בית שערים אורח חיים רטו

א"ש דכאן יש הרבה חמץ בקדירה כדי נתינת טעם בבלועה הרי נתבטל קודם האי' ואינו חוזר וניעור רק דבשעת הבישול ל"ש חענ"נ דהיינו התבשיל דחמץ קודם זמן איסורו לא אמרי' חענ"נ כמ"ש מג"א סי' תמ"ז סקל"ה ואח"כ כשבא הפסח י"ל דבלוע בקדירה לא אמרינן חענ"נ כשיטת רמב"ן וכמ"ש רמ"א סי' צ"ד ס"ב וש"ך שם סק"ו ועיין שפ"ר סי' צ"ח סקי"ח וא"כ אין כאן אי' רק החמץ ונהי שהוא הרבה עד שנ"ט בבליעת הקדירה אבל בתבשיל שמבשלי' בה אינו נ"ט דל"ש למימר אין במה שבקדירה ס' נגד הקדירה כיון שאין כל הקדירה חמץ והוי רק משהו ואינו אוסר בשא"מ אבל במינו מיהו אסור כיון שבליעות הקדירה הוא בנ"ט יש לו כח לצאת. אבל לפי דעת נקה"כ שם דכל זמן שאין חענ"נ באי' הא' אינו אוסר באי' השני במשהו במב"מ משום דכח אחר של היתר מעורב בו אינו קרוי מב"מ קשי' כיון דכאן ע"כ אין חענ"נ כנ"ל דאל"כ אף בשא"מ איכא נ"ט דאין במה שבקדירה ס' נגד הכלי א"כ איכא כח אחר של היתר מעורב בו ולא משכחת מב"מ כלל. ונ"ל דא"ש לפי שיטת סמ"ג ורשב"א בבה"ב דבאי' משהו גם נטלפ"ג אסור ולפ"ז י"ל דבלוע בכלי שפיר חנ"נ וכשיטות החולקים על רמב"ן רק מ"מ בשא"מ מותר משום דהוי נטלפ"ג ומותר אבל במינו דמשהו אסור גם נטלפ"ג אסור ומ"מ ל"ש לומר דכח אחר של היתר מעורב בו כיון שהבלועה בעצמה אינה פגומה ואסורה כמ"ש הר"ן בע"ז ושפיר משכחת מב"מ ובזה נכון לשון הסמ"ג שהבאתי לעיל דערב דאמר ישברו אין ראי' די"ל חענ"נ ואפי' בשא"מ אסור ואי משום נטלפ"ג י"ל דס"ל כתי' תוס' דבאינו פוגם אלא מחמת ששהה בדופני הקדירה ודאי אסור אבל ממאי דפריך וליעבד שלא במינו ומשני גזירה דילמא אתי למיעבד שפיר מוכח כנ"ל. אבל הגמ' פריך שפיר יסיקנו ויתלבנו ואי שנשאר משהו כקושי' פנ"י ז"א דלטו"ז אין כח למשהו לצאת כלל ולש"ך אפי' כל משהו הבלועה הוא נבילה מ"מ יכול אחר ההיסק לבשל בה מים ולשופכם ואותן המים הבלועי' בקדירה לא נעשו נבילה שהרי אין במשהו בנ"ט וא"כ כח אחר של היתר מעורב בו ולא משכחת מב"מ והם מותרים לגמרי. מה אמרת גזירה שמא יבשל בו מינו קודם שיבשל בו מים ז"א דכבר הק' תוס' הא לעיל לא גזר ותי' דהכא לבשל בהם תדיר איכא למיגזר אבל משום פ"א לא גזרי' כדלא גזר לעיל וא"ש. וממילא דל"ק נמי קושי' ישוע"י אמאי לא פריך גם לשמואל די"ל כקושי' פנ"י דמשהו נשאר וא"כ עכ"פ א"י למיעבד במינו לכן נקט לישינהו לאח"פ ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו אבל באמת בפסח יכול לעשות כנ"ל

