בית שערים אורח חיים ריד

אי אין מבטלין אי' מה"ת ג"כ מותר באין כונתו לבטל. וז"ל הר"ן. שאם לא תאמר כן [פי' שאם אין כונתו לבטל מותר] למי שסובר דאין מבטלין אי' לכתחילה מדאו' הוא ומוכח לה וכו' א"כ האיך הכשירה תורה כלי מדין בהגעלה וכו' אלא ודאי ל"א אין מבטלין אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו הרי להדי' דאפי' הוא מה"ת ג"כ מותר באין כונתו לבטל. ושמע לאזנך מה שאתה מוציא בפיך אי הר"ן קאי לשיטת דאין מבטלין אי' מאי קושי' מגיעולי מדין דציותה תורה להגעיל הא מה"ת מותר לבטל איסור. ומה דק"ל לישוע"י הא הוי פס"ר ליתא דהא כתב הר"ן דאין אי' אלא במתכווין לבטל כדי ליהנות ממנו ועיין בטו"ז או"ח סי' תרכ"ז סק"ב בשם ב"ח והרי כתב הר"ן פג"ה בסוגי' דריחא מילתא דלענין הנאה אע"ג דהוי פס"ר שרי' ע"ש ועוד כיון דהאי' שהוא מבטל הוא רק במקום שנהנה ואם אינו נהנה אין אי' בביטול וכתב הר"ן דאפי' אם נהנה אלא שאין מכוין ליהנות נמי מותר משום דשא"מ ועיי' היטב רשב"א שבת קל"ו ד"ה כי דלא אמרה לא תקוץ בהרת אלא השמר בנגע צרעת שלא יטהרנו וכו' כשקוצץ לשם מילה הו"ל דשא"מ אצל טהרה ע"ש וה"נ הרי כונתו לעשות מעשה הביטול אלא שאין כונתו כדי ליהנות והו"ל אצל הנאה דשא"מ והרי ז"א פ"ר דאפשר שלא יהנה ועיין ש"מ כתובות ו' ע"ב הן אמת דמ"ש דלענין הנאה גם פס"ר שרי ליתא דזה דוקא בשאר הנאות אבל בהנאות אכילה הרי כתב הר"ן שם דדשא"מ אסור אפי' בפס"ר דקי"ל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה והכא אכילה הוא. אלא דא"כ א"א לומר כן דבאין כונתו לבטל מותר מטעם דשא"מ דהא בהנאות אכילה ל"ש דשא"מ כלל ומכ"ש לפ"מ שחידשתי דבאמת מנ"ל הא דאין מבטלין אי' מה"ת אם לא שנאמר שהוא סברא דאו'. אבל לפענ"ד נראה כיון דקי"ל דלא תאכל איה"נ משמע כר"א ופי' חו"י בתשובה דהפי' דאפי' גם אכילה אסרה תורה וכל הנאות לידי אכילות הן באות עיין חת"ס יו"ד סי' ק"ל אלא דכל הני דמותרי' בהנאה משום דאיכא קראי להתיר בהנאה עיין ר"פ כ"ש וא"כ התירה תורה ברם אכילה אבל לא מצינו שהתירה תורה גרם אלא אם האיסור גורם לאכול ד"א אבל לגרום לאכול האיסור גופא ע"י ביטול באי' קי קיימא ואסור לבטל דנהנה מן הביטול אכילות גופו של אי' א"כ ודאי קשה הא גבי הנאת אכילה ל"ש דשא"מ. אבל הפי' בדברי הר"ן הוא כן דודאי מותר לערב איסור בהיתר כשיעור ביטול כדי להשליכו לכלבים וכדומה ואין כאן מעשה אי' כלל אלא המחשבה הוא האיסור שחושב ליהנות בו ואם