בית שערים אורח חיים ריט

שלא כדה"נ מ"מ כיון דלא ידעי' בהו טע"כ רק ממשרת ובמשרת נוטלפ"ג משום דמותר שלכד"א גם בהו מותר משום דאמרי' דיו אבל בב"ח דבגופא ידעי' טע"כ וא"צ לילף ממשרת שפיר י"ל כיון דאסור שלא כדה"נ גם נוטלפ"ג אסור

אמנם ז"א דכבר כ' הש"ך סי' צ"ד סקכ"ב דאף דבב"ח חענ"נ מה"ת היינו בתחילה כשנתבשל בשר היתר בחלב היתר ונעשה בב"ח אבל כשכבר נאסר משום בב"ח שוב לאסור ד"א הוי כשאר אי' ולא אמרי' בי' חענ"נ ע"ש וה"נ לענין טע"כ בבב"ח דא"צ למילף ממשרת היינו רק בתחילה להעשות בב"ח אבל כשכבר נאסר משום לאסור ד"א משום טע"כ הוי כשאר אי' וצריך לימוד ממשרת והרי להעשות בב"ח מתחילה כ' הפלתי דאם הוא נוטלפ"ג אינו נעשה בב"ח משום דדרך בישול אסרה תורה ורק אם כבר נאסר משום בב"ח חידוש דאוסר גם בנוטלפ"ג משום דאסור שלכדה"נ ואחר שנאסר שוב הוי כמו שאר אי' דילפינן טע"כ ממשרת ושפיר השיג חוו"ד הא כה"כ ויי"נ נמי אסורי' שלכדה"נ ואפ"ה נוטלפ"ג מותר בהו

נושוב התפלא דמקו"ח סותר עצמו עם מ"ש בחוו"ד רס"י ק"ג דנבילה שא"ר לגר ושלכדה"נ תרי עניני הם ומתרי קראי נפקא ושלכדה"נ היינו שאכלו חי או עירב בתוכה דבר מר או אכילה גסה ומקרא דלא יאכל נפקי כמבואר בפסחים כ"ו דבעי' שיאכל כדה"נ וכמ"ש הרמב"ם פי"ד מהמ"א וגוף האי' לא הותר ואם חזר ותקנו להאיסור כגון שבשלו או שנטל דבר מר מתוכו או שמיתק בדבר הממתק חזר לאיסורו דלא נתבטל שם חלב במה שהיא חי או במה שנתן לתוכו דבר מר רק כשאוכלו כך בלא תיקון אינו לוקה משום דאכלו שלכדה"נ ולהכי בב"ח וכה"כ וע"ז דלא כתי' בהו אכילה לקי אף בכה"ג אבל כשנסרח גוף האי' פרח שם האי' מכל וכל מקרא אחרינא דנבילה שא"ר לגר אינו קרוי נבילה ואפי' חזר ותקנו בדברי' המתבלי' שרי דכבר פרח האי' מיני' ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו וכו' וא"כ יפה הק' הר"ן דבחמץ כיון דגם בנפסל מאכילת אדם עדיין לא פרח ממנו האי' א"כ גם נוטלפ"ג יאסור וכו' עיי"ש

הנה אף שאין דעתי נוח להתישב ולדקדק כ"כ בדברי האחרונים ואנן כאצבע בקירא לסברא יש לנטות לכל צד ובמקו"ח כתב דקושי' הר"ן ל"ק די"ל שיש חילוק בין נפסל מאוכל אדם לנוטלפ"ג ובחוו"ד כתב דאין דין הפלתי מוכרח די"ל כנ"ל אך למען לא אשיב פניו ריקם ולהלהיב לבו לתורה אכתוב הנ"ל בזה