וביישוב קושי' תוס' הא אין מבטלי' אי' לכתחילה נ"ל סברא ישרה דהא דאין מבטלי' הטעם הוא משום דאפי' כבר נתבטל ואח"כ הוכר האי' תרי הוא אסור וא"כ עכשיו שניכר איך נבטלנו כמ"ש הנוב"י וחת"ס ובהוכר האי' אף שעד עכשיו הי' היתר ע"י הביטול דקי"ל כר"י במנחות נ"ד דאין דיחוי באי' אבל בחמץ שעבר עליו הפסח אם נתערב קודם הפסח ונתבטל ואח"כ הוכר האי' אח"פ מותר דלאו חמץ שעעה"פ הוא שהרי בפסח הי' היתר מחמת ביטול לכן שפיר מבטלי' אי' אפי' לכתחילה וא"ש

ומ"ש ליישב קושי' הר' יוסף מקושי' תוס' ניתן להאמר אם לא מכח דחיות דלעיל. ואשר אנכי אחזה לי עפמ"ש ב"י סי' תרי"ב בשם ראבי' דבאוכלי' שאינם ראוי' אף דאסור מה"ת מ"מ ח"ש מותר. בהם משום דלא חזל"א למלקות ע"ש וזה סברת הר' יוסף כיון דהוא נטלפ"ג והוי שלכד"א וכבר האריך פלתי בזה נהי דאסור מה"ת מ"מ משהו דהוי רק ח"ש מותר לגמרי אלא דהבליעה עצמה אינה פגומה ושפיר ח"ש אסור ולכן אסור במינו היכי דמשהו אסור גם נטלפ"ג אסור וכמ"ש מהרש"א בשבועות דמשהו נמי הוי שלכד"א ובחמץ אפשר יש מלקות בשלכד"א דלא גרע מנוקשה למ"ד בלאו אבל שלא במינו נעשה היתר גמור ועיין תוס' ע"ז ס"ו ד"ה מכלל ואשר"י שם אפי' אי נטלפ"ג אסור. ושפיר מבטלי' דדוקא אם ע"י רוב וביטול נעשה היתר אין מבטלין אבל לעשותו היתר בלי ביטול ברוב ל"ש אין מבטלין כמו דמותר לחרך אותו קודם זמנו שלא יאסר בהנאתו אח"ז וכן נמצא סברא זו בהרבה מקומות. וגם בזה יש ליישב לשון סמ"ג דמרב לא מוכח דבאי' משהו נטלפ"ג אסור דילמא הטעם משום אין מבטלין האי' דגם נטלפ"ג מטעם ביטול וכקושי' הרא"ה בבדה"ב הנ"ל אבל מקושי' ותי' הגמ' שפיר מוכח כהר' יוסף וכמ"ש וא"ש

ומ"ש ליישב עוד שיטת הג"א הנ"ל עפ"מ שהק' רמב"ן פ' מטות אמאי ציותה תורה על גיעולי מדין ולא על גיעולי סיחון ועוג ותי' דסו"ע הי' מכלל כיבוש הארץ ואפי' קדלי דחזירי אישתרי להו וטו"א ר"ה י"ג הק' אהא דאמרינן התם ממחרת הפסח אכל מעיקרא לא אכל האיך אפשר דלא אכלו מעיקרא משום איסור חדש הא אפי' קדלי דחזירי אישתרי להו ותי' דדבר שיש לו היתר לאח"ז לא הותר להם ולפ"ז י"ל בבישול בכלי שאסבה"נ דצריך פדיון לא הותר בכלל קדלי דחזיר' דיש לו מתירין ע"י פדיון וא"כ אס"ד דציותה תורה להגעיל משום דבלעו הכלים איסה"נ הדק"ל אמאי לא ציותה כן גב' סו"ע כדי שלא יצרכו פדיון. לא ידענא איך מיושבי' בזה הקושי' על הג"א. אדרבה ק' טפי אס"ד כהג"א גבי סו"ע הי' מצוה להגעיל אע"כ מוכח מה"ת דלא כהג"א. ושנית דטו"א לא קאמר אלא ביש לו היתר לאחר זמן דממילא קאתי ולא ע"י פדיון דזה מוכח מדברי רמב"ן דא"כ בסו"ע נמי כיון דיש היתר ע"י הגעלה אינו מותר מכח קדלי דחזירי ועיין סי' ק"ב ס"ג ובש"ך שם. ושלישית הוא שיבוש דאם איה"נ בעין הותר להם מצד קדלי דחזירי איך יהי' הבליעה אסורה הא היתירא בלע ולא יהי' טעם חמור מן העיקר

