בית שערים אורח חיים כב

כלאים לגבי' ומ"מ אם הקדים חוטי לבן דפשתי' תכלת אינו מעכב הלבן וזה קרוב יותר לפשוטו בפי' דברי תוס'. ותוספתו של הקב"ה מרובה מן העיקר, אל ד' ויאר לנו כאור בוקר, בין טוב לרע לבקר, ולכל תכלי' חוקר, עדי אמר שומר אתא בוקר, כנפשך ונפש אביך הדוש"ת וחותם באהבה רבה

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ט"ו

שיל"ת ב. איפאלא עש"ק ויגש תרמו"ל

שוכ"ט לאהובי בנ' הרב המאוה"ג כמו"ה יצחק יעקב בלוהם נ"י רב דקהל יראי' בכס"מ

חשתי ולא התמהתי להשיב לך בד"ת מ"ש ליישב קושי' שג"א סי' צ"ו והיא ג"כ בתשו' ב"א או"ח סי' ה' עמ"ש ב"י או"ח סי' י"א שכתב על דברי רבינו ירוחם דדוקא כשאינו מוצא ממינו וכו' ואינו נ"ל אלא אעפ"י שאינו מצוי לו מאחר שאפשר לקיים שניהם אילו הי' מצוי לו לא דחי את ל"ת והקשו משבת קל"ג דפריך ואי איכא אחר לעביד אחר ומשני דליכא אחר אלמא כיון דהשתא מיהא א"א לקיי"ש כיון דליכא אחר אף דאם הי' אחר הי' אפשר לקיים שניהם שפיר דחי הל"ת. וכתבת לחלק דוקא אם אותו אדם בעצמו יכול לקיים בשום פעם שניהם אף דעתה א"א לו לקיי"ש אז לא דחי עשה לל"ת אבל בשבת לאותו איש דהיינו האב א"א לו בשום פעם לקיים שניהם רק ע"י אחר בזה שפיר דחי עכ"ד, דבריך צריכי' ביאור הלא גם שם א"י לקיים מצות ציצית בחוטי' אלו בשום פעם רק ע"י דחיית ל"ת אלא דשם מצות ציצית אפשר להתקיים בלי דחיית ל"ת בחוטי' אחרי' וה"נ מצות מילה אפשר להתקיים בלי קציצת בהרת בבן אחר או אפי' בזה אחר שיתרפא מצרעתו אלא דמ"מ צדקו דבריך דהתם מצות ציצית חד הוא ומה נ"מ אם בחוטי' אלו או באחרי' אבל כאן כל בן ובן הוא מצוה בפ"ע למול בח' וא"כ מצות וביום השמיני ימול של בן זה א"א לאותו אדם לקיים בשום פעם. אך מ"מ לא נ"ל דהרי הא דפריך התם ואי איכא אחר אינו רק למ"ד דשא"מ מותר וגם באבי הבן אין אי' רק באומר לקוץ בהרת בנו הוא דקמתכווין וא"כ שפיר אפשר לאותו אדם לקיים שניהם באינו מכווין לקוץ בהרת בנו

אבל מ"ש שתוס' כתובות מ' ד"ה כגון הם בנגדך וגם נגד תי' שלי אשר כתבתי בתשובתי סי' י"א שכתבו וזה אין לנו לומר שיהא אסור ללבוש טלית של פשתן משום דאפשר בשל צמר דאין זה חשוב אפשר הרי מוכח דגם בציצית מקרי לא אפשר. הנה זה אין סתירה לדברינו אלא לדברי רי"ו וב"י דס"ל דציצית מקרי אפשר אבל באמת גם לדבריה' אין סתירה מזה דעל הטלית שפיר כתבו תוס' דזה לא מקרי אפשר דודאי אלו כתבה תורה שמחויב ללבוש טלית עם ציצית הי' מקרי זה אפשר שיכול ללבוש טלית של צמר ולקיים מצות התורה אבל כיון דאינו מחיוב ללבוש טלית עם ציצית רק אם לובש טלית בת ד"כ להגן מפני הקור והחום ברצוני חייבי' רחמנא בציצית וכשלובש לשם מצוה ולא להגן כלל אין כאן חיוב ציצית ועיי' מג"א סי' י' סקי"ג א"כ אם הוא רוצה ללבוש של פשתי' ל"ש לומר דאפשר ללבוש של צער שהרי הוא רוצה בשל פשתי' ועוד דאם ילבוש של צמר בע"כ לשם מצוה אין כאן מצוה כלל ולכן לא מקרי אפשר אבל בלובש טלית של פשתי' כרצונו דחייבי' רחמנא בציצית ורוצה לעשות חוטי' של צמר שפיר אמרי' דמקרי אפשר כיון דאפשר בחוטי' אחרים של פשתים דבחוטי' שפיר שייך אפשר וזה אמת נכון