הנה דעת מהר"מ חביב ביומא ע"ג דכל אי' שבתורה הוי אי' חפצא שכתב ליישב הא דהשמענו התנא דין ח"ש ביו"כ דסד"א דבשלמא בשאר אי' כגון חלב דהאי' הוא דהאוכל עצמו הוא אסור והוא אי' חפצא] לפיכך גם בח"ש אסור מה"ת אבל ביו"כ דהאוכל עצמו הוא מותר והאי' הוא אגברא ולא על חפצא, דחייב להתענות הו"א דח"ש מותר קמ"ל אבל דעת הריב"ש סי' צ צ"ח דכל איסור שבתורה הו' רק אי' גברא שאין לשון הכתוב נבלה וטריפה אסורה עליך שתהי' אי' חפצא אלא לא תאכל נבלה וטריפה שהוא אי' גברא על חפצא וכו' וכן דעת הר"ן בנדרים חיי' דיש נדר בתוך נדר ע"ש ד"ה הב"ע שכתב מכיון שנאסר עליו קאי עלי' בלא יחל דברו והאי' לאו אי' גברא הוא ככל ל"ת שבתורה עיין שם. ולפ"ז דהא דכתב החוו"ד בסי' ק"ג דאם נפסל מאוכל אדם לאו משום שלכדה"נ אתאי' עלה היינו משום דס"ל כדעת מהרמ"ח הנ"ל דכל אי' הו' אי' חפצא ואם אינו ראוי' פרח ופקע מינה אי' חפצא ואינה קרוי נבלה אבל על הר"ן לשיטתו הק' שפיר דהא ס"ל דכל אי' הוי רק אי' גברא ול"ש ה"ט דאינו קרוי נבלה וע"כ משום שלכדה"נ אתאי' עלה א"כ שפיר יש לחלק בין נפסל מאכילת אדם בעיני' ובין נוטלפ"ג במקו"ח שם וא"ש

ואמנם גוף דברי חוו"ד תמוהי' דכבר הקשו ראשונים איך ילפינן נוטלפ"ג מותר מנבלה שאור לגר הא זה ראוי' לגר ותי' הר"ן כיון דנבלה שא"ר לגר מותר כיון שאינו נהנה ה"נ אי' בתערובת כל שנוטלפ"ג קצת הרי אינו נהנה מן האי' ומותר עיי"ש והרשב"א בתוה"ב תי' כיון דמצינו בנבלה בעין חילוק בין משובח ובין פגום אמרינן מסברא כיון דמה"ת חד בתרי בטל רק דילפי' ממשרת טע"כ לא ילפי' רק טעם משובח ולא טעם פגום קצת עיין פמ"ג רס"י ק"ג וכן כתב חוו"ד שם וא"כ התינח אם באינו ראוי' לגר הטעם משום שאינו נהנה דהוא שלכדה"נ שפי' ילפי' מיני' נוטלפ"ג מותר כמ"ש הר"ן שאינו נהנה מן האי' ולרשב"א כיון דבעין יש חילוק בין טעם משובח לטעם פגום ה"נ לענין טע"כ אבל אי נימא בש"ר לגר פקע שם נבלה ופרח האי' מיני' א"כ איך ילפי' מיני' נוטלפ"ג מותר הלא בנוטלפ"ג לא פרח האי' דהא בפגום ולבסוף השביח אסור וכמ"ש החוו"ד עצמו שם משום דאינו אלא פגם כ"ש וכשתקנו חוזר לאיסורו. לכן נר' דודאי הא דנוטלפ"ג מותר ידעי' מדמותר שלכדה"נ ולא תלי' כלל בהא דנבלה שא"ר לגר אלא כיון דלשלכדה"נ ונוטלפ"ג לא צריך קרא דנבלה שא"ר לגר דמלא יאכל נפקא ע"כ קרא דאינו ראוי' לגר אתי דפקע איסורו אפי' תקנו והשביחו וכמ"ש חוו"ד ובגמ' דע"ז ס"ח ה"פ ור"ש מ"ט דתני' וכו' שא"ר לגר אינו קרוי' נבלה ואפי' תקנו והשביחו אינו מתוקן וקשי' מנ"ל הא דילמא אתי קרא למשרי כ"ז שהוא פגום וע"כ משום דכל זמן שהוא פגום ל"צ קרא דהוי שלכדה"נ וא"כ גם נוטלפ"ג מותר ולפ"ז אין כאן סתירה כלל ושניהם צדקו יחדיו דודאי נבילה שא"ר לגר ושלכדה"נ תרי מילי נינהו וכמ"ש חוו"ד אלא דאפי' שא"ר לגר מותר אין ראי' שיהי' נוטלפ"ג מותר רק משום דשלכדה"נ מותר גם נוטלפ"ג מותר וא"כ שפיר הק' מקו"ח על הר"ן כיון דבכה"כ ויי"נ אסור שלכדה"נ ומ"מ נוטלפ"ג מותר ע"כ הטעם משום דבנזיר נוטלפ"ג מותר אמרי' דיו וא"כ גם בחמץ אע"ג דגם נפסל מאכילת אדם אסור מ"מ נוטלפ"ג מותר משום דמותר בנזיר אמרי' דיו וא"ש

