ

לשנה הבאה עיי' בהג"ה ס"ס ק"ב ועיי' פר"ח שם ולפ"ז בחמץ ל"ש דיחוי דאף שניתר חוזר לאיסורו. ובזה א"ש מה שהק' אמאי צריך הר"ן להקשות דנוטלפ"ג יהי' אסור בחמץ ואמאי לא הק' מ"ש חמץ מכל איסורי' דאם נפסלו מאוכל האדם פקע אי' ולפמ"ש א"ש דזה לק"מ דבשאר איסורים פקע אי' משום דיחוי אבל בחמץ ל"ש דיחוי אלא דק"ל משום דמשמע לי' דאפי' בעוד לא תיבלן ותיקנן נמי אסור אף דהוי שלכדה"נ וא"כ עכ"פ יהי' מותר משום שלכדה"נ אע"כ דגם שלכדה"נ אסור בחמץ אם כן גם נוטלפ"ג יהא אסור. איברא דסברא הנ"ל דבחמץ ל"ש דיחוי יש לדחות דמה שמותר כל השנה בין פסח לפסח לא מיקרי דיחוי כיון שהוא קודם זמן אי' ועיי' תוס' סוכה ל' לענין מהב"ע ועיי' תוס' יומא ס"ד ד"ה התם דלילה שאין זמן הקרבה לא חשיב דיחוי. ועוד דחמץ שמו עליו כמ"ש מג"א לענין נ"ט בנ"ט. ועוד דאי נימא דזה שמותר כל השנה חשיב דיחוי מנ"ל באמת שחוזר לאיסור ועדיין צ"ע

אבל מה שנ"ל בזה הוא דלפמ"ש דנבילה שא"ר לגר אינו קרוי נבלה אין הפי' דבטל שם אוכל מיני' והוי כעפרא דהא כל זמן שראוי לכלב מקרי אוכל ועי' תוס' בכורות כ"ג ע"ב ד"ה אחת רק כיון דבלא האי' לא אכיל לי' אין האי' חל אם כן התינח לענין אכיל' אבל לענין ב"י ותשביתו ל"ש ה"ט ושפיר צריך ביעור וא"כ שפיר קתני בברייתא פסחים מ"ה ע"ב ונשרפת הטמאה בפסח ולפ"ז בשלמא מה שהוכיח הר"ן בריש פ"ב דפסחים דחורכו קודם זמנו היינו שא"ר לכלב דאי בראוי לכלב רק שנפסל מאוכל אדם הא אמרי' בפסחים מ"ה הפת שעיפשה צריכה ביעור וכו' ולא תקשי נהי דצריכה ביעור מ"מ לענין אכילה אינו חל מטעם הנ"ל וכיון דאינו חל לענין אכילה גם לענין הנאה אינו חל כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה דכריתות י"ג בנקודה הנפלאה ועיי' פלתי סי' פ"ז אות י"ג וכ"ש כאן דאכילה והנאה מחד קרא נפקא ועיי' מל"מ פי"ד מאבל הכ"א וא"כ שפיר קתני ומותר בהנאתו דז"א כיון דצריך ביעור איך מותר בהנאתו הא צריך לבערו וביעור הוא שלכד"א והנאה ואפי' בשעת ביעורו. אבל מ"ש הר"ן בפסחי' ל' נוטלפ"ג מותר בפסח דמנבילה שא"ר לגר ילפי' לה וכיון דאפי' פגום בעיני' אינו אסור איך יאסור את תערובתו וכתב אח"ז וכ"ת א"כ איך אמרינן בפ' א"ע פת שנתעפשה ונפסלה מאוכל אדם והכלב יכול לאכלה וכו' ונשרפת עם הטמאה בפסח והא כיון שנפסל' מאוכל אדם אינה ראוי לגר ואינה קרו' נבילה אלא משמע מהכא דחמץ בפסח אפי' פגום אסור ע"ש ודאי קשי' מה ענין ביעור אצל אכילה וברייתא לא קתני רק דצריכה ביעור אבל באכילה והנאה מותר משום דא"ר לגר ומטעם הנ"ל ושפיר נוטלפ"ג מותר וכן קשה על מה שהק' בפסחים מ"ה אמאי צריכה ביעור והא נבילה שא"ר לגר ל"ש נבילה ונוטלפ"ג שרי אפי' בחמץ בפסח ע"ש מה ענין ביעור אצל אכילה כנ"ל. ונ"ל דקשי' לי' לר"ן אי נימא דלענין ביעור מקרי חמץ אלא דלענין אכילה ליכא אי' חמץ ואינו חל ופקע משום דבלאו האי' נמי לא אכיל לי' אם כן לא עדיף מאאחע"א ואפ"ה חל בכולל ה"נ נימא מיגו דחל אי' חמץ לענין ביעור חל נמי לענין אכילה והנאה ושפיר תקשי אפי' פגום יהיה אסור אע"כ צ"ל להיפך כיון דחזי' דנוטלפ"ג שרי ע"כ אינו אסור בפגום באכילה והנאה ואם אינו אסור באכילה ובהנאה גם לענין ביעור לא מקרי חמץ משום דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ כדאמרי' בפסחים ה' ע"ש ואם כן אמאי צריכה ביעור. וע"ז תי' דלעולם לענין אכילה שרי כנ"ל ומ"מ צריך ביעור כקושיתינו הנ"ל ול"ש דאיתקש דבדבר שהוא מצד סברא לחלק ל"ש אין היקש למחצה כמ"ש פנ"י רפ"ק דקידושין ובקו"א אות א' וכ"ת א"כ נימא להיפך מיגו דחל איסור חמץ לענין ביעור חל נמי לענין אכילה ז"א דהכא שאני לענין ביעור מפני שראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות והכי איתא בגמ' דהא שאור לא חזי לאכילה ואפ"ה אסרה רחמנא מה"ט וכו' וא"כ הו' כמו ב' שמות של אי' ולא אמרינן בי' כולל כמ"ש תוס' יבמות ל"ב ע"ב ד"ה אי' ע"ש. והתינח מה שמקשה מנוטלפ"ג אבל מ"ש חמץ מכל האי' לק"מ דמשו"ה חל בחמץ אעפ"י שא"ר לגר מיגו דחל לענין ביעור חל נמי לענין אכילה וכנ"ל