וגם התי' שכתבת על שאג"א בשם בעלי מפרשי הים הגם כי הוא דבר נאה מ"מ אינו מתקבל והקושי' שהקשו למ"ש תוס' יבמות צ' ע"ב ד"ה כולהו דכלאי' עיקר האי' בשעת לבישה שלבש באי' ובציצית בשעת העיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר וכו' א"כ כלאי' בציצית דשרי היכי משכחת לה בעדנא דמיעקר לאו אכתי לא מיקיים עשה. אבל לפענ"ד לק"מ דבאמת דברי תוס' תמוהי' הא גם בכלאי' אין אי' אלא כשמחמם עצמו בהם כמבואר ביו"ד סי' ש"א ס"א ברמ"א ושם בשו"ע סי"ד ועיי' ר"ן חולי' פג"ה בסוגי' דריחא מילתא והג"א שבת שהביא ישוע"י סי' ט' וא"כ גם בכלאי' אין אי' עד אחר כבישה שמחמם אותו. אך הדבר פשוט דכונת תוס' עפ"י מרדכי שהביא מג"א סי' י"ג סק"ח דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית אלא מ"ע להטיל בו ציצית אם לבשו ובשבת כיון שא"י להטיל בו ציצית אינו עובר עיי"ש ולהכי מקרי ציצית שב וא"ת אבל כלאי' מקרי קי"ע דאסור ללבוש כדי שיתחמם בהם אח"כ ואף דאם פשט קודם שמחמם אותו פטור מ"מ ה"ז דומה לאופה בשבת אף דאם רודה קודם שנאפה פטור עיי' שבת ד' מ"מ אם לא רדוהו חייב וה"נ אם מתחמם אח"כ עבר בשעת לבישה ושפיר מקרי קו"ע וכיון שעיקר אי' הלבישה הוא משום חימום שאחר העיטוף והרי בשעת חימום שאחר העיטוף מקיים מ"ע דציצית שעיר מקרי בעירנא דמיעקר לאו מקיי' עשה

ומה שתי' עפ"י פסקי תוס' זבחי' צ"ז ע"ב שכתבו אם א"א לקיים עשה בע"א לא בעי' בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה עיי"ש והבינו הם דהפי' הוא שא"א לקיים העשה בלי עבירת הל"ת וזה תמוה בעיני דא"כ אינו בגדר עדל"ת אלא בגדר הותרה ועיי' תוס' ברכות כ' ד"ה שב וא"ת וחי' רשב"א שם. אבל לפענ"ד כונת פסקי תוס' עפמ"ש נמ"י ב"מ ל' אהא דאמרי' התם דעשה דהשבת אבידה אינו דוחה טומאת כהני' משום דטומא' כהנים הוי עשה ול"ת והקשו ת"ל הא ל"ה בעידנ' ותי' הרנב"ר כיון דא"א להשיב האבדה מבלי שיחזר אחרי' א"כ גם החזרה אחרי' למקום שהיא בה מכלל מצות השבה ושפיר הוי כניסת כהן לביה"ק בעידנא דהא מתעסק במצות השבה אלא שלא נגמרה והוי כמו מצות מילה בזמנה שדוחה שבת אף דלא נגמרת עד דפרע דקי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל עיי"ש ולפ"ז אין כונת פסקי תוס' דהדבר תלוי אם אינו יכול לקיים העשה בלי עבירת ל"ת אז לא בעי' בעידנא אלא כונתם אפי' יכול לקיים העשה בלי עבירת הלאו כגון בציצית דאפשר במינו אלא דא"א לקיים העשה בלי מעשה זו שעובר עכשיו בה הל"ת וכמו ציצית שגם אם מקיים במינו ואינו עובר בל"ת מ"מ א"א לקיים העשה ושיהי' מעוטף בציצית בלי מעשה העיטוף והלבישה שעובר עכשיו שהוא כלאי' במעשה זו הל"ת כמ"ש תוס' יבמות הנ"ל ושוב מעשה: זו שייך להמצוה ודחי ל"ת דהוי שפיר בעידנא כמ"ש רנב"ר הנ"ל ובזה יושבו פ"ת קושי' תוס' שם משבירת עצם בפסח כיון דא"א לקיים מ"ע דאכילת המוח של עצמות בלי מעשה שבירת עצם א"כ מעשה השבירה שייך למצוה ושפיר דחי ל"ת דשבירת עצם. ולפ"ז אפי' אפשר לקיים במינו ויכול לקיים העשה בלי עבירת הלאו מ"מ שפיר מקרי בעדנא כיון דא"א לקיים העשה בלי מעשה לבישה וכמ"ש וא"כ ליתא לתירוצם