אבל מה שאני תמה על חוו"ד שכתב דבנפסל מאכילת אדם פרח שם נבלה מיני' ונעשה כעפרא הא ר"י ס"ל בבכורות כ"ג אחד טומאה חמור' ואחד טומאה קלה עד לכלב ועיין בתוס' שם ד"ה טומא' קלה וא"כ לדידי' גם בנפסל מאכילת אדם עדיין שם נבילה עלי' לענין טומאה ולא הוי כעפרא ואיך אפשר לומר לענין אי' דפרח שם נבילה מיני' והוי כעפרא. וע"ע תוס' שבועות כ"ד ד"ה אלא דהוכיח ר"ת דנבילה מסרחת נמי מקרי נבילה מדאיצטריך קרא למעוטי לר"ש בשלהי ע"ז ס"ח דדריש הראוי' לגר קרוי נבילה ור"מ מוקי לה בסרוחה מעיקרא ע"ש וא"כ מוכח דקרוי נבילה וע"כ אין היתר אלא מטעם דהוי שלכדה"נ. ולכן נ"ל כדברי חוו"ד ולא מטעמי' אלא דפלתי סי' פ"ז אות י"ג ד"ה וגם הק' אמאי אי' בב"ח אינו חל על חלב ונבילה עיין חולין קי"ג הא הוי אי' מוסיף דנבילה וחלב מותרי' שלכד"א ובב"ח אסור אפי' שלכדה"נ ותי' דל"ש למימר דאי' בב"ח חל לענין שאסור לאכול שלכד"א דהא אין המניעה מאכילה מחמת האי' דהא בלא האי' נמי לא אכול לי' כך דהא אין זה דרך אכילה ע"ש. ואני עני עשיתי סמוכים לדבריו מהא דחולי' ק"ג דלמ"ד בהמה בחיי' לאו לאברי' עומדות אין אי' אבמה"ח חל מחיים עד שיפרוש האבר כיון דבלא אי' אמה"ח נמי לא אכיל אברי' אין האי' חל, ולפ"ז בסרוחה מעיקרא מחיים פשיטא דאין אי' נבילה חל כלל כשמתה דהא בלא אי' נבילה נמי לא אכיל לה דהא הוי שלכדה"נ רק באינה סרוחה מעיקרא וכבר חל עליו אי' נבילה הו"א דאף אם נפסלה מאכילת אדם אף דבלא האי' נמי לא אכיל לה, הו"א דלא פקע אי' נבילה שכבר חל עליו ולזה קרא לר"ש שא"ר לגר אינו קרוי נבילה כיון דגם בלא האי' נמי לא אכיל לה משום דהוי שלכדה"נ פקע איסור נבילה. וכ"ש דאתי שפיר טפי לדעת הר"ן וריב"ש הנ"ל דכל אי' הוי רק אי' גברא, דאין לומר שחל אי' על הגברא שאסור לאכול דהא הגברא בלאה"נ לא אכיל לה. ולפ"ז הטעם בנבילה שא"ר לגר הוי משום שלכדה"נ אלא דאין הטעם משום שלכדה"נ מותר דאפי' באי' שאסור שלכדה"נ נמי מותר משום דהאי' אינו חל או פקע משום דבלא האי' נמי לא אכיל. ובהכי מיושב קו' תוס' בכורות כ"ג ע"ב ד"ה ואידך שהקשו דהתם לענין טומאה צריך ר"י קרא לסרוחה מעיקרא מאכילת אדם שאינה מטמאה ובע"ז ס"ז מוקי ר' כהנא דר"י ס"ל כר"ש דנוטלפ"ג מותר ואמרינן התם לר"ש סרוחה מעיקרא ל"צ קרא. ולפמ"ש א"ש דלענין אי' נבילה סרוחה מעיקרא ל"צ קרא דודאי לא חל אי' נבלה כיון דבלא האי' נמי לא אכיל לה ול"צ קרא רק שפקע האיסור מה"ט אבל לענין טומאה דל"ש ה"ט שפיר צריך קרא גם לסרוחה מעיקרא ואולי נתכוונו תי' תוס' לזה אבל לשונם לא משמע כן ועיין פלתי סי' פ"ז אות ט"ו