אינו מכוין כדי ליהנות מן האי' אין כאן מעשה איסור כלל ואפי' לר"י דדשא"מ אסור היינו בעושה עכ"פ מעשה אי' אלא שאינו מתכוין אבל כאן ליכא מעשה אי' כלל וה"ז דומה לעע"ז מאהבה ויראה בסנהדרין ס"א דקי"ל כרבא דכל הוא רק משום דקבלי' באלוקי' במחשבתו וכיון דלא קבלי' לא עבד כלום ה"נ אם אינו מכוין לא עבד כלום וכמ"ש מ"מ פי"ב משבת גב' מכבה גחלת מתכות שאם אינו מכוין אינו מלאכה כלל ול"ש בי' פ"ר ועיין מג"א סי' של"ט ס"ג ובזה בטלו הרבה מפלפולי' שלך

ומ"ש ליישב קושי' שעה"מ עמ"ש רש"י ועוד קי"ל נטלפ"ג מותר הרי מוכח דאפי' לר"י נמי לא ישברו א"כ למה אמר שמואל דרשינא לכו כר"ש הא שמואל ס"ל בע"ז ל"ו גבי זליפתן של כלי אוסרתן נטלפ"ג מותר וא"כ אפי' לר"י מותר. וכתבת דלשיטת או"ז ניחא דלר"י דאסבה"נ אחה"פ לא מהני נטלפ"ג דצריך להשליך דמי הקדירה ושני טעמים שכתב רש"י הם דברים אחדים הלא בעיניך תראה שרש"י כתב משני טעמים וכל לשון רש"י משמע שהם שני טעמים. אבל לפענ"ד נראה פשוט דלכאורה קשה מה מהני נטלפ"ג נגזר אטו שמא יבשל בו דבר חריף דמחלי' לי' לשבח כמו דגזרי' אינו מינו אטו מינו אבל זה שיבוש דגם דבר חריף מות' דליכא אלא משהו אלא דגזרי' שא"מ אטו מינו והרי במינו גופא מותר משום נטלפ"ג אלא דנגזר משום דבר חריף א"כ הוי גזלג"ז. ולפ"ז במינו גופא שפיר י"ל דסבר שמואל דאסור לר"י גזירה אטו דבר חריף ואף דלא גזר אפי' בזמנו שא"מ אטו מינו היינו כמ"ש תוס' דלא שכיח שיתערב לו חמץ אבל להתיר לבשל בהם א איכא למיגזר וא"כ משום נטלפ"ג הי' אסור במינו ואכתי יהיו צריכין לקנות קדרות חדשות ולהכי אמר דרשינא לכו כר"ש ומותר לגמרי אח"פ וא"צ כלל לקדירות חדשות. וגם בזה ניחא לשון סמ"ג דמדאמר רב ישברו אינו מוכח דנטלפ"ג אסור באי' משהו די"ל דגזרי' אטו דבר חריף אבל מדפריך וליעבד שלא במינו ומשני גזירה אטו מינו ל"ל משום דבר חריף דהוי גזלג"ז מוכח דנטלפ"ג אסור באיסור משהו וא"ש

ומ"ש ליישב קושי' תוס' ד"ה דילמא הא לעיל לא גזר שא"מ אטו מינו עפ"י מה שהק' תוס' מאי פריך וליעבד שלא במינו הא אין מבטלין אי' לכתחילה. אמנם לדעת רשב"א ביו"ד סוס"י צ"ט דקדירה שרגיל להשתמש בה בשפע וא"א למשהו הנבלע בה לבא לידי נתינת טעם ל"ש בי' אין מבטלין אי' לכתחילה לק"מ קושי' תוס' אבל הישוע"י כתב דוקא לדידן דמב"מ ברובא בטל וא"א בשום פעם לבא לידי איסור אבל לשי' דס"ל מב"מ במשהו וא"כ יוכל לבא לידי איסור למב"מ גם בשא"מ אסור משום מבטל איסור לכתחיל' ע"ש והיינו