ותדע לך שהרי כונת פסקי תוס' ליישב קושי' תוס' משבירת עצם בפסח דילמא אין הטעם משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אלא משום דל"ה בעידנא והרי התם אפשר לקיים העשה בלי עבירת ל"ת דמנח גומרתא עלי' דלית בי' משום שבירת עצם כדאמרי' בפסחי' פ"ד וחולין י"א ונהי דכתבו תוס' שם דלא מקרי מה"ט אפשר לקיי"ש דרבא לטעמי' דאסור בגומרתא משום פסידא דקדשי' אבל מ"מ אפשר בלי עבירת הל"ת רק באי' פסידא דקדשי' ואמאי לא ניבעי' בעידנא אע"כ דס"ל לפ"ת כיון דא"א בלי מעשה השבירה אף דאפשר שבירה בלי עבירת ל"ת בגומרתא מ"מ השבירה שייך למצוה ושפיר הוי בעידנא

ובמש"ל ביישוב קושי' שג"א י"ל דעת מהרש"א בשבועות ט"ז בתוס' ד"ה או שכתבו ור' אשי דפליג התם וחשיב שהיי' במעשה כיון דתחילת הלבישה הוי ע"י מעשה וכו' ועיי' במהרש"א שם דנראה מדבריו דגם לר"א לא הי' בעי' דרבא בשבועות שם אי בעי' שהיי' למלקות רק לענין אי' מלקות למ"ד לאו שאב"מ אין לוקי' עליו ולא לענין ללקות באמת ועמד עליו משנה למלך פ"ג מביאת מקדש הכ"א הא אפי' נימא בשוגג נמי חשיב כמעשה וכיון דתחילתו ע"י מעשה שפיר י"ל דבעי' דרבא לענין מלקות ממש עיי"ש היטב באריכות. ולפמ"ש נ"ל סברא ישרה דמהרש"א ס"ל דוקא גבי כלאי' שאין האי' אלא בהנאת חימום שהוא אחר מעשה הלבישה וא"כ אפי' ללקות פ"א עכצ"ל שמעשה הלבישה פועל על הנאת חימום שאח"כ שיחשב מעשה א"כ כמו שפועל על פ"א כן פועל על כל כדי פשוטא ולבישה שיחשב מעשה אבל גבי טומאה אם נכנס למקדש טמא או טימא עצמו במזיד א"צ שהיי' כלל לא למלקות ולא לקרבן א"כ כל עבירת הלאו נגמר במעשה לא אמרי' כלל שמה שעובר בשב וא"ת יחשב כמעשה בשביל שתחילתו הי' ע"י מעשה וא"ש

ואשר אנכי אחזה לי ליישב דברי ב"י הוא דבשלמא התם בשבת גם אם מל אחר נעשה אותו המעשה בעצמו שנעשה כשמל האב שקיצץ הבהרת אלא שאז הוא בהיתר כיון שהוא דשא"מ ואם מל האב ואומר לקוץ בהרת בנו מכוין הוא מעשה אי' וכיון שאפשר למול בהיתר גם במקום בהרת א"כ גם במקום בהרת חל עליו מ"ע דמילה שהרי אפשר לעשותה בהיתר בלי עבירת ל"ת ולכן בליכא אחר דא"א לעשותה בהיתר ולקיים שניהם מותר לאב למול משום דעדל"ת דהא מ"ע חל עליו אפי' במקום בהרת אבל בציצית אם עושה בהיתר במינו אינו כלל אותו מעשה שהוא באי' דהיינו בשא"מ חוטי צמר בבגד פשתי' לכן אמרי' דלא חל עליו לעשות מ"ע כלל באי' עבירת ל"ת לעשות חוטי צמר בשל פשתי' ואינו חל אלא במעשה אחרת דהיינו במינו וכעין זה כתב בתשו' ב"א שם אבל המבין יבין דבר. לאישורו החילוק שבין דבריו לדבריי

ומה שפקפקת על ישוע"י או"א סי' ט' ביישוב רמב"ם פ"י מכלאי' הל"ב דמותרי' כהני' ללבוש כלאי' בשביל ס' עבודה דהוי דשא"מ ופס"ר אינו מזיק בהנאה כמ"ש הר"ן בחולין פ' ג"ה ע"ש באריכות ושדית בי' נרגא דמלשון הרמב"ם שכתב ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מ"ע כציצית משמע דמשום עשה דל"ת נגעו בי', דע דאי לא צותה תורה במ"ע ללבוש כלאי' בשעת עבודה והי' לובש וודאי הי' דבר