ובזה ניחא דברי הרמב"ם פי"ד ממ"א הי"א שנראה מדבריו שאוכל איסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם פטור משום דהוי שלכדה"נ ועמד פלתי בסי' ואות הנ"ל הא בגמ' דע"ז ס"ח אמרי' משום דנבילה שא"ר לגר איבה קרוי נבילה ע"ש ולפמ"ש א"ש דאין כונת הרמב"ם משום דשלכדה"נ מותר רק משום דהוי שלכדה"נ פקע איסור נבילה וזה ילפי' מן נבילה שא"ר לגר וא"כ דברי הגמ' ורמב"ם המה שפה אחת ודברים אחרי'

ואם נפשך לומר מה נ"מ אם נפסל מאוכל אדם מותר משום דשלכדה"נ מותר או דמותר משום דפקע אי' נבילה התשובה בזה כמ"ש החוו"ד דאם ההיתר משום דשלכדה"נ מותר אם תיבלו ותיקנו שיהיה ראוי' לאכיל' כדה"נ חייב עליו אבל אם ההיתר באינו ראוי לגר משום דפקע אי' נבילה משום דבלא אי' נמי אינו עומד לאכילה אפי' תיבלו ותיקנו מותר. ולא מטעם שכתב החוו"ד דילפי' מקרא אלא נ"ל דהטעם: הוא מהא דאמרינן במנחות נ"ד כי פליגי כגון שהי' בו כשיעור וצמק וחזר ותפח דמ"ס יש דיחוי באיסורא ומ"ס אין דיחוי באיסורא ואף דאנן קי"ל התם כמ"ד אין דיחוי באיסורא היינו דוקא בנפחת מכשיעור ור"י לשיטתו והכי קי"ל דח"ש אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי אבל בעלמא שפיר י"ל דכ"ע מודה דיש דיחוי באי' ועיי' ברא"ה בבדה"ב בית ד' שער ד' דפשיטא ליה דכל דבר שניתר מחמת שנפגם אינו חוזר להאיסור לעולם עי"ש והארכתי בזה בסוגי' דנפש ולפ"ז בנפסל מאוכל אדם דפקע אי' נבילה כנ"ל שוב אפי' תקנו שיהי' ראוי לאכיל' מותר משום כיון דאידחי אידחי. ולפמ"ש בחמץ כיון דקי"ל כר"ש דחמץ אחה"פ מותר ואם שהה חמץ זה עד פסח הבאה פשיטא דחוזר ונאסר דמה"ט שיטת המרדכי דחמץ לא מיקרי דשיל"מ הואיל וחוזר לאיסורו