ומה שהק' מתוס' פסחים כ"ח ע"א ד"ה ותנן דמשו"ה מודו רבנן דר"י בע"ז מ"ג דבחמץ ל"ש אף היא נעשה זבל ומגדל צמחי' משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכה"ג לאו דרך הנאה היא ע"ש אלמא דליכא שום אי' תורה אפי' עשה דתשביתו דלא כמקו"ח ומכח זה רצה לומר דלתוס' ורא"ש לא ילפי' מתשביתו רק אי' אכילה ולא אי' הנאה ועדיין ק"ל לדעת הר"ן פסחים ז' דאפי' לר"ש אסור בהנאה מה"ת משש שעו' ולמעל'. לא עיין יפה דז"ל תוס' פסחי' כ"ח ד"ה ר"ש ומשמע תשביתו שלכדה"נ דהיינו אכילה אבל להסיקו תחת תבשילו מותר לר"ש וכונתם בחמץ הראוי לאכילה הוי היסק תחת תבשילו שלכדה"נ ודרך הנאתן הוא אכילה וכמ"ש המ"מ פ"ח מה"א בדעת הרמב"ם דמשו"ה אם נהנה ולא אכיל אינה לוקה משום דכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאה אלא באכילה ועיין במל"מ פ"ה מדסו"ה ה"ח אבל ודאי גם הנאה כדרך הנאה אסור בחמץ בתשביתו שצריך להשבית שלכדה"נ ובנפסל מאוכל אדם אסור להאכילו לכלבי' גם לתוס' ורא"ש וגם אסור באכילה אפי' עירב בו דבר מר או אכילה גסה דמבטל בזה מ"מ דתשביתו דהנאה עכ"פ כיון דאחשבי' וכמ"ש מחה"ש סי' תמ"ב סקי"ד ע"ש והוא מ"ע להשביתו שלכדה"נ. מיהו כל זה כל זמן שלא קיים מצות תשביתו להשבית שלכדה"נ אבל אם מפרר וזורה לרוח אף שנעשה זבל ומגדל צמחי' שפיר כתבו תוס' דשרי כיון דהו' שלכדה"נ כבר קיים מצות תשביתו שלכדה"נ ושוב פקע האי' משום תשביתו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלי' בו כמ"ש תוס' סוף תמורה דמה"ט נשרפי' אפרן מותר ועיין בטור סי' תמ"ה ובמקו"ח שם אלא דבע"ז אסור משום דלא כתיב בי' אכילה ואסור שלא כדה"נ אבל בחמץ כתי' אכילה ומותר שלכדה"נ ואין אי' שלכדה"נ רק משום תשביתו ובכה"ג שהשבית שלכדה"נ גם מצד תשביתו מותר וכמו"ש שפיר כתבו תוס' דלא חיישינן לאף הוא נעשה זבל וא"ש

ומה שפקפק על הוכחת מקו"ח דחמץ שנפסל מאוכל אדם אסור באכילה מדאו' דאם אינו אסור רק מדרבנן מותר להשהותו לדעת הטור ופקפק דהטור לא כתב כן רק בנוקשה שאין עליו שם חמץ גמור מה"ת אבל בנפסל מאוכל אדם שעדיין שם חמץ עליו לענין ביעור והנאה ולענין אכילה פטור משום שלכדה"נ שפיר אסור להשהותו. לא הבין יפה דהוכחת מקו"ח הוא מדכתב צריך לבער דהיינו אפי' אחר שבטלו משום דילמא אתי למיכל והלא לדעת הטור אם אינו אסור באכילה רק מדרבנן מותר להשהותו דלא חיישינן דילמא אתי למיכל ואין פקפוקו כלום. ומה שפשוט בעיניו דנוקשה אין עליו שם חמץ הא בזה שני דיעות אם אינו חמץ גמור או שהוא חמץ רע וגם ראוי לאכילה קצת כמ"ש מג"א שם סי' תמ"ב