דמשני גזיר' דילמ' אתי למיעבד בהו במינו ואז יבא לידי אי' וממילא גם בשא"מ אסור משום ביטול אי' הוא דבר שכל והנאני. אבל בגוף דברי ישוע"י לבבי לא כן ידמה כבר התעורר פמ"ג בפתיחה לתערובות איך ילפי' ביטול ברוב שיהיה האי' ניתר מרוב דייני' דאמרי' דעת הרוב אמת ע"ש ולפענ"ד ענין ביטול הוא מענין עפר ובטלו תבן ובטלו סוכה ד' דבטל האי לגבי האי ועיין בחולין בפ' העור והרוטב דבשר בטל לגבי העור ואינו מטמא אלא לחד בחד מאן יימר שאי' בטל לגבי היתר דילמא היתר בטל לגבי איסור ובזה הסברתי דברי הש"ך בדיני ס"ס אות כ"א ומבואר יותר בסי' קי"א סק"ד דבתערובות חד בחד ל"ש סד"ר לקולא דכ"א דייני' לי' כגופו של אי' ע"ש והוא תימא דמ"מ ספק הוא ולפמ"ש ניחא כיון דיש הספק אם האי' בטל לגבי היתר או להיפך ומספק הוא אסור א"כ ממילא ההיתר נתבטל לגבי האיסור וגם הוא אסור כגופו של אי' ולפ"ז גם בנתערב מיעוט אי' ברוב היתר אי לאו דגלי קרא דאזלינן בת"ר לא הי' הרוב חשיב יותר ממיעוט ומאי חזית דמיעוט אי' בטל לגבי רוב היתר דילמא רוב היתר בטל לגבי מיעוט אי' והא ילפינן מקרא דאחרי רבים להטות דאזלי' בת"ר וה"נ כיון דידעינן מסברא דאחד בטל לגבי אידך אמרי' דמיעוט בטל ברוב וא"ש. ובזה ניחא דלשיטה קמייתא באו"ח סי' תרכ"ו ס"א תקשי קושי' הר"ן הא יכול להסיר האי' עיי' מחה"ש סוף סק"ג ולפמ"ש נכון דודאי בדבר אי' לא מהני בניכר מה שמבטלו במחשבתו לגבי היתר בלי מעשה כיון שאינו מעורב דאין יכול להתירו במחשבתו כמ"ש תוס' בשבת ע"ו ע"ב דאי סתם חלב לאכול ולשתות ולא לגבינה אפי' הי' מפרש בהדי' לגבינה הי' חייב אכדי גמיעה דזוטרא הואיל וסתמו לכך וכו' ולא מהני מחשבתו לפטרו אבל כאן הלא מבטל הענפי' לגבי סכך במעשה לא רק כדי להכשיר הסוכה כמו כל הני דב"ב ס"ה וס"ו שמבטלן לגבי בית או לגבי קרקע וכמו תלוש ולבסוף חברו בחולין ט"ז שפיר מהני הביטול אף שהוא ניכר וא"ש

ובזה יובן מה שנראה מדברי תוס' שלהי מעילה דדבר חשוב אינו בטל מה"ת ועיין שאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ח דבר נאה ומתקבל בזה, ולפמ"ש דד"ח או בע"ח אינו בטל לגבי חבירו וא"כ לא מהנ' בזה רוב כקושי' פמ"ג, ובזה מי מיישב מה שהאריך טו"ז שם סימן צ"ט דתינח דליכא למיגזר שמא יבא לידי נתינת טעם כיון שרגילי' להשתמש בשפע אבל הלא אין מבטלים איסור לכתחילה ותי' דאין כונתו לבטל וכן כתב פמ"ג שם במש"ז דלא כמו שנראה מדבריך שהם שני דברי' אבל כונת רשב"א ג"כ משום אין כונתו