אבל מה שנלפענ"ד הוא כך דכבר הבאתי לעיל דברי הר"ן בע"ז ע"ג דסברת הראב"ד לענין הנאה במב"מ חד בתרי בטיל משום דלענין הנאה ל"ש טעמא. ואמנם החולקי' ס"ל כיון דלענין אכילה דשייך טעמא אינו בטל שוב אסור גם בהנאה אבל לומר היכי דמותר לענין אכילה דלא יתבטל לענין הנאה ולא גילתה תורה כלל דטעם אסור באכילה רק בהנאה זה כ"ע מודי' דליתא דלענין הנאה ל"ש טעמא והנה למ"ד נטלפ"ג אסור ג"ע לאו חידוש וילפי' משם טע"כ כמבואר בסוגי' דפסחים מ"ד וכיון דאותו מ"ד ס"ל קדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא א"כ אי נימא דנטלפ"ג מותר לענין אכילה א"כ לא ידעי' כלל טע"כ בגיעולי מדין לענין אכילה דמיד שנבלע בקדירה פגמה פורתא ולא אמרה תורה בגיעולי מדין טע"כ רק לענין הנאה וזה א"א דהא על הנאה לחוד ל"ש טע"כ דלענין הנאה ל"ש טעמא וע"כ באכילה גילתה תורה דנטלפ"ג אסור וטע"כ ואינו בטיל משום דלענין אכילה שייך טעמא וממילא גם לענין הנאה אינו בטיל. אבל הג"א כתב שפיר למ"ד נטלפ"ג מותר דלא יליף טע"כ מגיעולי מדין דחידוש הוא או דס"ל דקדירה ב"י אינו פוגם אף דלענין אכילה נטלפ"ג מותר מנבילה מ"מ לענין הנאה אסור וא"ש

ועונ"ל ע"ד הנ"ל עפמ"ש הר"ן בע"ז ס"ו אף דנטלפ"ג ראוי לגר ואיך ילפינן לה מנבילה ותי' כמו בנבילה כיון שאינו נהנה מן האי' מותר ה"נ כיון שאינו נהנה מן האי' אלא מצטער עליו שרי וכבר הבאתי לעיל דברי מחהש"ק סי' תמ"ב באוכל עפר דאכילתו מחשבי' הנאה ולא אכילה ופירושו כיון שאין זה דרך עיקר הנאות אכילה ועיין לשון תוס' יבמות ס"ו ע"ב ד"ה לא פי' עיקר הנאתה דהיינו אכילה מיחשב רק הנאה ולפ"ז כך הוא סברת הג"א אף דנטלפ"ג מותר היינו משום דאין זה עיקר הנאת אכילה וילפי' לה מנבילה דאף דאיהו אכל לה ואחשבי' מ"מ אין זה עיקר הנאות אכילה ומיחשב רק הנאה ה"נ בנטלפ"ג אף דראוי' לאכילה מ"מ כיון שאין זה עיקר הנאות אכילה מקרי רק הנאה ועיין פלתי סי' פ"ז אות ט"ו מ"ש דהוי שלכד"א והנאה ומעתה באיה"נ דאסרה תורה גם מה שאינו עיקר הנאה דהיינו אכילה ועיין מ"ש המ"מ פ"ח ממ"א דכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו ואפ"ה אסרה תורה גם נטלפ"ג אסור אלא דלכאורה תקשי הא גם באיה"נ אם נפסל מאוכל אדם מותר בהנאה ג"כ ולמה נטלפ"ג אסור וצריך לחלק בין פגם רבה כדהתם דבטל מיני' שם ובין פגם זוטא כנטלפ"ג וכ"ז למ"ד דנטלפ"ג מותר דמחלק בין פגם זוטא דקדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא וס"ל דאין חילוק עיין תוס' ע"ז ס"ז ע"ב ד"ה מכלל מודה הג"א דאין בין איסורי אכילה לאיה"נ ואם נטלפ"ג מותר גם באיה"נ מותר ואם אסור גם באיסור אכילה אסור ושפיר יליף מגיעולי מדין דנטלפ"ג אסור ולק"מ