ומה שפקפק על ראית מקו"ח מדברי מג"א שכתב דנוקשה היינו דמעולם לא הי' ראוי לאכילה דאי הוי חמץ גמור ראוי לאכילה אסורה עד שיפסל מלאכול לכלב אלמא דמדאורייתא אסור בנפסל מאכילת אדם וע"ז פקפק די"ל דמג"א קאי רק לענין ביעור ולא לענין אכילה והאריך קצת. פשוט דא"ז פקפוק כלל דמג"א קאי על מ"ש וחמץ נוקשה היינו שאינו חמץ גמור וכו' ורש"י ור"ן פי' חמץ רע שאינו ראוי לאכילה וע"ז כתב מ"ש כנ"ל וא"כ מוכח דבנפסל מאכילת אדם אסור מדאו' באכילתו דאל"כ דילמא לעולם נוקשה הוא בהי' ראוי לאכילה ונתעפש ובזה ג"כ פליגי דלחד מ"ד שרי לגמרי מה"ת ולחד מ"ד מרבי' לי' מכל דאסור מה"ת בלאו באכילתו ועובר עליו בב"י אע"כ דבהי' ראוי פ"א לאכילה אסור מה"ת באכילתו בכרת וב"י כשאר חמץ ונוקשה היינו שלא הי' ראוי לאכילה מעולם ובזה פליגי בגמ' ואפי' מאן דאסור מה"ת הוא רק בלאו ולא בכרת והשו"ע פוסק כמ"ד דמותר מה"ת ואינו אסור רק מדרבנן וע"ז סובב והולך כל הפלפול של המג"א לפניו ולפני פניו וא"צ לפנים לרוב פשיטותו

ומה שכ' דלפי תי' הר"ן דנפסל מאוכל אדם חייב בביעור משום דראוי לחמע בו עיסות אחרות ומסיים דהא שאור לא חזי לאכילה ואפ"ה אסרה רחמנא מה"ט עיי"ש א"כ ילפי' חמץ משאור דכמו בשאור חייב באכילתו אף דהוי שלכד"א והנאה ה"נ בחמץ שנפסל מאכילת אדם עובר בב"י וחייב מלקות וכרת על אכילתו והביא דברי פמ"ג בפתיחה להל' פסח פ"ב אות ב' דפשיטא לי' כן ע"ש באורך

ואני אומר הגם שהרב אומר כן לדידי מיספקא לי טובא ולפענ"ד אין באכילת שאור לא כרת ולא מלקות למ"ד נוקשה דרבנן משום דהוי שלכד"א ואפי' למ"ד נוקשה דאו' היינו לפי שראוי לאכילה קצת אבל שאור אפשר שאינו ראוי לאכילה כלל ובזה מיספקא לי. ואנא מצא בכה"ת שאסר הכתוב שאור באכילה ולא מצאנו בכתוב שאסר שאור רק בלאו דב"י ועשה דתשביתו ואדרבה משמע מדברי הרמב"ם ריש ה' חו"מ שאין אי' באכילת שאור דכשמנה המצות שם כתב א) שלא לאכול חמץ ביום י"ד וכו' ב) להשבית שאור ביום י"ד ג) שלא לאכול חמץ כל ז' ד) שלא לאכול תערובת חמץ כל ז' ומדשביק לשאור גבי אכילה וכתב ליה גבי השבתה מוכח דבאכילה ליכא אי' בשאור לפי שהוא שלכד"א ואין אי' אכילה רק בחמץ וכן בה"א כתב כל האוכל כזית חמץ בפסח וכו' חייב כרת וכו' בשוגג חייב קרבן חטאת וכו' ולא הזכיר שאור ובה"ב כשכתב והמניח חמץ ברשותו בפסח אעפ"י שלא אכלו עובר בשני לאוין וכו' וסיים ואי' החמץ ואי' השאור שבו מחמיצי' אחד הוא אלמא דדוקא לענין ביעור שווה שאור לחמץ ולא לענין אכילה. וכן משמע מדברי הראב"ד שם שכתב דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת כלב אינו זקוק לבערו והשאור אעפ"י שהוא נפסל זקוק לבערו לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמע בו כמה עיסות וכו' ומדלא ביאר הפרש שיש בין חמץ לשאור רק לענין ביעור ולא ביאר הפרש לענין אכילה ש"מ לענין אכילה הפרש פשוט דחמץ אסור באכילה ושאור מותר דהוי שלכדה"נ ואכילה, והא דקתני בברייתא פסחים מ"ה ע"ב בד"א במקוימת לאכילה היינו לחמע בה עיסות אחרות לאפוקי שלא ייחדה לישיבה והרי להראב"ד וודאי הפי' כך דהא כתב דמיירי בפת שאור ונפסל מאכילת כלב ועיי' מ"מ שם