לבטל. אמנם לפמ"ש בלא"ה ניחא עפמ"ש הר"ן בע"ז הנ"ל דהיכי דל"ש טעמא דחד בתרי בטל וא"כ הקדירה שאינו בת אכילה והיא רוב להאי' האי' בטל לגבה אלא דאם אפשר לבוא לידי נ"ט ל"ש לומר דבטל לגבי קדירה דהא הוי ניכר האי' דלא בטיל וכמ"ש רשב"א חולין צ"ת אבל אם א"א לבא לידי נ"ט בשא"מ אף דמב"מ לא בטיל מ"מ כבר נתבטל לגבי קדירה וכאן ל"ש ניכר האי' דהא שווין בטעמא ואם אין שווין בטעמא רק בשמא ג"כ אינו ניכר האי' דהא בטל בס' ויותר וא"כ ל"ש אין מבטלי' איסור דכבר בטל בקדירה ול"ק קושי' טו"ז ודברי ישוע"י ליתא. ובהכי מיושב קושי' הרא"ה בבדה"ב ב"ד ש"א דף ס"ט ע"ב אי בלע שבקדירה אינו פגום רק שפוגם בתבשיל ואם כן רק מצד ביטול ברוב מותר כמ"ש רשב"א שם איך אמרת קדירה שאב"י מותר מה"ת הא אין מבטלים אי' לכתחילה ולפמ"ש ניחא כיון דא"א לבוא לידי נ"ט של איסור כבר בטל הוא לגבי כלי ול"ש בי' ביטול איסור לכתחילה וא"ש

אבל מ"ש לתרץ קושית פנ"י מאי פריך לרב אמאי ישברו נעב"ד להו הסקה ויתלבנו דילמא לא מועיל היסק רק שאין בו טעם אבל משהו נשאר ולהכי ישברו דמב"מ במשהו וקושי' ישוע"י לפרוך גם לשמואל יסיקם ויתלבנו וישתמש בהם בפסח. הנה מ"ש על קושי' ישוע"י נכון אבל היסוד אשר בנית לתרץ קושי' פנ"י דעדיין קשה לפי פירושך הנ"ל בגמ' הא אין כונתו לבטל אך באיה"נ דאסור לבטל מה"ת דשא"מ אסור דהוי פ"ר [וזה כבר דחיתי לעיל ולא איכפל הדברים] וע"ז פריך ויסיקם בע"פ קודם שש ויהי' חרכו קודם זמנו דמותר בהנאה ושוב מותר בשא"מ דאין כונתו לבטל וע"ז משני דכ"ח אינו יוצא מדי דפי' ואינו נחרך. לא נהירא לי כלל לומר דכ"ש הנשאר נחרך מן האש ולא נשרף דאם האור מושלת בכולו מהי תיתי יחרכנו ולא ישרפנו לגמרי וגם מה מהני דאין כ"ח יוצא מידי דפיו הא האור שורפו במקומו כמ"ש חו"י סי' תנ"א וא"צ להוציאו והשכל מחייב שודאי נחרך עכ"פ אבל צריך שיהי נחרך עד שיפסל מאכילות כלב כמ"ש ר"ן ר"פ כ"ש ואפשר שאין האור פועל רק בכ"ח אלא בכבשונות או בהסקה מבפנים וידעתי שגם אתה ידעת שהם דברים בדוי'

ומה שנ"ל ביישוב קושי' פנ"י הוא משום דק"ל מאי קאמר גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינו למ"ש תוס' חולין ק' והטור בסי' צ"ב דאבר שנאסר מחמת איסור משהו אינו חוזר ואוסר במשהו אפי' במב"מ לר"י וא"כ כאן שחמץ שבקדירה הוא רק משהו כמ"ש רש"י ותוס' א"כ אינו חוזר ואוסר במשהו אפי' לר"י במב"מ ובשלמא לדעת טו"ז שם דדוקא בנאסר במשהו אמרינן כן דאין כח למשהו לצאת