ועונ"ל דטעם הג"א הוא כיון דלמ"ד נטלפ"ג מותר ילפי' מנבילה מקרא דלגר אשר בשעריך תתננה דאתי להתיר נבילה בהנאה עיין פסחים ר"פ כ"ש ולמה כתבה תורה נטלפ"ג מותר דוקא גבי נבילה בקרא דכתי' היתר הנאה אלא ללמדנו דוקא במקום דמותר בהנאה נטלפ"ג מותר ולא באיה"נ אבל למ"ד נטלפ"ג אסור דלא יליף מנבילה דהתם בסרוחה מעיקרא מודה הג"א דאין חילוק בין איה"נ לאי' אכילה ושפיר יליף מגיעולי מדין נטלפ"ג אסור

ועונ"ל דמעיקרא לק"מ דהרואה במשנה קידושין נ"ו ע"ב יראה שאיה"נ הם ערלה. כה"כ. שור הנסקל. עגלה ערופה. ציפורי מצורע. שיער נזיר. פטר חמור. בב"ח. חשנב"ע. קדשי', חמץ בפסח. תרומה טמאה. ומכולם אין חשש שנאסרו הכלים מבליעתן דכולם לא שייכי אלא בישראל וגם קדשים לא הי' אז אף שנכרי' נודרי נונ"ד כישראל מ"מ היו עע"ז ועדיין לא נבנה המקדש ולא הי' חשש בזה ותרומה נמי ל"ש בהו אי משום דיש קנין לנכרי באי' להפקיע או משום דמירוח הנכרי פוטר עיין רש"י ותוס' קידושין מ"א ע"ב ומהרש"א שם נמצא לא הי' איה"נ שיאסרו הכלים בבליעתן רק ערלה וכה"כ ובב"ח ומבב"ח כבר כתבו האחרונים תירוצים שונים דא"א לומר שהכלים צריכי' הכשר בשביל בב"ח ולא נשאר חשש רק ערלה וכה"כ והרי בכל הכלים אנו הולכים אחר רוב תשמישן כמבואר בסי' תנ"א ואפשר דכל תבשילי' הנעשי' מערלה וכה"כ רובם נעשי' בכלי באמצעות משקי' אחרי' וא"כ אינם צריכי' ליבון רק הגעלה עיין מג"א סי' תנ"א סקכ"א ומחהש"ק שם וא"כ אי משום איה"נ הצריכה תורה הכשר אכתי תקשי תסגי בהגעלה ואמאי צריך ליבון אע"כ דנטלפ"ג אסור גם באי' אכילה ולק"מ. אבל אינני צריך לזה וגם עוד נמצא איה"נ תקרובות ע"ז. אך פשוט דרוב בשר הנמצא לאו תקרובות ע"ז ורוב פירות לאו ערלה